קיצונית, כבדה וקשה

"גמרו את החיים בשנייה" ("ישראל היום") ו"נערים בלי מעצורים" ("מעריב") הן שתי הכותרות הראשיות המוקדשות היום למותם של דודי בן-עמי ותומר זיו, בני 16, בתאונת דרכים, אחרי שהתנגשו בתחנת אוטובוס עם המכונית שלקחו מהוריהם ללא רשות או רשיון נהיגה.

בכפולה הפותחת של "מעריב" המוקדשת לסיקור התאונה קורא גיא מרוז לרשת את כל הארץ במצלמות, ובלשונו, "לצלם כל עיר, כפר ופלך 24 שעות ביממה", ועד אז להעניש את עברייני התנועה "בחומרה קיצונית, כבדה וקשה". הרבה מים מעופשים זרמו בהדסון מאז ימי "נייס גיא" ו"המחשוף". יכול להיות שמרוז היה מוצלח בתור קומיקאי קיצוני המנפק חומרים קשים, לא בטוח שהעיתונות העברית צריכה להשתמש בו כאחד מהוגי הדעות התורניים שלה.

נורמות ארגוניות

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לפרשה שמסרבת לגווע, זו הידועה בשם "מסמך גלנט", על שם הרמטכ"ל הנכנס, אולם מי שמתברר כדמות המרכזית שלה הוא דווקא הרמטכ"ל המכהן, גבי אשכנזי. "מקורבי הרמטכ"ל חיפשו חומר מכפיש נגד ברק וגלנט", נכתב בכותרת; "חקירת המשטרה בפרשת מסמך הרפז העלתה כי שלוש או ארבע חבורות שונות בממסד הבטחוני היו קשורות לנושא. אחד החשדות שנבדקו: יד אחת כיוונה את הקבוצות".

את המידע מביא ארי שביט. שביט מתפקד בדרך כלל על תקן פובליציסט ומי שעורך מדי פעם, לא לעתים מזומנות מדי, ראיונות עם אישים בכירים. ידיעות חדשותיות אינן, ולא היו מעולם, כוס השיבאס שלו. פרשת מסמך גלנט – או מסמך הרפז-גלנט כפי שהוא מוגדר בידיעה עצמה – אינה זרה לו כלל ועיקר. שביט התייחס לפרשה בעמודי המאמרים של "הארץ", קבע בנחרצות כי קורבנה אינו גבי אשכנזי אלא אהוד ברק, והזהיר מ"פוטש צבאי" שייערך על-ידי אשכנזי מול שר הביטחון ברק.

"אף שלא נמצאה ראיה לכך שאלופים במטכ"ל עברו עבירות פליליות, חוקרי הפרשה נדהמו לגלות שבצמרת צה"ל שוררת בעיית בטחון שדה קשה, וכי נהוגות בה נורמות ארגוניות ומוסריות חמורות", כותב שביט, ומוכיח שלפחות הז'רגון של כתבי הפלילים (דווקא לא אלו של "הארץ") שגור על מקלדתו.

שביט ממשיך במתקפה החזיתית – והלגיטימית – שלו על אשכנזי גם היום, במאמר דעה בעמוד הדעות ("הרמטכ"ל היוצא לא אוהב שאלות של שום גורם דמוקרטי, נבחר או מבקר"). בסגנונו המנופח הרגיל, רואה שביט בשאלה אם אשכנזי היה מעורב בניסיון "לחפש חומרים מכפישים על הדרג הדמוקרטי הנבחר" "שאלה האמורה לזעזע את אמות הספים". ייתכן שבמקרה הזה הנפיחות השביטית במקומה, ייתכן שאשכנזי יתגלה כמהפכן מסוכן שההיסטוריה תוקיע, אבל נדמה גם שעדיף ש"הארץ" יפקיד את הדיווח החדשותי, ועוד בכותרת הראשית, בידי מי שלא תפס צד ברור ומובהק בנושא שעליו הוא מדווח.

הפוליטיקאים, השופטים והעשירים

תומר אביטל ומשה גורלי מדווחים ב"כלכליסט" כי "חוק הרחקת בג"ץ מהתקציב יוצא לדרך; האוצר תומך".

