ישראלים מבלים את חופשת החג, 20.4.11 (צילום: דוד ועקנין)
אסעאפ, אסעאפ
"120 הרוגים בהפגנות נרחבות נגד שלטון אסד", מדווחת הכותרת הראשית בשער "הארץ". גם יתר הכותרות הראשיות לבוקר זה מוקדשות לנעשה בסוריה. "הטבח של אסד" ב"מעריב", "דם בדמשק" ב"ידיעות אחרונות" ו"העולם לאסד: הפסק את הטבח בבני עמך" ב"ישראל היום".
אבי יששכרוף מדווח בכפולה הפותחת של "הארץ" כי "בשבועות האחרונים נהרגו בסוריה לפחות 300 בני-אדם מאש כוחות הביטחון". עוד מדווח כי שני חברי פרלמנט התפטרו בעקבות ההרג.
"בסרטונים ששודרו ברשת אל-ג'זירה", כותב יששכרוף, "נראים מפגינים תחת אש כבדה באחת הערים בדרום וכן בדומא. לאחר מכן עשרות מהם מוטלים שכובים ונשמעות זעקות 'אסעאפ, אסעאפ' – הצלה, הצלה. הדברים שודרו שוב ושוב כמעט בכל שעה והיו ככל הנראה בין הגורמים להחלטה של שני חברי 'מועצת העם' ומופתי של דרעא להתפטר מתפקידם".
"נראה כי שלטונו של הנשיא בשאר אל-אסד הולך ומתערער", מעריכים אבי יששכרוף ועמוס הראל בטור פרשנות נלווה. "עד כה", הם כותבים, "מסתמנת מדיניות היד הקשה שמפעילים כוחות הביטחון ככישלון". יששכרוף והראל מדגישים את תרומתה של רשת אל-ג'זירה להתפתחויות בסוריה: "תחנת הטלוויזיה הקטארית, הפופולרית ביותר בעולם הערבי, הצטרפה למאמץ להפלת שלטונו", הם כותבים. יחד עם זאת, השניים מציינים "שני היבטים חשובים שעדיין פועלים לטובת בשאר" – ההפגנות לא הגיעו לבירה דמשק, וטרם החלה עריקה של קצינים בכירים בצבא.
ב"ישראל היום" כותב אייל זיסר כי "תושבי הערים הגדולות, דמשק וחאלב, המהווים את הלב ואת עמוד השדרה של המדינה הסורית, תושבים אלו, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה, עודם יושבים על הגדר, צופים מן הצד במתרחש, ובכך מעניקים למשטר שלא במישרין תמיכה יקרה מפז". על-פי זיסר, "אם ייצאו המיליונים לרחובות דמשק וחאלב, הם יביאו בכך להכרעת המערכה".
"בישראל מעריכים כי בטווח הקצר משטרו של אסד ישרוד מפני שהוא מתבסס על צבא חזק ועל שירותי ביטחון דכאניים ויעילים", מדווח איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". "[...] בטווח הארוך, מעריכים בירושלים, צפוי משטר אסד ליפול – אך גם תסריט שכזה לא מבשר טובות עבור ישראל".
סמדר פרי כותבת באותו עיתון כי "המשטר [הסורי] מונע מעיתונאים זרים לסקר את ההפגנות ובמקביל מגיב על המחאה בעולם בשקרים. סוכנות הידיעות הסורית הרשמית סאנא הציגה אתמול תמונות של בקבוקים מלאים בנוזל אדום. 'זה דם אמיתי שהמפגינים שפכו וצילמו כדי ליצור מראית עין של הרוגים'". בטור פרשנות נלווה מוסיפה פרי כך: "בטלוויזיה האיראנית, כמו בסוריה, אין כמעט דיווח על המהומות מחשש שהאש ברחובות טהרן תתלקח מחדש".
"מאז שהחלו ההפגנות בעולם הערבי, אומר נתניהו: 'צדקתי'", מוסיף שמעון שיפר בטור פרשנות משלו. "כעת מתרץ נתניהו את אי-העשייה שלו כראיית הנולד. חבל שכך. האיום שנשקף לישראל מהמשך הקיפאון עם סוריה לא יפחת עם לכתו של אסד. אולי אפילו יגבר".
