יורם כהן, ראש השב"כ הנכנס, אתמול בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

יורם כהן, ראש השב"כ הנכנס, אתמול בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

כיפת ברזל

"ראש חדש" ו"הראש החדש" הן הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "ראש השב"כ: יורם כהן" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ו"ראש השב"כ הבא: יורם כהן" ב"הארץ". הנה נמצא הגורם שיפחיד את הטבלואידים עד כדי זניחת ההרגל לחבר כותרות סנסציוניות וריקניות (סתם. צוחקים איתכם. כותרת סיקור המינוי בכפולה הפותחת של "מעריב": "'האפגני' ניצח את 'הגרוזיני'").

העיתונים היום גדושים בסקירות ביוגרפיות על אודות כהן, ניחושים לגבי הדרך שיתווה לשב"כ, ואף (ואולי בעיקר) דיווחים על "הקרב על המינוי" והמועמד שלא נבחר: "גורמים בציונות הדתית ניהלו קמפיין נגד המועמד השני, שהיה אחראי על החטיבה היהודית" (כותרת משנה לראשית ב"הארץ") ו"רבנים לחצו על נתניהו לא למנות מועמד שלא מקובל עליהם" (כותרת על שער "ידיעות אחרונות").

"יעקב פרי: יורם כהן שקול ומתון, הכיפה לא תשנה", היתה לשון הכותרת שהתפרסמה אתמול באתר ynet. האם חובשי כיפות הם אנשים פזיזים וקיצוניים? בניגוד ל-ynet (וליעקב פרי?), בעיתונות המודפסת הקביעה המעליבה הזו אינה נתפסת כהנחת יסוד. זה לא אומר שהכיפה על ראשו של כהן נעלמת מעיניהם של העורכים.

"והוא חובש הכיפה הראשון שיפקד על השב"כ", מסתיימת כותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות". "אם מישהו בימין הקיצוני חושב שיקבל ממנו הנחות בגלל הכיפה שעל ראשו, הוא יתבדה במהירות", נכתב בכותרת המשנה לטור של בן כספית בכפולה הפותחת של "מעריב". "העובדה שהוא דתי היא משמעותית משום שצריך להניח שאחת הזירות המרכזיות שהוא יצטרך להתמודד איתן היא זירת המתנחלים", מצטטת הידיעה המרכזית ב"הארץ" "בכיר לשעבר בשב"כ".

"מהמחלקה לניתוח טקסטים הבאתי לכם הפעם את מה שאמר הערב פרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' בהציגו בפנינו את ראש השב"כ החדש: 'יורם כהן הוא חובש כיפה, הוא ראש השב"כ הראשון החובש כיפה, אך יחד עם זאת נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין'", ציטט אתמול חבר-הכנסת והעיתונאי לשעבר אורי אורבך בבלוג שלו. "קחו אוויר, כי גם אני רוצה להוסיף לכם כמה עובדות", כתב אורבך: "אמנון אברמוביץ' הוא חילוני, אך יחד עם זאת הוא נחשב לעיתונאי מקצועי לחלוטין. אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי, אך יחד עם זאת נחשב לאדם אמין לחלוטין. אמנון אברמוביץ הוא שמאלן, אך יחד עם זאת נחשב פטריוט לחלוטין. הפרינציפ מובן?".

חומוס עם אסד

"המורדים בלוב נעצרו בפאתי עיר מולדתו של קדאפי", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בעמ' 4 של "הארץ". כותרות נוספות בעמוד: "כוחות צבא סוריה פתחו באש לעבר אלפי מפגינים בעיר הדרומית דרעא"; "תימן: 110 נהרגו בפיצוץ מפעל תחמושת, עליו השתלטו חמושים".

"צרפת ובריטניה לקדאפי: תעזוב מיד", לשון כותרת הידיעה המרכזית בעמ' 10 של "ידיעות אחרונות" ("המעצמות באיום מפורש וחריף אל עבר שליט לוב"). עוד בעמוד: "מצרים מודה לראשונה: מובארכ במעצר בית".

"כפי שלאחרונה נשמעים קולות בישראל המעדיפים את המשך שלטון החמאס בעזה, כך גם יש קולות רבים בישראל שדואגים בימים אלה לשלום המשטר הסורי", כותב סלמאן מצאלחה במדור הדעות של "הארץ". "למרבה הפלא, לא רק יהודים מתפללים בסתר לבם לשלום המשטר בדמשק, אלא גם במפלגות הערביות. דממה נפלה על ראשי מפלגות אלה, ולא נשמעת שום זעקה נגד מרחץ הדמים שמבצע המשטר הסורי באזרחים. כל הצבועים, יהודים כערבים, התאחדו כאן. ודומה כי אסד זוכה בארץ לתמיכה מקיר לקיר, משל היה מלך ישראל".

