הפגנה בסוריה, לפני כשבועיים (צילום: syriana2011, רשיון CC BY 2.0)
דיכאון באוויר
"המפגינים בסוריה מתחננים: 'הצילו!'", קוראת הבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום". בכפולה הפותחת מדווחים ליאור יעקבי, דניאל סיריוטי ויוני הרש על ההתפתחויות האחרונות במדינה ("הירי לעבר אזרחים נמשך גם בעיר דרעא, שעליה פשטו אור ליום שני כ-3,000 חיילים"), אך עוד קודם לכן מדווח על התגובה במערב.
תחת הכותרת "ארה"ב: לא נתקוף בסוריה" נכתב כך: "ארה"ב ובריטניה אינן מתכוונות לפעול צבאית בסוריה – כך הבהירו אתמול במסיבת עיתונאים משותפת שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס ועמיתו הבריטי ליאם פוקס". בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, מסכם: "אסד מתמודד עם המהומות בדיוק כפי שציפו ממנו. גם הקהילייה הבינלאומית מגיבה בדרך לא מקורית [...] המערב חושש מאוד מנפילת משטרו של אסד. לסוריה חשיבות אסטרטגית רבה מדי באזור, הרבה יותר מלתוניסיה, ללוב ואפילו למצרים".
ב"הארץ" מגישים אבי יששכרוף ונטשה מוזגוביה סיכום מקיף על המתרחש בסוריה על סמך שלל מקורות זרים. לצד הדיווח מתפרסם "טור אישי מדמשק", מאת "אזרח סורי" ששמו נותר עלום. "המשטר וכולם מבוהלים מהתפשטות המהומות לתוככי דמשק", הוא כותב. "בשבת אפשר היה לחוש בדיכאון באוויר. [...] מתברר שבשאר איננו איש של רפורמות כפי שטען. הכרזותיו אינן מגובות בשום מעשה של ממש".
גם ב"מעריב" מוקדשת הכותרת הראשית ("הפושע מדמשק") לסוריה, אך זו אינה מובילה לדיווח חדשותי, אלא לטור פרשנות מאת אלון פנקס. תמצית הטור מודפסת בשער העיתון והגרסה המלאה בכפולה הפותחת. "משפחת אסד היא משפחת פשע לכל דבר ועניין", כותב פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק.
"[...] הזוג החביב בשאר ואסמה הם דור שני לניהול העסק המשפחתי-עדתי – המדינה הסורית. לא סתם מדינה, אלא מדינה שמפיקה כ-400 אלף חביות נפט ליום, מהן 250 אלף לייצוא. במחיר של 112 דולר לחבית, סוריה מכניסה 28 מיליון דולר ליום. במונחי מאפיה זה משתלם אפילו יותר מתעשיית הסמים של לבנון".
בחלק ב' של "הארץ" מסביר צבי בראל מדוע דווקא "יהיה זה [...] בלתי מדויק לקבוע כי המאבק בסוריה מתנהל בין עלאווים לסונים". עיקר ההסבר של בראל נעוץ בפערי המעמדות בין האליטה הכלכלית להמוני העניים, פערים שאינם חופפים להשתייכות עדתית בלבד.
בטור פרשנות נוסף, המתפרסם בקונטרס החדשות, כותב צבי בראל על האופן שבו "מדיניות טורקיה, אירופה וארה"ב במזרח התיכון פושטת את הרגל". "לפתע קרסו ה'חוזים'", כותב בראל ביחס להסכמים הבלתי כתובים בין המעצמות למנהיגי המזרח התיכון. "המנופים הכלכליים נותרו ללא ידיות, ידידים אישיים הפכו לאויבים, והדיפלומטיה נאלצת לפנות מקומה להתקפות צבאיות או לסנקציות. [...] בגלל לוב כבר מתלהטת מחלוקת בין ארה"ב לשותפותיה בנאט"ו באשר לאופי התגובה הצבאית, ביחס לסוריה מתחילים לגבש סנקציות, שלא ברור מה יהיה טיבן, ואשר לתימן, נדמה כי ננטשה על-ידי 'הקהילה הבינלאומית'".