שיפר מצטט את "אחד משרי הביטחון לשעבר", שאמר לאחרונה כך: "ייתכן שנצליח להרוס את סוריה אם תשגר טילים לעברנו. אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לנו בדרך לשם".
בין אחריות לאופנה
"האתוס של גבעתי נבנה לאורך שנים מהרבה דברים קטנים", מסביר אל"מ מוני כץ לאהרלה ויסברג, שהצטרף לסדרת קומנדו של קציני החטיבה, ורשמיו מתפרסמים במוסף "פסח שני" של "ישראל היום". על-פי כץ, גבעתי "מצטיינת בכושר הגופני, היא חתומה על הרבה מבצעים מרשימים בעזה, ולכל אלה נוסף גם היחס שחיילים מקבלים". בתשובה לשאלה "מה עם הערכים בלחימה עצמה?" משיב כץ: "הפרקליט הצבאי הראשי הגיע לשיחה עם הקצינים בחטיבה, והם יצאו ממנה בתחושה שהם מקבלים גיבוי מוחלט מהצבא. המערכת המשפטית מאמינה לדרג הפיקודי".
"בשנים האחרונות", מציין ויסברג, "ביססה החטיבה את מעמדה, והיום מספרים מפקדיה כי על כל מקום פנוי יש כמעט חמישה קופצים. למעשה גבעתי התייצבה לצד גולני בדירוג המוטיבציה של המיועדים לשירות ביטחון".
"אני בדרך לטירונות גולני, ואפילו לא הייתי צריך לבקש או לעמוד בתור בשביל זה, כי מה אתם יודעים; מתברר שגולני היא כרגע יחידת החי"ר המבוקשת ביותר בצה"ל, רק אחד מבין חמישה מעוניינים מתקבל אליה", כותב רענן שקד במוסף "פסח 2" של "ידיעות אחרונות".
"זה עניין של אחריות, גם לאומית", מסביר לשקד סג"מ גיל גובר, המ"מ. "אותה סיבה שהיתה תמיד להיות קרבי: ההבנה שאם אתה לא תעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה – ואתה רוצה להיות זה שיעשה את זה בצורה הטובה ביותר". על-פי שקד, "אלה רק סיסמאות ששותלים בהם המפקדים". הוא מעדיף הסבר אחר להצטרפות הגואה לגולני – "מקפצת אגו". המ"מ מנסח זאת כך: "זה שגולני כל-כך מבוקשת כרגע, זה עניין של אופנה".
"אני בא ממשפחה שבה כמעט כולם היו בקרבי", אומר לו הטירון יאיר בן-שלמה, "ואני רואה את השינוי שזה עושה: זה מפתח לך אישיות, נותן לך אופי מסוים שיעזור לך בעתיד, בגרות, כוח – ובכללי, זה טוב להיות קרוב למדינה שלך".
"הטירונים מגיעים מכל התפוצות – מרכז, פריפריה, רוסיה, ארה"ב, אנגליה, בלגיה – בתוספת כמה בני ישיבות (ביני"שים), ומפתיעים ברמת הדיון", כותב שקד. "אין לי מושג איך הפכה גולני, תדמיתית, לתמצית דמותו המחורעת של הרמטכ"ל אשכנזי ב'ארץ נהדרת', אבל גולני של המחזור הטרי היא סיפור אחר; מקום שאפשר לצאת ממנו עם חברים, לא משנה מאיפה באת".
"זו לא מלחמה, זו העבודה שלנו. זו שליחות", אומר מפקח ש', בן 28, ממשמר-הגבול, לכתבת "ידיעות אחרונות" רביד אורן, שהצטרפה לפעילות של יחידת המסתערבים הירושלמית של מג"ב וכותבת על חוויותיה ב"מוסף חג" של העיתון. "מי שמצליח לעבור את המסלול המפרך בדרך ליחידה הנכספת לרוב לא עוזב", מציינת אורן. "אולי בגלל המשכורת המפנקת יחסית, אבל סביר יותר שבזכות תחושת השליחות שמלווה אותם, בשל הערכים המוטמעים בכל אחד ואחד מהם וכמובן – בגלל האדרנלין, 'החומר הלבן', כפי שמכנה אותו ש'".