ביבי-טורס

"הארץ" מקדיש היום את מאמר המערכת שלו לפרשה שמכונה בעיתונים "ביבי-טורס". "אפשר לדרוש מראש הממשלה שינהג בצניעות. צריך בהחלט לתבוע ממנו שלא יהיה חייב דבר לאיש", דורש ותובע "הארץ". עמ' 5 של העיתון מוקדש להעלאה מן הארכיון של כתבה מ-1995 ב"כל העיר", המקומון הירושלמי של "הארץ", תחת הכותרת "'מפעל ההנחות של נתניהו' – כבר בשנות ה-90".

"הפרשיות הפליליות שבהן מעורבים נבחרי ציבור, שדומה כי אין להן סוף, נמצאות בשיח הציבורי בנקודת ההצטלבות שבין פוליטיקה למשפט", כותב יובל יועז ב"גלובס". "שני התחומים מתערבבים זה בזה לבלי הכר, עד שקשה לפעמים לציבור לעקוב מתי מדברים על נורמות ציבוריות ראויות, על התנהגות ראויה לשבח מצד פוליטיקאים, או שאינה ראויה לשבח, ומתי מדובר על נורמות משפטיות ועל חשש להפרות חוק".

לפי יועז, "הדוגמה המובהקת בעניין זה" היא פרשת "ביבי-טורס": "מי שעוקב אחר הפרסומים האחרונים עשוי להתרשם שהחומרה הגלומה בפרשת 'ביביטורס' זהה לפרשת טיסותיו של אולמרט. אלא שעל פניו מדובר בשני מקרים שונים מבחינה עובדתית. בעוד שאולמרט מואשם בכך שדרש ואף גבה מימון כפול ומשולש על אותן נסיעות וטיסות מכמה ארגונים שונים, ובחלק מהמקרים גם מקופת המדינה, ואת היתרה שנותרה כתוצאה ממימון זה הוא ניצל לטובת טיסות משפחתיות פרטיות, אין כל האשמה דומה כלפי נתניהו. נתניהו, על-פי הפרסומים, אשם רק בדבר אחד – נהנתנות שאינה יודעת גבולות".

"לא עומדים מאחוריו", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בעמ' 13 של "ידיעות אחרונות", המוקדש כולו לענייני "ביבי-טורס". "קשה לי להסביר את הנהנתנות וההוצאות הגבוהות של נתניהו", מצטטת כותרת המשנה "שר בליכוד". ידיעה אחרת בעמוד מאשימה את נתניהו כי ניצל את ההודעה על מינוי ראש השב"כ להסטת תשומת הלב הציבורית מפרשת "ביבי-טורס" (איתמר אייכנר).

"זה מנקר עיניים, זה צורם, זה לא חברי – אבל אין פה אבק של פלילים", קובע יועז. "הקריאות למבקר המדינה וליועץ המשפטי לפעול בנושא הן אפוא חלק מספין, מניפולציה על דעת הקהל שמטרתה להדביק באופן מלאכותי חשד לנתניהו, או לצייר את אולמרט כמי שנענש בהליכים פליליים בעוד נתניהו זוכה ליחס ותרני".

"הכרעה עד סוף-השבוע", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 16 של "מעריב" ("במשרדו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס החלה בדיקה ראשונית של התלונות על נסיעותיו של רה"מ ואשתו לחו"ל. אבל רק בסוף-השבוע יוחלט סופית: האם לחקור את התלונות לגופן"). כזכור, ביום שישי הודיע "מעריב" בכותרת על השער כי היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה כבר בודקים את הפרשה. אתמול בישר כי המבקר "יחליט אם לפתוח בבדיקת הפרשה". לפעמים נדמה ש"מעריב" מדווח על הפרשה לאחור.

"ההנחה היא שלא תתקיים בדיקה כזו, מאחר שעל פניו אין תשתית לחשד, אפילו לכאורי, לקיומן של עבירות פליליות", כותב יועז על האפשרות שהיועץ המשפטי לממשלה יבדוק את נסיעות נתניהו. "[המבקר] דווקא כן מקיים בדיקה בעניין. בדיקת המבקר היא הליך סביר, מאחר שגם אם אין חשש להפרות חוק מצד נתניהו בפרשת הנסיעות, קיים חשש לאי-מילוי חובות דיווח למבקר על קבלת כספים מגורמים פרטיים, העשויים להיחשב כתרומות".

