אף אחד לא מדבר על צדק

"עופרת יצוקה 2" נראה כעת פחות קרוב, והעיתונים, חרף התחזיות השחורות, אינם מדווחים על המצב בדרום. מה שמעיד כמובן על העובדה המשמחת שככל הנראה לא נורו אתמול טילים לעבר ישראל. בכך באו לסיומם יומיים רצופים שבהם הכתבים והפרשנים הצבאיים, יחד עם הפרשנים לכל דבר ועניין, רוו נחת ודישנו בעונג את העמודים הראשונים של העיתון. הכל בזכות מערכת היירוט כיפת-ברזל, שמצליחה למלא בינתיים את תפקידה בהצלחה.

אתמול למשל הודפס על שער "ידיעות אחרונות" המשפט הבא, פרי עטה של סימה קדמון, תחת הכותרת "גאווה בשחקים": "המראה של כיפת-ברזל מיירטת טיל שנורה לעבר אחת מערי הדרום הוא מהמראות הנעימים ומעוררי ההתפעלות שידענו בשנים האחרונות".

היום כותב אודי הירש במדור הדעות של "מעריב" על "הטרגדיה של כיפת-ברזל": "לכאורה, צריך להיות קטנוני במיוחד כדי לא להצטרף לפסטיבל הברכות והאיחולים", כותב הירש ומונה את שבחי המערכת (ומזכיר את גנותה), "ולמרות כל זאת, מה בעצם אנו חוגגים? [...] אחרי שהקיפה עצמה בגדר ממזרח כדי למנוע פיגועים, ישראל מתעטפת בכיפה אווירית מדרום [...] בתוך מעט יותר מעשור בנתה ישראל סביבה חומה של מגננה וחוסר תקווה, מתוך השלמה עם טבעו העוין של האזור בו היא חיה. איש אינו עוסק כבר במלים נשכחות כמו 'פתרון' או 'הסכם' (את המלה השלישית, זו שמתחילה בש', לא נזכיר כדי לא לסחוט מכם פרצי צחוק עזים)".

ובכל זאת, יש מי שמדבר על פתרונות והסכמים. "נתניהו שוקל נסיגה בגדה כדי לעצור את 'הצונמי המדיני'", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ". לפי כותרת המשנה: "ראש הממשלה מתכנן שורת צעדים שימנעו הכרה עולמית במדינה פלסטינית. בפגישה עם שגרירי האיחוד אמר: 'צריך לשאול מה ניתן לעשות אם יתברר שחידוש המו"מ לא אפשרי'. בכיר ישראלי: אלה פתרונות טקטיים לבעיה אסטרטגית".

"נסיגה בגדה" הוא תיאור מחייב, המהדהד את "הנסיגה מימית", למשל, אולם כבר בפתח הידיעה, של ברק רביד, נכתב כי המציאות מהדהדת פחות: "ראש הממשלה בנימין נתניהו שוקל להסיג את כוחות צה"ל בגדה המערבית לעמדות חדשות ולהוציא לפועל שורת צעדים נוספים. [...] היקף הנסיגה עדיין אינו ברור, אך בשלב זה לא נבחן פינוי התנחלויות".

לא רק בכך עוסק נתניהו, אלא גם בתגובה למהלך האחרון של המטה לשחרור גלעד שליט, שיזם פנייה של ראשי מערכת הביטחון בדימוס להיענות לדרישות חמאס. אחת הכותרות היום על שער "ישראל היום" היא "נתניהו: אסור שעסקת שליט תסכן את אזרחי ישראל". זוהי הבעת עמדה לא פופולרית ביחס למי שהפך, למרבה הזוועה, ל"ילד" של כולנו. ימים יגידו כיצד תשפיע עמדה זו על הפופולריות של נתניהו, שנפגש היום עם הזמר הינוקא המגה-פופולרי ג'סטין ביבר. עוד ילד של כולנו (גם הוא מגיע לשער "ישראל היום").

(ואגב כיפת-ברזל, כותרת ב"דה-מרקר": "אבי ליכט: רגולציה של שכר הבכירים היא כמו טיל נגד טיל – תמיד ימצאו דרך לעקוף אותה". הגיע הזמן לעדכן את הקלישאות.)

