פישר אמר

כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית שלהם היום לשינויים הנוגעים לריבית על המשכנתאות, והחדשה מגיעה גם לכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", "דה-מרקר" ו"כלכליסט".

ב"הארץ" הכותרת היא "המלחמה בבועת הנדל"ן: בנק ישראל מייקר את המשכנתה", וב"דה-מרקר" היא "חזקיהו מייקר את המשכנתאות מעל 800 אלף שקל". ב"מעריב" הכותרת היא "המשכנתה מתייקרת", ב"ידיעות אחרונות" "המשכנתה תתייקר", ב"כלכליסט" "סטנלי פישר ממשיך לייקר את המשכנתא" וב"ישראל היום" "הדירה מתרחקת".

מה בדיוק אומרת הוראת המפקח? ירידה לפרטים מגלה כי הדרך מתוכן ההוראה לקביעה כי "המשכנתה מתייקרת" מפותלת למדי. "הבנק המרכזי הודיע כי עסקות משכנתה שבהן מרכיב האשראי גבוה מ-60% ואשר יותר מרבע מהן על בסיס של ריבית משתנה יחייבו את הבנקים להפקיד הון בשיעור גבוה יותר מבעבר", כותב איתן אבריאל ב"הארץ". "המשמעות היא שהלוואות כאלה יהיו פחות רווחיות בעבור הבנקים, ולכן הם צפויים להעביר את הלקוחות למסלול של משכנתאות בריבית קבועה או לייקר את המשכנתאות בריבית המשתנה. בשני המקרים, גובה המשכנתה ללקוח יתייקר".

לפי אבריאל, "מדובר בצעד נוסף במסגרת מאמציו של בנק ישראל לצנן את מחירי הדיור. במאמץ שלא לייקר את עלות המשכנתה בעבור אוכלוסייה הרוכשת דירות זולות, תקפה התקנה רק בעסקאות שבהן מרכיב המשכנתה גבוה מ-800 אלף שקל. כמו כן, יהיו פטורים ממנה נוטלי משכנתאות המוכרים כזכאים על-פי משרד השיכון". ההוראה מכוונת לנטרל את האפקט שיש לריבית הנמוכה במשק על הגידול בנטילת משכנתאות בריבית משתנה. מדוע לא להעלות את הריבית? כדי למנוע את התחזקות השקל ולא לפגוע בייצוא, נכתב בכלכלונים.

מה חושבים הפרשנים? רובם מזכירים כי הנסיונות הקודמים של בנק ישראל להשפיע על שוק הדיור והמשכנתאות לא השיגו את מטרתם. סמי פרץ טוען ב"דה-מרקר" כי "בסופו של דבר זה יצליח, השאלה היא באיזה רמת מחירים זה יקרה". אבריאל כותב ב"דה-מרקר" כי "ספק אם המגבלה החדשה שהוטלה על הבנקים יכולה, כשלעצמה, לעצור את עליית המחירים". "בהוראתו זו נוהג בנק ישראל כצלף המנסה לקלוע בול בדבורה עוקצנית במעופה", כתב סבר פלוצקר ב"ממון", אך אינו מספק תובנות נוספות. "הצעד שננקט אתמול על-ידי הפיקוח על הבנקים מהווה סיכול ממוקד לדירות יוקרה, הממומנות בשיעורי מינוף גבוהים", כותב ב"עסקים" של "מעריב" יהודה שרוני, הסבור כי הצעד יהיה אפקטיבי.

ב"כלכליסט", שם מפגינים באופן עקבי למדי יחס מסויג כלפי נגיד הבנק המרכזי, כותב אמנון אטד בעמוד הפותח: "מלים, התברר אתמול פעם נוספת, הן הצד החזק של בנק ישראל. וכך יכולה האינפלציה הצפויה לשמש את אנשי הבנק להסביר מדוע דחוף להעלות את הריבית (בחודש שעבר), וגם כדי להסביר מדוע צריך להשאיר אותה ללא שינוי (אתמול)".

האש והגופרית

"חוק האברכים", שתפס את כותרות העיתונים בימים האחרונים, נדחק היום לגמרי מפני ענייני המשכנתאות, ולא מגיע לשערו של אף עיתון, אפילו לא לזה של "ידיעות אחרונות". זאת, אף שאתמול דווקא כן אירעה התפתחות הראויה לדיווח.