"אין בשום מקום עבודה כמו של מסתערב", מסביר לה ש'. "יש איזשהו ריגוש ואדרנלין שלא תמצאי אותו באף תפקיד. הקטע של המשחק, של לשנות כל פעם פרצופים וחזות, הוא מדהים. [...] פעם להיות אגרסיביים, פעם עדינים ופעם שחקנים. השילוב הזה מספק לי את כל הריגוש שאני מחפש".
אורן מצטרפת למבצע של היחידה בכפר לא מזוהה. היא מתארת את הכניסה ליישוב ("ברקע נשמעות נביחות רמות של כלבי הכפר, שכבר מרגישים באורחים הלא רצויים"); את ההשתלטות של היחידה על בית מסוים ("מיד לאחר שהלוחמים תופסים עמדות הם מתחילים לדפוק בעוצמה על דלת הכניסה"); את הוצאתו של אחד הדיירים לתשאול ("יחף. בטרנינג וטי-שירט").
אורן כותבת על הפחד בעיני אשה שפותחת את הדלת ללוחמים ("ההבנה שלי בחשיבות הפעולה מתערבבת ומתבלבלת ברחמים על האשה"), על האגרטל עם הפרחים שראתה במטבח הבית שאליו נכנסו החיילים, את האבנים שמושלכות לעבר כוח מג"ב ואת המרדף אחר מיידי האבנים. "רק כדי להבהיל. זה לא יכול באמת לפצוע", מסביר לה מ', מפקד היחידה, על "כדורי הספוג" שיורים חייליו על מיידי האבנים.
"כשבזמן פעילות אני מגיע למשפחה ורואה ילדים, אני תמיד מקפיד לא להפחיד או להעיר אותם", אומר לה אחד המסתערבים ביחידה. "לפעמים אני אפילו שם ממתקים או צעצוע קטנטן באפוד כדי לתת להם". חייל אחר אומר לה: "כל פעילות שמסתיימת אנחנו מוחקים מהזיכרון. אבל לפעמים יש מקרים שחוזרים אלי, אז אני חושב על זה לרגע וממשיך הלאה. אין ברירה".
"ריחו של הטנק פועל עלי מיד כעוגיית מדלן על מרסל פרוסט", כותב יגאל סרנה באותו "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות". סרנה מבקר בחניון שבו עומדים מאות רבות של טנקים אשר סיימו את שירותם.
"כל העוצמה החלודה הזאת מונחת למעצבה בשדה עצום של פרחי אביב מוקף יערות קק"ל. פגרי העוצמה, שדות תהילה שחלפה. ארמיה דוממת. גיס נרדם", מתאר זאת סרנה. בהמשך הוא כותב: "שקט ויפה פה בעונה הזאת. הטנקים מסודרים על-פי רחובות. ובין רחובות הטנקים רווחים גדולים. והרווחים מלאים כעת חרציות צהובות נהדרות וקוצים שראשם סגול".
מצב המצב
"הישראלים – בין העמים הכי מאושרים בעולם", מבשרת כותרת בשער "ישראל היום". יוני הרש, כתב העיתון בארה"ב, מביא את ממצאי סקר גאלופ: מקום שביעי במדד העולמי. "ישראל מדורגת במקום מכובד ביחס לעולם כולו, אך במיוחד כשמסתכלים על אזור המזרח התיכון, שם היא צועדת בגאון בראש. שכנינו, כך נראה, מאושרים הרבה פחות מאיתנו", כותב הרש.
"כלפי חוץ המדינה מתפקדת איכשהו", כותב בן כספית בפתח "מוספחג" של "מעריב". "[...] אבל כל זה למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח, מתפוררים. [...] בימים הללו אין מלך בישראל, אין חשיבה אסטרטגית, אין תוכניות מסודרות, אין חזון ואין יכולת ביצוע. ראש הממשלה הוא ישות וירטואלית שכל מטרתה הישרדות". על-פי כספית, "את שיטת הממשל בישראל חייבים לשנות. אין ברירה אחרת. מדובר בצורך קיומי".