מישהו שומע אותי

"נשלם פחות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המודפסת על גבו של תצלום טלפון סלולרי הנמתח לרוחב השער. "פלאפון, סלקום ואורנג' לא לבד: מירס (הוט) ו-018-אקספון זכו אמש במכרז ומצטרפות לתחרות. הערכה: המחירים יוזלו". גם "מעריב" ו"ישראל היום" מקדישים את הכותרות הראשיות לתוצאות מכרז הסלולר: "מהפכה סלולרית" ו"הצרכן ירוויח", בהתאמה. שר התקשורת משה כחלון נישא על כפיים.

"אקספון ומירס יקימו את רשתות הסלולר החדשות", מבשרת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" (כל שאר עיתוני ומוספי הכלכלה מקדישים את הכותרת הראשית לעניינים אחרים). כותרת נוספת לידיעה המרכזית היא "הצלחה מסחררת", והיא נפתחת במלים "אי-אפשר להגדיר את המכרז להכנסת מפעילי סלולר חדשים כפחות מהצלחה מסחררת". אמיר טייג מציין כי 700 מיליון השקלים שתשלם כל אחת מהחברות החדשות הם סכום כפול מזה שהעריכו אנליסטים.

"עם זאת", הוא מציין, "הצלחתו של המכרז אינה קשורה במחיר שהמדינה השיגה. ההצלחה היא ברמת המחויבות שהצליח משרד התקשורת לסחוט מהמתמודדים החדשים", מחויבות "להרחבת התחרות בתחום". ומאחר ש"המוצר של החברות החדשות לא יהיה שונה מהותית מזה של שלוש חברות הסלולר הקיימות, הדרך היחידה שלהן לנגוס בנתח השוק תהיה להביא בשורה בתחום המחיר וחבילות התמחור".

בתוך כך מציין "דה-מרקר" את המטרה הבאה: מחירי הסלולר "השערורייתיים" של החברות הישראליות בחו"ל. כתבה בעניין מקבלת הפניה בולטת על השער ואת כפולת העמודים השנייה של העיתון.

ובחזרה ל"מפעילים החדשים". על תקן משבית השמחה: גילעד נס מ"כלכליסט". "האופטימיות שמפזר שר התקשורת לגבי כניסת מתחרים חדשים לשוק הסלולר אינה נסמכת על המציאות בשטח. בפני החברות הזוכות עומדות עוד בעיות, כמו מודל תמחור חסר ועיכובים בהקמת אנטנות. וגם המחיר לא צפוי להיות תחרותי". לפי נס, מכרז התדרים הוא, "נכון לעכשיו, אירוע הצהרתי בלבד", וזאת בעיקר בשל התרשלות בהכנת תשתיות מתאימות (אנטנות).

"לא בטוח שהמפעילים החדשים באמת יהיו זולים יותר מהחברות הקיימות", כותב עוד נס, משום שהתמחור אינו תלוי רק בחברות, אלא גם ב"גורמים שאינם בשליטתם" (הסכמי נדידה, עלות ציוד ועוד). סיבה נוספת שנס מציין היא הורדת מחירים צפויה, שכבר החלה, מצד החברות הקיימות. ואם כך, מה אכפת לציפור? העיקר שהתולעים יהיו זולות, הצבע לא משנה.

כמה זה עולה לנו

"עלות שכר עובדי הבנקים לשיא: 27,600 שקל בחודש" היא הכותרת הראשית של "גלובס", הקורא לקצץ בשכרם. אף פעם לא הבנתי את פשר האובססיה של כמה מהעיתונים לגבי שכר עובדי הבנקים ("זו השנה החמישית ש'גלובס' מסכם את שכר עובדי הבנקים, קבוצת עובדים הנמנית באופן מסורתי עם קבוצות השכירים מקבלי השכר הגבוה", נכתב בפתח הידיעה בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לנושא).

מדובר בהמוני שכירים (כ-50 אלף) הקמים בבוקר לעבוד (ועוד בעבודה משעממת כל-כך) ומרוויחים שכר נאה. עיתונות בריאה, שאינה נגועה בצרות עין, אמורה בשלב הזה למחוא כפיים ולא לחרוק שיניים. מה עוד שחלק מהשכר הזה, מעיד "גלובס", מותנה בביצועי הבנק, ובשנות המשבר שכר העובדים אכן קוצץ.