"תרגיל התקציב: הכסף לאברכים כבר בפנים", היא כותרת הדיווח על ההתפתחות בעמ' 3 של "מעריב". "למרות שנתניהו הבטיח 'ועדה שתבחן את הנושא', שר האוצר הכניס לתקציב את החוק שיעלה לנו 110 מיליון דולר", נכתב בכותרת המשנה (רותם סלע ואריק בנדר). ב"הארץ" מדווחים יהונתן ליס וצבי זרחיה בעמ' 4 כי "מימון 'חוק האברכים' הוכנס לתקציב שאושר בכנסת". "מה תעזור המחאה?", שואלת כותרת הגג לדיווח ב"ידיעות אחרונות". "הוועדה תדון, אבל החוק כבר בתקציב", לשון הכותרת.

"האש והגופרית שממטירים עיתונאים, פובליציסטים ופוליטיקאים פופוליסטים על המפלגות החרדיות אינן צריכות להפחיד אותנו מלטעון כי התנהלותן אינה רק מוסרית – אלא גם מהווה מופת של דמוקרטיה ייצוגית", כותב שלמה צדוק במדור הדעות של "מעריב". "מיותר להזכיר לכל המשתלחים כי מהותה של הדמוקרטיה הייצוגית הינה, בין היתר, הצבת אג'נדה אידיאולוגית בפני הבוחר וקבלת הסכמתו להילחם בכל הכוח הדמוקרטי על מימושה. אחרת, כל המשחק הפוליטי הייצוגי הופך לרמייה אחת גדולה. אז מה לנו להלין על כי המפלגות החרדיות פועלות לממש את הבטחתן לבוחריהן?".

"הלימוד של טקסטים מורכבים, כמו גם לימוד הגמרא להבדיל, אינו מתאים לכל אחד", טוען אביעד קליינברג במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "אין זה מקרה שחברת הלומדים הפיקה מעט מאוד טקסטים בעלי ערך, על אף ההשקעה המסיבית בלימוד. [...] אבל אם אינן מצמיחות תובנות רוחניות חשובות, מה כן מפיקות מכונות הדפוס האינטלקטואליות הללו, המדפיסות עוד ועוד שטרות רוחניים שערכם הולך ופוחת? הן מפיקות ציות. הן מפיקות חברה שבה בעלי השררה – ברית מסוכנת של פרנסים ורבנים – כופים את רצונם על השאר. בחברה החרדית, שבה יש איסור חמור לרכוש את כל הכלים שיאפשרו לחברים להשתחרר מחיבוק הדוב של אדוניהם, הרוב הגדול הידרדר למצב כפוי של ילדות מתמשכת – תלות כלכלית, חברתית ורוחנית באבות הזקנים. [...] חברת הלומדים היא סכנה של ממש להתפתחותה הרוחנית של היהדות, ולא רק לשלומה של מדינת ישראל".

עמוס בידרמן מקדיש את הקריקטורה היומית של "הארץ" לאותו נושא, אך עיניו נשואות קדימה, אל ההשלכות העתידיות. בקריקטורה שלו נראה יאיר לפיד כשהוא פותח בקבוק שמפניה על רקע מסך טלוויזיה המדווח על ההתפתחויות ב"חוק האברכים".

בחזית המדינית

לפיד עוד לא ראש ממשלה, ומה עם מי שהוא ראש הממשלה? העניינים המדיניים נעלמו מכותרות העיתונים בתקופה האחרונה. בן כספית מנסה להחזיר אותם לסדר היום. "הקפאה מוחלטת לשלושה חודשים" היא הכותרת על שער "מעריב", המפנה לדיווח שלו על התפתחות צפויה במגעים לקראת חידוש השיחות הישירות. "זו התוכנית של נתניהו", נכתב על שער העיתון, "90 יום של הפסקת כל הבנייה בשטחים, ולאחר מכן 9 חודשים של בנייה מרוסנת, לצורכי ריבוי טבעי בלבד. לשכת רה"מ: טרם התקבלה החלטה".