על שער "ישראל היום" כותרת: "ועדת האתיקה אישרה נסיעות שרה נתניהו עד 2007"; "היו"ר לשעבר אורון: צירופה אושר, הכללים שונו לאחר מכן". לידיעה, של מתי טוכפלד, מצורף מסמך של ועדת האתיקה. כזכור, אתמול כתב בן כספית ב"מעריב" כי נתניהו פנה לאורון כדי "לקבל פרשנות" שלפיה נסיעותיו עם שרה עד 2007 "היו כשרות", ו"ג'ומס [אורון] דחה זאת על הסף". אז מי צודק? אם משווים את הפרסומים – נראה ששניהם טועים: אורון אישר נסיעות של הגברת נתניהו עד 2007, אולם רק שלוש כאלה.

עוד ב"ישראל היום": נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד ערוץ 10 ורביב דרוקר, וגם נגד פרסום ב"מעריב" שלשום שלפיו הזוג נתניהו הוציא בארוחה אחת 60 אלף שקל על חשבון אורחים מחו"ל.

עיניים שלי

"מסתמן: שביתת העובדים הסוציאליים לקראת סיום", נכתב בכותרת ידיעה בתחתית עמ' 18 ב"כלכליסט" (מיקי פלד). "הסכימו עקרונית לקבל את ההסכם שגיבשה ההסתדרות עם האוצר אותו דחו לפני שבוע". "10,000 העובדים הסוציאליים חוזרים היום לעבודה", נכתב בכותרת בעמ' 8 של "הארץ". "השביתה הסתיימה לאחר שנשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, איימה על העובדים כי יוצאו נגדם צווי מניעה אם לא יישבו עם האוצר על בסיס הסכם עיני". "הסכם עלוב" היא הכותרת מוקפת המרכאות של הדיווח בעמ' 15 של "ידיעות אחרונות".

הולי שיט

"הריבית עולה בחצי אחוז", נכתב בכותרת על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ובהמשכה, באותיות צהובות גדולות, נשאל: "אז איך זה ישפיע עליכם?" (התשובה: המשכנתאות יתייקרו). איך זה ישפיע על עקיבא מוזס? ובכן, מוסרת לנו היום העיתונות הכלכלית בכותרות גדולות – זה לא.

"מועדון המיליון, לחודש", דבר הכותרת הראשית של "גלובס", ובמוסף "ממון", על השער, תצלום של מנכ"ל כיל עקיבא מוזס ולצדו הכיתוב "402 אלף שקל נטו בחודש". "יצאו מכלל שליטה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט" (הכותרת הראשית מוקדשת לחריגות שכר בתעשייה האווירית), לצד תצלום של מוזס והכיתוב "280 מיליון שקל ב-12 שנה" וצילום של מנכ"ל פרטנר יעקב גלברד והכיתוב "5 מיליון שקל ב-3 חודשים".

"ענף התקשורת חוגג משכורות בפס רחב", לשון הכותרת הראשית של מוסף שוק ההון של "כלכליסט". "התחרות המעטה בשוק התקשורת הגדילה את שורת הרווח של החברות ואיפשרה לבכירים למשוך משכורות שמנות. בראש הטבלה: דוד אבנר, לשעבר מנכ"ל פרטנר, שנהנה משכר בעלות של 16.4 מיליון שקל", לשון כותרת המשנה.

"זוהי סדום" הוא משחק המלים בכותרת מאמר של שאול אמסטרדמסקי בעמוד הפותח של "כלכליסט" (כיל היא חברה הכורה מחצבים מים המלח). "רווחי כיל היו מזנקים גם בלי המנכ"ל עקיבא מוזס", כותב אמסטרדמסקי, החוזר על מה שהיא אולי התלונה העיקרית של העיתונות הכלכלית לשכר המנהלים המנופח: היותו מנותק למעשה מביצועי החברה שהם מנהלים.

"התקנה לא הובילה לתוצאות המקוות. אף ייתכן שהפרסום הוביל למגמה הפוכה, כאשר הבכירים במשק מצאו עוגן השוואה לשכרם, בדו"חות של עמיתיהם, בבואם לנהל משא-ומתן לגבי תנאי העסקתם", כתב אתמול ניר צליק ב"כלכליסט" על התקנה שהורתה לחשוף את חמש המשכורות הגבוהות בכל חברה ציבורית, חשיפה שגוררת כל שנה חגיגה תקשורתית סביב "שיאני השכר".