לקרוא לקצץ שכר שכירים מהמעמד הבינוני בשמה של "התייעלות" זו חרב פיפיות. לכתוב על עלות שכר ממוצעת של 27,600 שקל בחודש שהיא "יישור קו" עם "שכר הבכירים", שיש ביניהם המרוויחים סכום כזה, נטו, ביום עבודה, הוא מה שבימים אחרים אוהבים ב"גלובס" לכנות "פופוליזם".

ברם, יש לציין כי הכתב המדווח, עירן פאר, השית לבו לנקודת התורפה של הסיקור: "אבל מה לנו כי נלין על שכר העובדים הגבוה, כשלצדם מרוויחים המנהלים משכורות גבוהות פי כמה וכמה", כותב פאר. "העובדים לא פראיירים – הם רואים את החגיגה בצמרת הבנק, ודורשים את חלקם. איך יכול מנכ"ל בנק להסביר לעובדים שאין תוספות שכר כשהוא גורף מיליונים לכיסו?". "גלובס", בכל מקרה, לא צריך להתנדב לעזור לו.

גול עצמי

שי פאוזנר מ"כלכליסט" כותב על הצעת החוק שאמורה לקבע את תוכנית הוועדות הלאומיות לדיור (וד"לים) של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנוסח המלא של ההצעה נחשף רק אתמול, ופאוזנר כותב על סעיף בולט הכלול בה, שלפיו "אם הוועדה לא תפתח בדיונים בעניין תוכנית בנייה כלשהי בתוך 45 יום מרגע שהיא הועברה לטיפולה – תראה המדינה את התוכנית כמאושרת".

אי-אפשר שלא לשפשף עיניים למקרא ההצעה הזו. ועדות התכנון אמורות לשקול את מגוון השיקולים השונים הנוגעים לרווחת הציבור, לאיכות הסביבה, ליפי הנוף, לעתיד המדינה. והיה אם יתעכבו בשקילה זו, מציע נתניהו – ייענש על כך הציבור. תפיסת העולם המבצבצת מההצעה האומללה הזו היא של ראש ממשלה הסבור כי הזרוע השלטונית האמונה על תכנון הבנייה במדינת ישראל היא סרח עודף ובעצם מיותרת.

נתניהו אוהב סיסמאות וסלוגנים. את הווד"לים הוא מכנה "סופר-טאנקר", לרפורמת התכנון הכושלת הקודמת שלה קרא "רפורמת המרפסות". אבל הסיסמה שעולה מעצמה מהמהלכים הללו של נתניהו היא של ראש ממשלה ששונא תכנון. אני יודע, זה לא מתחרז, אבל עד הבחירות יש זמן לליטושים.

דא ליברמן

"החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, אם להגיש כתב אישום נגד שר החוץ אביגדור ליברמן, צפויה להינתן בקרוב מאוד", כותב יובל יועז ב"גלובס". אם היה לי שקל על כל פעם שהמשפט הזה נכתב באחד העיתונים, הייתי יכול לממן סוף-שבוע בבלארוס.

אבל הפעם, מבטיחים העיתונים, זה רציני. "תיק ליברמן: מחכים ליועץ", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", שכבר פירסם פעם כותרת ראשית על החלטה צפויה בתיק – ונקב בתאריך שעבר מזמן. כותרת המשנה מבטיחה שהפעם ההחלטה קרובה, "כנראה עוד היום". עוד באותה כותרת, ציטוט של ליברמן: "הידיעות האלה חוזרות כבר 15 שנה, ואני חי איתן טוב".

הרהור על מוות

כתבת השער של המוסף "24 שעות" ("ידיעות אחרונות") עוסקת בגבר בגיל העמידה שמת אחרי שלקה במכת חום והתמוטט במהלך ריצת המרתון שנערכה לאחרונה בתל-אביב. השאיר אחריו אשה וילדים צעירים.