בעמ' 8 מוסיף כספית כי נתניהו מכין "תוכנית מגירה להרחבת הממשלה וצירוף קדימה לקואליציה, כנראה על חשבון ישראל-ביתנו". כספית מוסיף כי ייתכן גם שכל זה לא יקרה. תגובת לשכת ראש הממשלה שבדיווח עצמו נפתחת כך: "הדברים אינם נכונים".

על שער "הארץ" ובעמוד הראשון – חשיפה של עמירה הס. הס מציגה מסמכים צה"ליים המפרטים את מדיניות המצור על עזה, "הנוסחאות שבעזרתן נקבעה כמות הריבה והכוסברה".

רחובות לוד

הכותרת הראשית של המוסף "המגזין" של "מעריב", "המשפחה והכבוד", משחקת עם המונח המשטרתי-תקשורתי "כבוד המשפחה", הבא תמיד, כשהוא מתייחס למגזר הערבי, צמוד למלה "רצח". בשבוע שעבר, אחרי הרצח של עביר אבו-קטיפאן, שהיה האחרון (לעת עתה) בסדרה של רציחות בעיר לוד, דיווחה התקשורת באופן מגומגם מעט, ששיקף כנראה גמגום מסוים מצד המשטרה, כי מדובר ב"רצח על כבוד המשפחה".

האם אכן חשבה המשטרה כי מדובר ברצח של אשה ומי שהיה אולי מאהבה על-ידי בעלה של האשה ומשפחתו, או שהחוקרים סיפקו את פתרון בית-הספר בעל הגוון הגזעני בגלל הלחץ הציבורי לספק פתרון? האם גימגמה רק בגלל אווירה בעייתית של כללי פוליטיקלי-קורקט מעוותים? ההתפתחויות ביממות האחרונות, שבמהלכן שיחרר שופט ממעצר את בני המשפחה שהמשטרה עצרה, מסבכות את התמונה עוד יותר.

"באותו הרגע שהצלמים עמדו מולנו וצילמו בלי הפסקה", אומר עבד אבו-קטיפאן, אחי בעלה של הנרצחת, לנתיב נחמני, "העדפתי שמישהו יהרוג אותי מאשר שיגידו לי שאני רצחתי מישהו, ועוד בת משפחה. הכפישו את שמי". "הוא מספר", כותב נחמני, "שעד לאותו המקרה, בכל פעם שצפה בחדשות הוא האמין שהמשטרה מבצעת חקירות ופותרת אותן מהר, 'אבל היום? אם אני רואה כתבה כזאת, אני כבר לא מאמין שזה 100 אחוז אמיתי, ואת זה למדתי על הבשר שלי. למה המשטרה מיהרה לפרסם שזה אנחנו? למה עכשיו אנחנו אלה שצריכים להוכיח למשפחת חיג'אזי ולמשפחה של עביר שזה לא אנחנו? זה הרבה יותר קשה להוכיח משהו ברחוב מאשר בבית-המשפט".

החתול והשמנת

גבי מימון, מנכ"ל משרד הפנים, האחראי בין השאר על גופי התכנון והבנייה של מדינת ישראל, איש ש"ס ואיש סודו של שר הפנים ויו"ר ש"ס אלי ישי, הודה אתמול בעבירות תרמית נדל"ניות שייחסה לו המשטרה.

"עימות אקראי, כביכול, עם חשודים נוספים במתקן החקירה המשטרתי עשה את העבודה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אבי אשכנזי ב"מעריב". "גבי מימון, מנכ"ל משרד הפנים, נשבר והודה ברכישת קרקעות במרמה".

התקשורת אשמה

פרופ' מני מאוטנר כותב במדור הדעות של "הארץ" על הסיבה, לטעמו, לכך שבג"ץ מזוהה עם השמאל: "על-פי בדיקתי, בשנים 1979–2005 הגישו 250 ח"כים עתירות לבג"ץ. את המספר הגדול ביותר הגישו יוסי שריד, רן כהן, אברהם פורז, מוחמד ברכה, אמנון רובינשטיין, חיים אורון, אופיר פז-פינס, זהבה גלאון. 'אלוף העותרים', שריד, תיאר את הדברים בגילוי לב במאמר ב'הארץ' באוגוסט 2004, ששמו מעיד על תוכנו: 'הכל השלכנו על בג"ץ'.