מה באשר לעמדת ישראל כלפי סוריה? אלון פנקס ממליץ ב"מעריב" כך: "ישראל צריכה לעשות את הדבר היחיד שהיא מתקשה בדרך כלל לעשות – לשתוק". לדעתו, "כשמשפחת פשע נאבקת על קיומה, עדיף לא לחוות דעה על השכונה". בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" מביע יועז הנדל עמדה הפוכה. לדעת הנדל, סוריה שונה ממצרים או תוניסיה, שבה הפילו ההמונים את המנהיג. "בכל זאת מדובר במדינת האויב הראשונה שבה זה קורה", הוא מזכיר. "כשאויבך נופל אל תשמח, נאמר במקורות – אבל גם אסור להתעלם".
במאמר נוסף במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מודה סבר פלוצקר כי טעה כאשר כתב בזכות הסכם שלום בין ישראל לסוריה. "אני מכה על חטא", הוא מדגיש. "[...] הולכתי את עצמי שולל. [...] שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים, המכבדים זכויות אדם. [...] איני כותב בשמו של השמאל המדיני. לא הוסמכתי לכך. אני כותב בשמי: אני צריך חשבון נפש. אני צריך לשנן ולא לשכוח, כפי שאכן שכחתי, את העיקרון: דיקטטור הוא דיקטטור הוא דיקטטור, ושלום עימו יהיה תמיד נכה, פגום ורעוע. שלום עם רודן כזה הוא בלתי מוסרי, בלתי רצוי ומסוכן לישראל".
ב"גלובס" מתפרסם מאמר פרשנות מאת ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי-צה"ל. "הפחד הקמאי, השואתי, מדבר מגרוננו", כותב חוגי ביחס לחשש הישראלי מהשתלטות אסלאמיסטים על מדינות האזור. "מעצמה אזורית כמו ישראל, שיש לה יתרון כלכלי מוחץ על שכניה, חוסן חברתי, יכולת השפעה מדינית וצבא מפותח, לא יכולה לשבת בביתה אחוזת מורא ולחשוש ממפלצות שטרם נולדו. המרד בסוריה, במצרים, בתוניס, בלוב, בתימן ובבחריין אינו נגד ישראל. אלה המשטרים המקומיים שאת ראשם העם מבקש".
"[...] לפני שאנחנו ממליכים את האסלאמיסטים, עלינו לזכור שהרחוב הערבי איננו זה שהיה כאן אך לפני עשור. האסלאם הפונדמנטליסטי קסם אז להמונים, אבל מאז הוא הצטרף לאוסף האידיאולוגיות הכושלות, שהביאו אסון ובושה על החברה המוסלמית".
אך בעמודי החדשות, לצד הדיווחים על סוריה, מתפרסמות הבוקר ידיעות על תוצאות סקר דעת קהל שנערך במצרים. "רוב המצרים מתנגדים לשלום עם ישראל", לשון כותרת ב"ידיעות אחרונות". "75% מביעים אהדה לארגון האחים-המוסלמים", נכתב בשער "הארץ".
עוד כותרות ראשיות
הכותרת הראשית ("הרופאים יעזבו את בתי-החולים") והכפולה הפותחת ב"ידיעות אחרונות" מוקדשות לעיצומים במערכת הבריאות. כותרת המשנה לראשית מדווחת כך: "השיבושים בבתי-החולים חוזרים: אלפי רופאים צפויים להשתתף היום בהפגנה מול הכנסת. בבתי-החולים יישארו רופאים מעטים, וניתוחים לא דחופים יבוטלו. נתניהו התערב לראשונה במו"מ – והרגיז את הרופאים".
המידע בסיפא של כותרת המשנה מתפרסם שוב בכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "נתניהו עיצבן את הרופאים". איתמר אייכנר מדווח כי "לראשונה מאז פרץ הסכסוך התערב אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו במגעים – והרגיז את הרופאים". "הרגיז" או "עיצבן"? וכיצד? על-פי הדיווח, נתניהו העניק גיבוי לדרישת האוצר לאלץ את הרופאים להחתים שעון נוכחות, וזאת "למורת רוחם של הרופאים, המתנגדים לה בתוקף".