"אחרי שורה של פסיקות בעלות השלכות כלכליות על המדינה", כותבים אביטל וגורלי, "החליטו בכנסת לקדם הצעת חוק שתצר את צעדיהם של בתי-המשפט בכל הקשור לפסיקה תקציבית. ל'כלכליסט' נודע כי חברי-הכנסת יריב לוין (ליכוד) וגדעון עזרא (קדימה) ניסחו הצעת חוק שמטילה הגבלות על מערכת בתי-המשפט בפסיקות שלהן השלכות כלכליות". מלבד האוצר, גם יו"ר ועדת הכספים משה גפני הודיע כי יתמוך בהצעת החוק.

בטור פרשנות מונה גורלי את הליקויים בהצעת החוק, שלדבריו, "מספרם מתחרה רק ברמת ההתחסדות שלה". "כיוון שאנחנו בכל זאת מדינה דמוקרטית, אי-אפשר להגיד ישירות – 'בואו נסלק את בג"ץ מחיינו', או 'בואו נאפשר לממשלה לעשות ככל העולה על רוחה'", כותב גורלי. "במקום זאת מנסחים משהו מעורפל ומרושל על התקציב. [...] הסכנה בהצעה היא המדרון החלקלק בדרך להפיכת הדמוקרטיה לעריצות רוב. [...] מותר לבקר את בית-המשפט, אבל לא לרסק אותו ביוזמות עקלקלות שמתחזות לאחריות תקציבית".

כפולת העמודים הבאה ב"כלכליסט" מוקדשת למאבק סביב זהותו של יו"ר ועדת הכלכלה. היו"ר הנוכחי הוא חבר-הכנסת מהליכוד אופיר אקוניס, איש אמונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. על-פי ההסכם, הוא אמור לפנות את מקומו לחבר-כנסת אחר מהליכוד, כרמל שאמה, אולם נתניהו מבקש לטרפד את ההסכם. רויטל חובל קושרת את העניין להשפעתו של היחצן שעיה סגל, המשמש יועץ גם לראש הממשלה וגם לאחד מטייקוני הגז. הטענה על הקשר הפסול הזה פורסמה כבר בעבר (למשל, השבוע ב"מעריב"), אולם חובל מביאה מידע חדש ומטריד מפיו של שאמה.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "מחדלי הניהול שיישלחו הביתה מאות עובדים של מכתשים-אגן", והיא מובילה לכתבה של יורם גביזון במוסף "מרקר ויק". "ישראל איבדה את טורקיה" היא הכותרת הראשית, הנתונה במרכאות, של "גלובס". "יאיר שמיר, יו"ר התעשייה האווירית (תע"א), חושש מעלייה בכוחה של התנועה הידועה כ'מסיבת התה' בארה"ב", כותב רן דגוני. "לדבריו, מבחינת תע"א השמים הם הגבול בשוק האזרחי, וההסבר שלו לכך שתע"א מסרה ארבעה מל"טים לטורקיה לאחר הידרדרות היחסים בינה לבין ישראל הוא, 'אין לנו הלוקסוס להתנות עסקים בדרישות פוליטיות'".

ריחוק אידיאולוגי

"אין זה סוד שעבור רבות מבנות העיר מייצגת כתומנטה נקודת מפנה אופנתית ומקור בלתי נלאה ללמידה", כותבת נרי אבידן-סלע ב"עכבר העיר" על סגירתה של חנות הבגדים כתומנטה. "התל-אביביות שנולדו לפני המילניום הנוכחי עוד זוכרות את חלוציותה הבוטיקית גם בשנות השפל של רחוב דיזנגוף (התקופה שבין המזדנגפים המקוריים והפאשניסטיות החדשות; והימים הקשים של הדחפורים והררי החול שעיצבו את הכביש מחדש)".

"הקהל מתחלק, כמעט חצי חצי, בין צעירים, נניח עד גיל 35, ומבוגרים, נניח מגיל 55", כותב נועם אבידן-סלע ב"עכבר העיר" על הרצאה פתוחה של ד"ר איציק ספורטא מהמכללה החברתית-כלכלית בגן מאיר בתל-אביב. "כמובן – כל השנים באמצע שייכות לגיל 'הפריון העסקי'. מדי פעם נעצר איזה זוג יאפי בטיול שישי בגן עם עגלת ילדים, אבל הם לא מחזיקים הרבה. זאת תל-אביב, וספורטא מתקשה להסתיר איזשהו ריחוק אידיאולוגי מ'המעמד הבינוני'".