"[...] כל אחת מהעתירות היתה מלווה בדיווח תקשורתי נרחב. אכן, במאמר שפירסמו בארצות-הברית כתבו יואב דותן ומנחם הופנונג כי סיבה חשובה להגשת העתירות היתה רצונם של הח"כים לזכות לפרסום. ההסבר שהצעתי היה שח"כים של השמאל, שכשלו באופן מתמשך בפוליטיקה של הבחירות, העתיקו את הפעילות הפוליטית שלהם לבג"ץ, שבו מצאו שותף נאמן להשקפותיהם.

"גם בג"ץ זכה לפרסום. הואיל ומרבית העותרים היו ח"כים מהשמאל והואיל והעתירות לוו בדיווח תקשורתי, נוצר בציבור הרושם שקיים זיהוי ברור בין בית-המשפט העליון לבין קבוצה מוגדרת של חברי-כנסת – מן השמאל. סוד ידוע הוא כי בחוגים דתיים וימניים מכונה בג"ץ 'סניף מרצ אשר בירושלים'".

מודה

זו השנה השישית ש"גלובס" "עורך את הבדיקה המקיפה ביותר בישראל, המסמנת את חברות הסטרט-אפ המבטיחות של השנה", כותבים היום ב"גלובס". כותרת השער מוקדשת ל"סטרט-אפ המבטיח: חברת פרוביג'נט, מפתחת שבבים לתשתיות סלולר". כפולת עמודים מוקדשת לעשר חברות סטרט-אפ ש"גלובס" סימן כמבטיחות בשנים קודמות.

מקום 5 ב-2009 היא חברת מודו של היזם דב מורן, שרוב העיתונאים הכלכליים דיווחו עליה בזמנו כמוכי סנוורים. "אחרי ששרפה 115 מיליון דולר, הנפקת מודו יוצאת לדרך", מדווחים היום שמוליק שלח ורועי ברגמן ב"גלובס": "הפסדים כבדים, שריפת מזומנים והערת 'עסק חי'. אלו הנתונים שאיתם נפתח היום המדף של הסטארט-אפ מודו של דב מורן. יצרנית הטלפון הנייד מודו הוקמה בינואר 2007 על-ידי מורן, מי שהקים וניהל את אם-סיסטמס עד שנמכרה לסנדיסק תמורת כ-1.6 מיליארד דולר. הנתונים שפורסמו בתשקיף, ובכללם הערת 'עסק חי', מעידים, אולי טוב יותר מכל סממן אחר, על כך שהפנייה לשוק ההון לצורך הגיוס היא אקט של חוסר ברירה".

"על פניו", כותב שלח בטור פרשנות, "החזון של דב מורן, היזם של חברת מודו, נראה כפנטזיה". באווירת הפנטזיה, מעניין להיזכר ביחס שמורן קיבל מהעיתונות הכלכלית (ראו למשל את "תסמונת דב מורן, מיוחצנים ובוכים" של גל מור, או את "13 סיבות להתאהב בדב מורן" של דורה קישינבסקי), וביחס שהעיתונות הכלכלית זכתה לו מדב מורן (ראו "התקשורת בעד דב מורן, דב מורן נגד התקשורת" של עידו קינן). מעניין גם להביא כאן את אחת הציטטות מהטור של קינן: "מה שהיה נדמה כפנטזיה ערב התחלת הפעילות, מתקרב כעת למציאות" (שמוליק שלח, "גלובס", אוגוסט 2008).

וכן, כן לעולם חוסן. היום מקדיש "כלכליסט" את כפולת העמודים השנייה בגיליון למודו. במרכזה תצלום התופס שטח נרחב מהדף ובו נראה מורן מחזיק את מכשיר הסלולר הזערורי שהחברה מייצרת. הכותרת היא "היעד השאפתני של מודו: מיליארד דולר ב-2014".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי דובר צה"ל ישתף פעולה עם יחידת הדוברות של צבא סין. "אחד הנושאים שבהם דובר צה"ל הישראלי הכשיר את הסינים הוא נושא הלגיטימציה הציבורית", כותב אברבך, המדגים את יכולותיו של הדובר הצבאי כשהוא מציין כי "במהלך הביקור, נודע ל'גלובס', זכתה המשלחת הישראלית להערכה רבה והתארחה בכלי תקשורת סיניים, ובהם העיתון הצבאי הסיני היומי, שבראשו עומדים 3 קצינים בדרגות בכירות".