בשער "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "נתניהו: תוספות לרופאים – בתנאי שיחתימו שעון". בכותרת המשנה, כמו גם בידיעה המלאה, לא מצוין שהרופאים הגיבו בתרעומת יוצאת מגדר הרגיל. ההפך הוא הנכון. זיוה מוגרבי וזאב קליין מצטטים את תגובת ההסתדרות הרפואית: "אנו שמחים שהאוצר הביא את הנושא החשוב לפתחו של רה"מ. לצערנו, עד כה האוצר לא בא עם פתרונות קונקרטיים".
הכותרת הראשית ב"הארץ" שוב נסמכת על מסמך שהודלף לאתר ויקיליקס ומצא את דרכו לכתבי העיתון. "הנגיד פישר: דו"ח העוני אינו משקף את המציאות", לשון הכותרת הראשית, שנועדה בין היתר לקדם את גליון יום שישי של העיתון.
עופר אדרת ויוסי מלמן מדווחים כי פישר התבטא כך בתחילת 2006, בעת פגישה עם השגריר האמריקאי. "הכלכלה הישראלית במצב טוב. בניגוד להצהרות של כמה פוליטיקאים, מצב העוני דווקא משתפר", אמר פישר לשגריר. "פישר הסביר", כותבים אדרת ומלמן, "כי הנתונים הסטטיסטיים על ההכנסות של תושבי ישראל 'אינם מלאים, ומציגים תמונה שלילית יותר מזו הקיימת במציאות'. כך, לדבריו, 'הם אינם כוללים את ההון השחור... ואינם מותאמים להכנסות של בעלי בתים כמו במגזר הערבי, בעיקר'".
הכותרת בראש שער "הארץ" מנוסחת כך: "המשטרה חקרה אם עו"ד וינרוט ניסה להשפיע על השופט שדן בעניינו". תומר זרחין מדווח כי החקירה החלה בעקבות חקירתו של רונן בר-שירה, העומד לדין באשמת גיוס כספים במרמה, בין היתר במטרה לכאורה לפעול למען שחרורו של גלעד שליט, החייל הישראלי השבוי בידי חמאס.
קומבינציה
"הפרקליטות: צבי בר לדין על קבלת שוחד והלבנת הון", נכתב בשער "ישראל היום". כל הכפולה השלישית של העיתון מוקדשת לפרשה. צבי הראל ויהודה שלזינגר מדווחים כך: "פרקליטות המדינה הודיעה אתמול לראש עיריית רמת-גן, צבי בר, כי היא מתכוונת להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע בעבירות החמורות ביותר בתחום ה'צווארון הלבן': לקיחת שוחד מקבלנים בהיקף של 2.1 מיליון שקלים והלבנת הון בהיקף של 5 מיליון שקלים".
לדיווח נלוות שתי תיבות. האחת כוללת טור פרשנות מאת אביעד הכהן, וזאת תחת הכותרת "קמבן לי ואקמבן לך". האחרת מוקדשת לדיווח מאת יהודה שלזינגר, בין היתר על תגובת ח"כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד), שתרם לחשיפת החשדות נגד בר.
בשער "הארץ" מתנוססת הכותרת "ראש העיר רמת-גן צבי בר יואשם בקבלת שוחד בסך שני מיליון שקלים". תומר זרחין ואילן ליאור מדווחים בשער על ההתפתחויות, והדיווח נמשך בעמ' 8. ב"דה-מרקר" הדיווח על הפרשה תופס את רוב הכפולה הפותחת.
בשער "ידיעות אחרונות" אין כותרת על בר, אך ידיעה בולטת על הפרשה [יורם ירקוני וראובן וייס] מתפרסמת בראש הכפולה הרביעית של העיתון. ב"כלכליסט" כותרת בשער וידיעה על פני כל עמ' 8.