אלכסנדר כץ כותב באתר "אייס" כי "עלייתו המתוכננת של 'עכבר העיר' המאוחד עם 'העיר' נדחתה בשלשה  שבועות לפחות [...] גורמים ברשת 'שוקן' מעריכים כי המערכת אינה ערוכה עדיין להוצאת השבועון המאוחד, הן מערכתית והן מסחרית. מאידך, גורם בכיר בשוקן מכחיש את הטענות ואומר, 'העיתון אמור היה גם כך לצאת בנובמבר'. בכל מקרה, בעקבות מהלך המיזוג עזבו בשבועות האחרונים כ-15–20 עובדים, חלקם התפטרו ואחרים פוטרו".

"מאחורי ההכרזה על איחוד בין העיתונים מסתתר יותר מסתם שינוי טכני של פורמט", כתב כאן אורן פרסיקו באוגוסט האחרון. עוד על "העיר", "העכבר" ומה שביניהם: כאן.

הסיפור האמיתי

"פחות משנה אחרי שנחשפו באתר בוינג-בוינג, Die Antwoord כבר מוציאים אלבום בכורה בלייבל גדול, זוכים לחסות של פומה ושוברים את שיאי הצפייה של עצמם ביו-טיוב. ההצלחה המיידית הזאת היא תולדה של שתי מגמות עכשוויות בתרבות הפופולרית, שהסתמכו לכדי עיסה אחת מטונפת, חסרת עכבות ומעצורים: החיפוש המתמיד אחר אקזוטיות ואותנטיות בתוך ההידמות הגלובלית, וכוחה של התפוצה הוויראלית", כותב ניב הדס ב"גלריה" של "הארץ" על "סנסציית הרייב-ראפ הדרום-אפריקאית".

"כל ההקדמה הארוכה הזאת", כותב הדס אחרי הקדמה ארוכה, "נועדה להבהיר ש-Die Antwoord הם סיפור הרבה יותר גדול ומעניין מהמוזיקה הסתמית שהם עושים; היפ-הופ מואץ, דחוס, עמוס מוטיבים רייביים ותזזיתי שמתיש את המאזין, בהנחה שהוא לא על כמות מסחרית של סמים ממריצים. כל שיר מתוך אלבום הבכורה שלהם שיוצא עכשיו גם בארץ מפוצץ בכל-כך הרבה הסחות דעת – שינויי מקצבים, צלילים, אפקטים, מבטאים, קולות ושפות – עד שכולם ביחד נשמעים כמו בליל חסר זהות" (אני דווקא חיבבתי).

"החיים היו כמו קופסת שוקולד ל'פורסט גאמפ', שיצא ב-1994 ונכתב בידי אריק רות על-פי רומן מאת וינסטון גרום", כותב מייקל סיפלי בכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"גלריה", "'Show me the money!' (תראה לי את הכסף!), צרחו חקייני 'ג'רי מגווייר', שכתב קמרון קרואו ב-1996. כעבור שנתיים, אחרי שצפינו ב'ביג ליבובסקי', שכתבו איתן וג'ואל כהן, אמרנו זה לזה, 'The Dude abides' (ה'דוד' שולט). אבל מהזמן האחרון זכור רק 'Not so much' (לא ממש) מתוך 'בוראט' (2006) של סשה ברון כהן ואחרים.

"מדוע המשפטים הקולנועיים נעלמו? אולי הסיבה לכך היא שהקולנוע נעשה עניין חזותי יותר, או שרעש תרבותי אחר מביא להתייבשות מעיין שורות המחץ. 'אין לי מושג, כי היתה תקופה שהמשפטים האלה צצו בזה אחר זה בקצב מסחרר', אומר לורנס מארק, מפיק 'ג'רי מגווייר' וממפיקי 'How Do You Know', מאת ובבימויו של ג'יימס ל' ברוקס, שיעלה לאקרנים בסוף השנה (ב-1987 התווה ברוקס את עתיד התקשורת בשבע מלים מתוך 'משדרים חדשות': 'Let's never forget We're the real story' (בואו לא נשכח, אנחנו פה הסיפור האמיתי)'".