בסוף הדיווח מזכיר אברבך כי "בעוד הצבא הישראלי מתמודד מול אתגרים במרחב הדמוקרטי הפתוח כמו הרשתות החברתיות, הבלוגוספירה ואתרי שיתוף הקבצים – הסינים שולטים בנושאים אלה בכל הקשור לחשיפה כלפי בני עמם ומתמודדים פחות עם ביקורת מבית".

"הפשע משתלם" היא כותרת הכתבה של גילי איזיקוביץ ב"גלריה" של "הארץ" על טלנובלת העבריינים הישראלית "הבורר", לרגל עליית עונתה השלישית. "הטענה הביקורתית העיקרית שהופנתה כלפי 'הבורר', לצד הטענות על אלימות מרובה, היתה שהסדרה מאדירה את עולם הפשע; תורמת להפיכתם של עבריינים לכוכבי תרבות וללגיטימציה של סגנון חייהם". איזיקוביץ מראיינת גם את שי כנות, הבמאי "ואחד היוצרים": "'יש הרבה צרות שצריך להתמודד איתן במשפחת פשע', כנות צוחק".

איזיקוביץ מדווחת על שער "הארץ" כי "שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים סירבו לשדר את עצרת הזיכרון בכיכר רבין". העצרת תשודר בערוץ 8. ניר חסון מדווח בעמ' 8 כי "בלחץ גורמי ימין, חזר בו מלון רמדה בירושלים מביטול האזכרה לרצח הרב כהנא".

"בלאו ייחקר היום", מדווחת כותרת ידיעת כיתוב תמונה ב"מעריב". "חזרתי הביתה. החזרה שלי התאפשרה בעקבות הגעה להסדר שמגן בצורה מוחלטת על המקורות העיתונאיים שלי, ומעבר לכך אני לא יכול להרחיב כרגע", מצוטט בלאו בידיעה.

"הסרט הצחין מזיעת יוצריו שיצאו מגדרם בניסיון לדלות משהו", כותבת נופר סיני-פורת בטור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" על התוכנית "הראל סקעת שובר שתיקה" ששודרה אתמול בערוץ 2 (רשת). "סקעת, אמן צעיר ומבולבל, לא יכול היה לשתף פעולה, ומה שראינו על המסך יכול להיחשב כהטרדה מינית, במקרה הטוב. האם המטרה של סרט דוקומנטרי מהסוג הזה היא להאיר את הדרך לאלה שבוחרים שלא לצאת מהארון? אם כן, אז מוטב להם לא לצאת לעולם. יש משהו כמעט פשיסטי באופן שבו מכריחים את החברים המפורסמים בקהילה להיחשף ולהצדיע לדגל הגאווה".

סערה! הביאו לי סערה! "סערה בעקבות הפרסום אתמול ב'מעריב' על פציעתו של חיים בירנבאום", נכתב בידיעה בגודל סיכה בעמ' 17 ב"מעריב". כשירות לעורכים ב"מעריב", שהאותיות ס.ע.ר.ה בטח נתלשות להן עוד מעט מהמקלדת, הרי כמה הצעות לתיאורים חלופיים לשימוש בדיווחים על התרחשויות מסעירות: געשה, השתוללות, סועה, סופה, תסיסה, סקנדל, התרגשות, מהומה. ומה באשר לכך שהסערות האלה הן לעתים קרובות סערות דמיוניות המתרחשות בעיקר בין כותלי הבית ברחוב קרליבך? את זה גם תזיאורוס לא יפתור.

"ברגע שאנחנו מעריכים את הבלוגים שלנו באותה מידה כמו מאמרים של אנשים שלמדו לעומק דברים, אנחנו נעשים מטומטמים", מצטט משה קוטנר את דאגלס רושקוף בכתבה ב"גלריה".