בשער "מעריב" אין כותרת על בר. קוראי עיתון זה לומדים על ההחלטה להגיש נגד ראש העיר כתב אישום כפוף לשימוע בעמ' 14 של העיתון. זו אינה הפעם הראשונה שבר זוכה ליחס מיטיב מעיתון "מעריב", בהשוואה לכלי תקשורת אחרים. נתיב נחמני ונועם שרביט מדווחים הבוקר על החלטת הפרקליטות תחת הכותרת "בדרך לאישום". תיבה נפרדת, מאת נחמני, מוקדשת לדרישת פרקליטו של בר, נבות תל-צור, לחקור את ח"כ שאמה-הכהן, בשל כמה משפטים שפירסם לאחרונה בפייסבוק.
"חרף צו שיפוטי האוסר לפרסם את עובדת חילוט רכושם של ראש עיריית רמת-גן צבי בר ובני משפחתו, צו שהוסר רק אתמול, הראשון לפרסם את המידע היה דווקא ח"כ כרמל שאמה-הכהן, חבר מועצת העיר רמת-גן לשעבר, שהיה יריבו הפוליטי של בר, שעשה זאת דווקא בעמודו הפרטי ברשת החברתית לפני מספר ימים", מדווח נחמני.
אנס, נעצר, עצור, פייסבוק, עו"ד
"בפייסבוק ובגוגל לא שמעו על צווי איסור פרסום", נכתב בכותרת המופיעה בראש עמ' 8 של "דה-מרקר". עניינה של הידיעה, מאת איילה צורף והילה רז, אינו בח"כ שאמה-הכהן והמידע שפירסם על אודות ראש עיריית רמת-גן, אלא בנושא אחר.
"אתם נחשדים בעבירה? גם אם תוציאו על כך צו איסור פרסום, המידע עשוי להתפשט באמצעות פרסומו ברשתות חברתיות ותיעודו במנועי חיפוש. כך למד על בשרו אדם מוכר שנחשד באחרונה באונס", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, כשהמלים האחרונות מודגשות בירוק.
לידיעה מצורף תצלום מסך של "ההשלמה האוטומטית של גוגל לאחר הקלדת שמו של החשוד באונס". המלים שמציע מנוע החיפוש של גוגל לשמו של החשוד הינן: "אנס", "נעצר", "עצור", פייסבוק" ו"עו"ד".
"בשבועות האחרונים הוציאה משטרת ישראל צו כזה על שמו של אדם מוכר שחשוד שביצע עבירת אונס", מדווח בידיעה. "צו איסור הפרסום שרד כשבועיים ושמר את השמועות על אש נמוכה. זאת, עד אשר החליט בלוגר אמריקאי לפרסם טקסט בנושא, טקסט שכולל את שמו, תמונתו ומידע אודות אותו אדם".
בידיעה מובאת פרשנותו של עו"ד חיים רביה, האומר: "צו איסור פרסום חל על השטח והאנשים שמצויים בישראל. הצו לא מוגבל בתחולתו רק על עיתונים וכלי תקשורת מסורתיים. מי שמפרסם את המידע באינטרנט עובר לכאורה עבירה פלילית [...] קישור לידיעות ממקורות זרים, לדעתי, מסייע בהפצתה של הידיעה האסורה בפרסום, וכמוהו לכל הפחות כסיוע לביצוע עבירה אם לא כביצוע העבירה עצמה".
עו"ד רביה מוסיף כי "כל מי שהוסיף קישור לידיעות על המקרה עלול להיחשב לכל הפחות כמסייע להפרת צו איסור הפרסום, ולדעתי כמפר צו במישרין. הוא מתחכם, ואם הוא עשה זאת בידיעה שיש צו, הוא עלול לעמוד לדין פלילי". עו"ד רביה ממליץ "להיות זהירים בדברים האלה".
העיתון "דה-מרקר" מדווח על פרשנותו של עו"ד רביה לחוק, מדווח על המלצתו, וכל זאת במסגרת ידיעה שמדווחת גם על קיומה של הפרשה, ומספקת קצה חוט למי שמעוניין ללמוד עליה יותר.
הפתרון לבעיות ברשות השידור
בעמ' 15 של "ישראל היום" מתפרסמת משום מה ידיעה על ריבוי חתונות בקרב עובדי רשות השידור, ועל הקשר בין צירוף המקרים הזה ובין ביקור בחלקת קבר בצפון הארץ.