האם הביטוי העיתונאי השגור "שיאני שכר" לא הופך את הסיפור לתחרות הישגית? האם הכותרת "סיבה לקנאה", המודפסת היום על שער "עסקים" של "מעריב" (מעל לתצלום של מוזס וציון שכרו – 56 אלף שקל ליום), ממצבת את השכר המופרז כסוגיה חברתית או כמושא תשוקה? והאם כותרת ראשית כמו זו של מוסף שוק ההון של "גלובס" ("HOLY MOZES!") מעשירה את השיח הציבורי סביב הפערים בחברה הישראלית, או אולי דווקא להפך? "כלבים (כולנו) נובחים ומייללים, והשיירה (כמה עשרות מנהלים) עוברת ומזמרת", כותבת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס". "אם כסף זה כל הסיפור", היא מציעה, "אז כסף הוא הפתרון לסיפור. שיכאב קצת בכיס. יותר מס". קורין-ליבר מזכירה את הצעתו של פרופ' אבי בן-בסט "לקבוע רף שכר שמעליו כל תוספת שכר לא תוכר כהוצאה לצורכי מס", או הצעה אחרת שלפיה ייקבעו עוד שתי מדרגות מס. "הבעיה היא שרשות המסים לא אוהבת את זה", היא כותבת ומצטטת את מנהל רשות המסים יהודה נסרדישי: "התפקיד שלנו הוא לא לעסוק בפערים במשק או בעשיית צדק חברתי". אבל, היא מזכירה, "נסרדישי הולך, ובימים אלו מאתרים את מחליפו".

שאלות בנוגע לכדאיות

"בין ייאוש לתקווה", מודיעה כותרת על שער "ידיעות אחרונות": "הדרמה שהחלה בתרופה שנמצאת בכל בית: שירלי מרדר, בת 27 (בתמונה), לקחה נורופן לשיכוך כאבים ומצאה את עצמה במרוץ לחיים ולמוות אחר כבד להשתלה במקום האיבר שנהרס. מומחים: מדובר במקרה נדיר".

"מתפללים שהכבד יתאים לשירלי", לשון כותרת גדולה על שער "ישראל היום".  שערי המוספים היומיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוקדשים למקרה: "הם נמצאים בכל בית, בכל ארון תרופות. אפשר להשיג אותם ללא מרשם בכל בית-מרקחת", נכתב על שער "24 שעות"; "המקרה הטרגי של שירלי מרדר מעלה שאלות בנוגע לכדאיות נטילת משככי כאבים", נכתב על שער "המגזין".

"שירלי נלחמת" היא אחת הכותרות על שער "מעריב". ליתר דיוק, אחת ממקבץ של שלוש כותרות: "המשכנתא מזנקת"; "שירלי נלחמת"; "השביתה נגמרת". האם המקרה הטרגי של שירלי מרדר – "מקרה נדיר" (מעידים המומחים) – שווה בחשיבותו להעלאת הריבית במשק ולחזרתם לעבודה של שירותי הרווחה? כן. המקרה אולי נדיר, אבל התרופות לא. האם ראוי לקחת מקרה שהגיע לתקשורת כדי לבקש עזרה במציאת תורם איברים ולהפוך אותו לאייטם על הסכנה שבנטילה מופרזת של תרופות? כן. תפקיד העיתונות הוא להזהיר ולהתריע.

פופוליזם

"עם ישראל זקוק לאויבים כדי להגדיר את עצמו"; "משמעות כמעט מיסטית של אפוקליפסה מתקרבת"; "הנהייה של מקהלת מחרפי 'הריכוזיות' אחר מושיע חדש"; "הממונה יעשה, הממונה יפעל. כדברי השיר, all you need is הממונה. חמור לבן וביאת המשיח"; "נושאי הדגל המשיחי לתפקיד הממונה"; "הבה נקצר דרכים! יחי הממונה. הנידונים למוות מצדיעים לך" (מבחר קביעות ודימויים ממאמר היוצא נגד פופוליזם; דוד תדמור, "גלובס").

סמול

"השמאל הישראל (האמיתי) אולי קטן, מן הסתם מעצבן, אבל אי-אפשר להגיד שהוא משעמם", פותחת צפי סער את מדורה "גברת מג'ונדרת" במוסף "גלריה" של "הארץ", המוקדש היום לפרשת ההתפטרות של ד"ר אורלי לובין מראשות החוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב.