השליח עוד בדרך

"שליח ציבור" היא הכותרת לכתבה הפותחת במוסף "סופשבוע" של "מעריב", ראיון של אראל סג"ל עם יואליש קרויס, "הקמב"ץ הצבעוני ביותר שידעה העדה החרדית". לא ברור אם הכותרת היא אירונית (אם היא אירונית, הרי שהיא נכשלת בכך בגדול) או לא, כך או כך היא מדגישה עד כמה הראיון הזה, המוצלח בפני עצמו, מיותר.

קרויס, טיפוס הזוי השייך לכת איזוטרית, מקבל בתקשורת הישראלית חשיפה הגדולה עשרות מונים על מידותיו הצנומות, רק בגלל "צבעוניותו". הנזק שהחשיפה הזו עושה מבחינת האדרת שמה של הכת הדתית הזו, המחבלת בשלוות הציבור הישראלי בכלל והחרדי בפרט, אינו צבעוני כלל וכלל. במקום ראיון מס' 20 עם קרויס, כדאי היה לחשוף משהו מהמעשים של פקודיו.

"ומה עילת הכתבה, תשאלו – ובצדק", כותב סג"ל. "כמו כל דבר בעולם שלנו, אינטרסים. יואליש ייעתר להיפגש ולחשוף צוהר לעולם האקזוטי של מאה שערים, ובתמורה הכתב, כלומר הח"מ, ישמש עבורו חמורו של משיח ודרכו יעבירו את המסר של אתרא קדישא. וזה בסדר. ככה העולם עובד. יד רוחצת יד. אינטרסים". אלא שזה דווקא לא בסדר. סג"ל, הנמצא בתהליך התמרכזות רעיונית, צריך לדעת שידיעת החוק אינה פוטרת מהחובה לקיים אותו (כפי שחושבים כמה עיתונאים פוסט-מודרניים). "זו ליצנות", אומר קרויס על מדינת ישראל. בהקשר של הטיפול התקשורתי בו עצמו, הוא צודק.

ענייני תקשורת

"יש לכם תוכניות", קובעת הכותרת הראשית של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה היא "אז מה עושים בסוף-השבוע? רגע לפני שהוא מתחיל, קבלו שפע הצעות לבילויים, טיולים ופעילויות עם הילדים. תכירו את חמישי החדש של '24 שעות'".

מהו חמישי החדש של "24 שעות"? אם אני מבין נכון, מדובר ברצועה שנוספה לחלק העליון של כמה מהדפים, ובה המלצות קצרות לבילויים במהלך סוף-השבוע. מה שבטוח, השער של "24 שעות" מעוטר בזוגות נעליים. שישה זוגות נעליים. לחבילת העיתונים היומית צורפו היום גם, בשניים מארבעת העיתונים, קטלוגים של חברות נעליים. ניסיתי לחשוב איזה חג מתקרב, עד שהבנתי שמדובר, פשוט, בהכנות שיווקיות לבואו של החורף. כנראה שמישהו לא הפנים את מה שבישרה השבוע כותרת ראשית באחד העיתונים: גם השנה לא יירד גשם. לצערנו, לא צריך לאפסן את הסנדלים.

"מהומת אלוהים הוכרזה בחברת החדשות של ערוץ 10, והכל בגלל הפגישה שהתקיימה לפני מספר שבועות עם הראיס לשעבר אהוד אולמרט", כותבת ליאורה גולדנברג-שטרן במדור הרכילות שלה במוסף "סופשבוע" של "מעריב", היחיד מבין מדורי הרכילות שמתפרסמים היום בעיתונות העברית שמספק את הסחורה. "הנוכחים הוזהרו מלהדליף דבר ממה שהתרחש בחדר הישיבות בבית הוורד. רק מה, אחרי שבשישי שעבר המנהלים קראו בטורו של נחום ברנע דוח מפורט על הפגישה, הם מיהרו להאשים את שלומי אלדר בהדלפה".

"שלומי, אני מבינה שאתה החשוד העיקרי", שואלת ליאורה, ואלדר משיב: "מכיוון שהיה לי עימות עם אולמרט חשדו בי שהדלפתי". "והדלפת?", שואלת ליאורה. "לא", עונה אלדר.