יהודה שלזינגר, כתב העיתון לענייני דתות, מדווח כי בעקבות ביקור שנערך לפני ארבעה חודשים בעמוקה ובמקווה של האר"י בצפת ובהר עיבל, שבמהלכו התפללו המבקרים למציאת שידוך, צפויות להתקיים בקרוב ארבע חתונות בקרב עובדי הרשות.
שלזינגר מביא מדברי אורי רווח, כתב הערוץ הראשון שיזם את הביקורים, הטוען לקשר בין הביקור ובין החתונות, ומדברי שניים מהחתנים, שטוענים כי "תפילות אף פעם לא הזיקו" וכי "לאף אחד לא מזיק לבקש על מה שמציק לו".
אחד החתנים אומר: "אני בהחלט מאמין שלצדיקים יש הרבה כוח בשמים, ועם עובדות אי-אפשר להתווכח". רווח מוסיף כי בעבר ביקרו עובדי הרשות בצפת והתפללו בתקופה שבה משכורתם עוכבה. "מייד כשיצאנו מהקבר קיבלנו טלפון שהמשכורות יועברו ושנפתרו הבעיות", הוא נזכר.
עם כל הכבוד לבורא עולם, הרצינות שבה מדווח "ישראל היום" על הקוריוז הזה מעמידה אותו באור מוזר.
בין ד"ר מנגלה לריטה הייוורת
גיליון "ספרים" של "הארץ" מוקדש ל"זיכרון השואה בעיני קורבנותיה וחוקריה", וזאת לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
רומן פריסטר כותב על הביוגרפיה של נח קליגר, ניצול שואה ועיתונאי "ידיעות אחרונות" – "אלה תולדות נח". "מסיפור חייו של קליגר", כותב פריסטר, "נעדר הניתוח האינטלקטואלי של [פרימו] לוי וגם אין בו העוצמה המזעזעת המאפיינת את הדברים שכתב יחיאל די-נור. מחברו של 'אלה תולדות נח' מוריד מסך שדרכו אין כל אפשרות להציץ אל תוך עולמו הפנימי. הוא אינו מכניס את הקוראים לתאי מוחו וגם לא לחדרי-החדרים של לבו, כאילו לחוויות השואה היה קיום עצמי שבשום מידה לא עיצב את אישיותו".
"[...] בשום פרק הוא אינו מתיימר להתמודד עם שאלות של קיום רוחני. הוא מציג את האירועים בערבוביה של חשוב ולא חשוב, ומשאיר לקוראים את זכות השיפוט: כמעט בנשימה אחת הוא מתאר את המפגש עם דוקטור מנגלה, שנותן לו במתנה את חייו, ואת פגישתו המקרית עם ריטה הייוורת' במעלית של מלון פאר בבריסל".
תום שגב כותב על ספרו של בעז כהן, "הדורות הבאים, איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי". "כהן [...] עושה כמיטב יכולתו כדי לעקר את ספרו מפוליטיקה", כותב שגב. "הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, וכצפוי, כתוב בנימה ממסדית".
עוד בגיליון – יחיעם ויץ סוקר את ספרה של דינה פורת בנושא מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, רשימה מאת דניאל בלטמן על ספרו של איאן קרשו "היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי", וטקסט מאת שהם סמיט על הספר "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב.
ענייני תקשורת
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי מנכ"ל רשות השידור, מרדכי שקלאר, זומן לדיון של ועדת הביקורת ברשות, שיעסוק בדו"ח מבקר המדינה על המוסד.
לי-אור אברבך ורועי ברק מדווחים ב"גלובס" כי מסתמן שאלי אלאלוף יהיה יו"ר חדשות ערוץ 10 ויהודה לנקרי ימשיך כיו"ר חדשות ערוץ 2.
ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בית המשפט בפריז צפוי לפסוק מחרתיים בתביעת דיבה שהגיש ג'מאל א-דורה, אביו של מוחמד א-דורה, נגד ד"ר יהודה דוד. התביעה הוגשה, כך מדווח, לאחר שד"ר דוד, שטיפל בעבר בא-דורה האב, טען כי צלקותיו לא נגרמו מתקרית הירי בה נהרג בנו, אלא מהתקפה מוקדמת יותר עליו, בידי אנשי חמאס.