מאמרו של כספית מתפרסם במוסף שרובו מוקדש לצורך לשנות את שיטת הממשל בישראל. ברקע המוסף, תוכנית פעולה שהגיש "הפורום לתיקון שיטת הממשל" מיסודו של המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה). חנוך מרמרי, מנכ"ל "ישראל להצלת הדמוקרטיה", כותב רשימה בעקבות ממצאי סקר שנערך ביוזמת העמותה, שאף היא יוזמה של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
מסקנות הסקר: הבוחרים רוצים מפלגות שלטון, הבוחרים רוצים יותר דמוקרטיה במפלגות, הבוחרים נרתעים מפני התנהלותם של המפלגות וחברי-הכנסת וליקויי מבנה אינם מאפשרים לראש ממשלה לבצע את מדיניותו. "תוצאות הסקר מאששות דעות ועמדות שביטאו משתתפים בקבוצות מיקוד שערכנו בנושאים אלה בחודשים האחרונים ברחבי הארץ", כותב מרמרי.
עוד בגיליון: רשימה מאת נדב איל על יצר ההישרדות של הפוליטיקאים הישראלים. כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר, המביאה תגובות של פוליטיקאים לממצאי הסקר, כתבה מאת אריק בנדר על התחלופה הגבוהה במשרדי הממשלה והשלכותיה, ומאמר מאת בן-דרור ימיני על שלטון המיעוטים (חרדים, מתנחלים, שופטים) במדינה. בולט בהעדרו במוסף המוקדש לבעיות השלטון: ההון.
"שטיגליץ מזהיר: 'פערי ההכנסות בארה"ב – כמו באיראן וברוסיה", לשון כותרת ב"דה-מרקר". בדיווח, מאת סוכנויות הידיעות, נמסר כי הכלכלן ג'וזף שטיגליץ כתב במאמר שפורסם במגזין "ונטי פייר" כך: "במונחי עושר, האחוזון העליון שולט ב-40% מההון. [...] מצבו של האחוזון העליון השתפר באופן ניכר. לפני 25 שנה הוא קיבל 12% מההכנסות ושלט ב-33% מההון. בעוד ששכרו של האחוזון העליון עלה ב-18% בעשור האחרון, שכרו של המעמד הבינוני נפל. [...] כלכלה שבה מצבם של רוב האזרחים מידרדר, כמו ארה"ב, לא צפויה לנחול הצלחה בטווח הארוך".
על המהומות במדינות המזרח התיכון כותב שטיגליץ: "אלו מדינות שבהן חלק מזערי של האוכלוסייה, פחות מ-1%, שולט ברוב המוחלט של ההון. שעה שאנו צופים בהתקוממות העממית ברחובות, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, מתי ההתקוממות הזאת תגיע לאמריקה?".
שטיגליץ לא מזכיר במאמרו את אי-השוויון במדינת ישראל, אך "דה-מרקר" עושה זאת. איור הנלווה לידיעה מציג את מדד ג'יני לאי-שוויון חברתי, שממנו עולה כי אי-השוויון בישראל גבוה אף יותר מזה שבארה"ב.
מובארכ, מימן, פואד
"החשד: מובארכ קיבל עמלה מעסקת הגז עם ישראל", מדווחים ב"ישראל היום" דניאל סיריוטי וחזי שטרנליכט. על-פי הידיעה, "חוקרים של התביעה הכללית בקהיר חקרו בבית-החולים בשארם א-שיח' גם את הנשיא המודח חוסני מובארכ בחשד כי גרף עמלות מעסקת הגז עם ישראל [...] החשדות נגדו הם כי הורה לאפשר ייצוא גז טבעי לישראל במחירים נמוכים על מנת לאפשר גריפת עמלות גבוהות לו ולמקורביו.
"[...] אחד המבוקשים המרכזיים לחקירה הוא איש העסקים המצרי ומקורבו של מובארכ, חוסיין סאלם, אשר שותף בחברת הגז EMG שבה שותפים גם אנשי עסקים ישראלים, ובהם יוסי מימן. בדיווחים נמסר כי גורמים פוליטיים ועסקיים בכירים בישראל מעורבים אף הם בעסקת מכירת הגז, וכי ייתכן שהתביעה הכללית במצרים תבקש באמצעות מוסדות משפטיים בינלאומיים את גרסתם של הגורמים הישראליים בעניין עסקת הגז שנחתמה".
סמדר פרי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי "אל החקירה החדשה שורבב גם שמו של ח"כ בנימין (פואד) בן-אליעזר, כמי שלחץ על מובארכ למכור לישראל גז בתעריפים נמוכים מהמקובל בשוק הגז העולמי".