סער כותבת על מה שהוביל להתפטרות, ביטול כנס "על הבלוג הפוליטי" באוניברסיטה בעקבות מחאה נגד השתתפותו של עיתונאי "הארץ" בני ציפר. את המחאה הובילה "אשכר אלדן-כהן – אמנית שלפני כשנה הגישה תלונה במשטרה נגד יצחק לאור בגין אונס והשתתפה בתוכנית הטלוויזיה 'המקור', שבה נחשפו תלונות נוספות נגד לאור על הטרדה מינית של נשים".

סער מזכירה כי ציפר כתב על ההאשמות של אלדן-כהן כי הן "פנטזיה" ו"שטויות". "ציפר אמנם ידוע בכתיבה פרובוקטיבית במיוחד בבלוג שלו, בניגוד מסוים לפרסונה הכבודה שלו כעורך מדור הספרות, אבל אי-אפשר שלא לראות בדבריו הכפשה שערורייתית", קובעת סער. "אלדן-כהן מנהלת מאבק אמיץ ועיקש נגד הלגיטימציה שמקבל לאור, משורר ומבקר ספרות, בזירת התרבות המקומית, כדבריה. על הטענה כי כל אדם זכאי עד שהוכחה אשמתו, ולאור לא הואשם ובוודאי לא הורשע בבית-משפט בעבירות מין, עונים היא, תומכותיה ותומכיה כי השמאל הישראלי, שלאור הוא אחד האנשים הבולטים בו, מעולם לא חיכה לפסיקת בית-משפט כשמדובר בעבירות הקשורות לכיבוש".

הפרשה, כותבת סער, "היא רק אחת הדוגמאות להפרדה שננקטת לא פעם בשמאל בין זכויות אדם לזכויות חווה; להתמקדות במאבק בכיבוש תוך הצעה מובלעת לחכות עם 'כל הדברים האחרים', שנחשבים איכשהו דחופים וחשובים פחות, כמו המאבק הפמיניסטי למשל. נגד אלדן-כהן, למשל, הושמעו בימים האחרונים ברשתות החברתיות הערות מיזוגניות מבישות מפי אנשי שמאל המתהדרים במאבקם לזכויות אדם".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מראיין ב"גלובס" את מפקד גלי-צה"ל יצחק טוניק, המוחה נגד ההחלטה של ועדת השרים שלא לאשר פרסומות בגלי-צה"ל.

תחת הכותרת "שוד הכבלים" מותח גדעון עשת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ביקורת חריפה על הוט (למרות חוב עצום של מיליארדי שקלים, בעלי החברה הגיעו להסדר עם הבנקים שלפיו יקבלו דיבידנד של מיליארד שקל, שיועמסו על הציבור), שארנון (נוני) מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", הוא בעל מניות מרכזי בה. רגע, רגע, קבלו ביטול. מוזס הגיע להסכם למכירת רוב המניות שלו בהוט לפטריק דרהי. עמוד נוח.

"אג'נדה היא מלה לא נכונה, אתה חייב שתהיה לך השקפת עולם", עונה איש הטלוויזיה האמריקאי (MSNBC) ג'ף גרלניק לעמי ברנד מ"גלובס", ששואל אותו, "האם לרשת טלוויזיה שמגישה חדשות צריכה להיות אג'נדה". "אפשר לומר שיש לנו עמדה", מוסיף גרלניק, "אפשר לומר שאנחנו רוצים לגרום לאנשים לחשוב, ואפשר לומר שהעמדה שלנו שונה מזו של המתחרים. אם תסתכל על ההיסטוריה של העיתונות, תגלה שכל כלי תקשורת מצליח החזיק בעמדה ברורה ומובחנת. זה תקף גם למגזינים כלכליים. ל'פורבס' יש עמדה מובחנת ושונה מזו של 'פורצ'ן'".

על שער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מופיעה הכותרת "הבן של רני רהב עבר טסט. נחשו מה הוא קיבל כמתנה?", ולצדה תצלום של איש יחסי-הציבור רני רהב. זה מעניין: פניו של מי שעובד בשידול התקשורת כדי שזו תהפוך את פניהם של אנשים אחרים לידועים – הופכות ידועות בפני עצמן; מי שעובד בדחיפת אייטמים למדורי הרכילות, הופך אייטם בעצמו. למה דומים צרכני אותה תקשורת? למי שקונים שקית בוטנים ודורשים מהם לאכול גם את השקית.