טרגדיה מצערת ומכמירת לב, שלמראה המקום הבולט שניתן לה חלפה בי מחשבת כפירה: מדוע חייב העיתון, כל עיתון, להטיח בפנינו סיפורים כאלה? הרי אין כאן לקח; הנפטר היה בכושר ולא סבל מבעיות בריאותיות. העובדה שמכת החום הביאה למותו מוגדרת על-ידי הרופאים כנדירה.

גם מבחינת מארגני המרתון אין בכתבה לקח: הרופא המנהל את מרפאת המיון של המרתון אומר ל"ידיעות אחרונות" כי "בכל שנה יש נפגעים קשים", ומתייחס אל העובדה (המזעזעת) הזו כאל עניין טריוויאלי. ממילא אין במוות הטרגי עילה לשנות דבר מה בנהלים.

טרגדיות כאלה, של אנשים הנפטרים טרם זמנם, הן, לצערנו, עניין שכיח למדי. אם כן, מדוע להטיח בנו, הקוראים, עוד מנת צער, בעיתון שממילא, מטבע מציאות חיינו כאן, ובכלל, עמוס במוות שלא בעתו?

אבל מי הוא שמת בעתו? עד שיבולע המוות לנצח ודמעה תימחה מעל כל פנים, כולנו עוזבים כאן בלי שנישאל. נגזר עלינו לחיות בצלו של המוות. וזה כבר עניין הראוי לכתבת שער.

המלצת קריאה

כדאי לקרוא את המאמר של פרופ' אורי בר-יוסף שמתפרסם הבוקר ב"הארץ", ועניינו תיאוריית הקונספירציה ששודרה בתוכנית "מבט שני" של הערוץ הראשון, ולפיה הנהגת ישראל יזמה את מלחמת יום-הכיפורים ו"הפסידה" בה בכוונה תחילה ("מי רצח את ג'ו אלון"). בר-יוסף מתחקה אחר ההוכחות שמספקת הכתבה המשודרת ומראה כי הן פשוט אינן קיימות.

לא יכולתי שלא להיזכר כי "מבט שני" היא גם התוכנית שבמסגרתה שודרה הכתבה הקונספירטיבית והשנויה במחלוקת הכופרת בכך שרומן זדורוב, שהורשע ברצח הילדה תאיר ראדה, אכן ביצע את הרצח. אמנם ביחס לקונספירציה שהוזכרה קודם זו קונספירציה זוטא הבטלה בשישים, אבל מה מעמדה של ההכרזה שהכריז היום הערוץ הראשון כי ישדר סרט העוסק במציאת המסמרים מהצלב של ישו (ברצינות)?

"במאבק על הרייטינג ברורה השאיפה של הערוץ הראשון להשיג כותרות סנסציוניות", מסכם בר-יוסף, "אבל השאיפה הזאת לא מצדיקה מניפולציה גסה של האירוע הטראומטי ביותר בתולדות המדינה. לא כל מה שמותר לג. יפית מותר גם לערוץ ממלכתי. ומלחמת יום-הכיפורים אינה עוד אבקת כביסה שיש לקדם את מכירתה בכל מחיר".

ענייני תקשורת

"3 שנות מאסר לבלוגר שביקר את הצבא במצרים", לשון כותרת ידיעה קצרה בעמ' 13 של "הארץ".

"שוק הטכנולוגיה רותח? בהחלט. בועה? עדיין לא", נכתב בכותרת כתבה של גיא גרימלנד על חברות האינטרנט בארצות-הברית.

בשבוע שעבר כתבתי כאן כי ב"מעריב" טוענים שביטול המוספים היומיים התבטל. היום מצטרפים ב"דה-מרקר": "'מעריב' מקפיא את איחוד מוספי העיתון לחלק אחד", נכתב בכותרת ידיעה של אופיר בר-זהר. "בעקבות רכישתו הצפויה של נוחי דנקנר את העיתון הוחלט להשהות את התוכנית לשלב את מוספי הספורט, הכלכלה והמגזין בחלק החדשותי. במקביל בוטלו פיטורי עובדים בעיתון והוסר החשש מפני מחסור בנייר".

מתי אדם יודע שהוא מפורסם? כשפניו מופיעות כהגדרה בתשחץ. ואולי: אז יודע אדם שהוא סתם עוד מפורסם.