סכסוך ארוך שנים פינה את מקומו לטיול מטעם חברת משקאות
"קבוצה של ישראלים שזכו במבצע של משקה תה יצאה לסרי-לנקה להריח מקרוב את המטעים", נכתב בכותרת משנה לכתבה המתפרסמת במוסף "פסח שני" של "ישראל היום".
כתבת העיתון אילנה נורמן הצטרפה לקבוצה, ומדווחת על הטיול. באחד התצלומים [אלי קליין] שמלווה את הכתבה רואים את חברי משלחת נסטי מניפים דגל ועליו לוגו החברה. גילוי נאות מתפרסם בסיום הכתבה ("הכותבת היתה אורחת חברת קוקה-קולה ישראל") וגם במהלכה: "הצטרפתי לקבוצת זוכים במבצע של משקה התה נסטי", מספרת נורמן. "חברת קוקה-קולה, משווקת נסטי בישראל, דואגת לבטחוננו, ובמהלך כל הטיול שומרים עלי ועל הזוכים במבצע מכל משמר ולא מאפשרים לנו לשוטט לבד במרחביה של ארץ התה", היא מציינת.
"הם מסקרנים אותי, הזוכים במבצע של נסטי", מתוודה נורמן. "ישבתי בשיעור וגלשתי בלפ-טופ. היה באנר פרסומת על המבצע הזה של נסטי. עקרונית היה צריך לאסוף פקקים, אבל נתנו פקק אחד לניסיון. שיחקתי עם הפקק הזה וזכיתי", מספר לה אחד הזוכים. "המבצע של נסטי כלל כמה אפיקים", כותבת נורמן. "אחד מהם היה להפעיל באמצעות האינטרנט מכונת משחק מהסוג שיש בקניונים, מין זרוע שאוספת בובות במכל שקוף. במשחק של נסטי היו במכונה בקבוקים, כמובן".
"שנים רבות ועקובות מדם עברו על סרי-לנקה", מוסיפה נורמן, "עד שב-2009 הצליח הצבא הסרי-לנקי למגר את הנמרים הטמילים ולהרוג את מנהיגם. בדרך העקובה מדם הואשמו שני הצדדים בפשעי מלחמה והיו אחראים למותם של אלפי אזרחים. כעת, משנרגעו הרוחות, מנסה סרי-לנקה לשקם את עצמה כיעד תיירותי, והמסע הזה של זוכי נסטי הוא עדות להיותה של המדינה, נכון להיום, יעד תיירותי בטוח יחסית".
ועוד במוסף "פסח שני" של "ישראל היום", ראיון שערך עידו שי עם אוסקר גודמן, ראש עיריית לאס-וגאס, העיר שבה דרך כוכבו של בעלי העיתון, איל ההון שלדון אדלסון.
"את ישראל הוא מכיר היטב ואוהב מאוד", כותב שי. "[...] גודמן אף התבטא בעבר בהקשר של הוויכוח על התרת הימורים באילת והציג עמדה חד-משמעית. "אנשים סיפרו לי על רצונם לפתוח קזינו באילת, ואני חשבתי שזה רעיון מצוין".
בתשובה לשאלה מדוע, משיב גודמן: "אילת היא אתר נופש נפלא. אני חושב שבתי-קזינו יוסיפו לתיירות בישראל, וזו בטח התעשייה הכי חשובה שם. אני לא רואה בעיה מוסרית עם הימורים, כמו שאני יכול לראות בעיה כזו עם זנות". אדלסון, בעבר, היה שותף לדעה זו.
ענייני תקשורת
מוסף שביעי של פסח ב"הארץ" (עורך: בני מר) נושא את הכותרת "זמנך עבר – מוסדות שעברו מן העולם". בני ציפר תורם למוסף רשימה על מלאכת הסַדָּר, בתקופה שבה הדפיסו עיתונים על גבי לוחות פלדה, ועליהם אותיות עופרת. "דליים של עופרת מוצקה נוצקו לפיות העוגבים, שפלטו בחזרה שורות של אותיות קטנות, שנאספו למגשים ונלקחו, חמים עדיין, אל שולחנות העימוד", נזכר ציפר.
במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיינת גילי איזיקוביץ את אלכס גלעדי.