כנפי הדמגוגיה

בטורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתחקה סבר פלוצקר אחר מקורותיה ההיסטוריים של "קצבת האברכים", שעלתה לראש סדר היום של כמה מהעיתונים בימים האחרונים. לדבריו, היא ניתנת "לשיעור קטן מכלל האברכים, בין 10% ל-15%", כשבפועל "ישולמו השנה כ-11 אלף קצבאות הבטחת הכנסה לאברכים נשואים עם ילדים, עד 1,050 שקל לחודש לכל אחד. מבחינתה של המשפחה החרדית הזכאית לגמלה, זו תוספת של רבע עד שליש למקורותיה הכספיים הדלים. העלות לקופת המדינה: 120 מיליון שקל, סכום קטן יחסית. אין כאן אפוא בעיה של כסף, יש כאן בעיה של עקרונות".

העיקרון הוא "האם המדינה צריכה להבטיח את הכנסתו של מי שמסוגל לעבוד אך אינו רוצה לעבוד", אך פלוצקר טוען כי זו הצגה לא נכונה של המציאות, מאחר שהמדינה למעשה אוסרת על האברכים לעבוד, כיוון שאינם משרתים בצבא: "המדינה אוסרת על האברך החרדי לצאת לעבודה, ובה בשעה מענישה אותו על כך שאינו מתפרנס ומונעת ממנו קצבת הכנסה כחוק. במקביל היא משלשלת לידיו דמי כיס של 1,000 שקלים בחודש כדי שלא יגווע ברעב".

ביטול הקצבה, לפי פלוצקר, לא יוביל להתגייסות המונית של הנפגעים, אלא למעבר לכלכלה שחורה, הידוק החגורה והסתמכות על תרומות. לכן "הנושא ראוי לבחינה מקיפה יותר" בדבר הדרך הראויה לסלול את דרכם של האברכים לשוק העבודה. "צדק לכן ראש הממשלה בנימין נתניהו שהקים אתמול ועדת מומחים מיוחדת לא רק לבחינה תיאורטית של סוגיית התעסוקה במגזר החרדי [...] אלא בעיקר לגיבוש מהלכים מעשיים [...] קל להפליג על כנפי הדמגוגיה", מסכם פלוצקר.

עיתוני ישראל מתאמצים, פעמים רבות, לאמת את הקביעה הזו של הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". התיעוב לחרדים חוצה מחנות, וצץ מדי פעם, בדרגה זו או אחרת, בכל אחד מהעיתונים היומיים הישראליים. החרדים הם "האחר" של העיתונות העברית בארץ אפילו יותר מהערבים, שכן גם העיתון הליברלי "הארץ" מיישר לעתים קו עם העיתונים האחרים ביחסו אליהם. ודייק: האשמה בדמגוגיה מתמקדת בסגנון, לאו דווקא בתכנים.

"הארץ" הוא היום העיתון היחיד שמקדיש את הכותרת הראשית שלו לנושא: "הוועדה תמליץ: הקצבה לאברכים תעוגן בחוק לצד עידוד התעסוקה"; "ראש הממשלה החליט אתמול לדחות בשבועיים את הדיון בחוק הבטחת ההכנסה לאברכים, והורה להקים ועדה לגיבושו. בין המלצותיה הצפויות: הפחתה הדרגתית בגובה הקצבה בהתאם להשתלבות בשוק העבודה".

המוסף הכלכלי של העיתון, "דה-מרקר", אינו מצטיין באותה סולידיות. "11 אלף אברכים – וסטודנטית חילונית אחת" היא הכותרת הראשית של המוסף. "בג"ץ קבע שקצבת הבטחת ההכנסה המוענקת לאברכים חרדים בלבד אינה שוויונית – ובממשלת נתניהו מצאו פתרון: ועדת פקידים תכשיר את האי-שוויון ותבטיח את תמיכת החרדים בתקציב. במשרדי ראש הממשלה והאוצר טענו כי גם סטודנטים שאינם חרדים יהיו זכאים לקצבה אם יעמדו בקריטריונים הנדרשים – אך אתמול התברר שאף גוף רשמי אינו מכיר סטודנטים כאלה".

זו, כמובן, דוגמה לדמגוגיה מובהקת. הרי ברי שסטודנט העונה לקריטריונים, דהיינו, אדם בעל משפחה שהוא עני מאוד, אך מוצא לנכון לגשת ללמוד לתואר אקדמי, יהיה חיה נדירה, אם בכלל. עצם ההשוואה בין ברייה כזו ובין אברך, מי שלימודיו ועוניו קשורים זה בזה ונובעים זה מזה, הוא אקט תעמולתי צבוע ומתחסד. אלא שהעיתון יכול לטעון, ובצדק, כי את ההשוואה הזו ואת הגיחוך הנלווה לה הוא נכפה לעשות. מי שהביא אותה לעולם אינה העיתונות, אלא לשכת ראש הממשלה שכתבה את התירוץ הזה בהודעה לעיתונות.

וב"עסקים" של "מעריב" כותב יהודה שרוני: "ראש הממשלה בנימין נתניהו סימן מזמן את פתרון הפלא לבעיותיו היומיומיות הדוחקות. כל אימת שהוא נתקל במשבר או בבעיה כלשהי, הוא מאמץ את פתרון הקסם – הקמת ועדה. אבל איך אפשר לסמוך על כך שה'ועדה' תקבל בסופו של דבר את המסקנות הנכונות? באמצעות פטנט מקורי: בראש הוועדה יעמוד מנכ"ל משרדו, אייל גבאי".

שרוני מונה את הוועדות שהוקמו בראשות גבאי. מלבד הוועדה לבחינת קצבות האברכים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אחראי גם על הוועדה לעידוד תחרותיות במשק (ועדת הריכוזיות), ועדת איתור ליו"ר מפעל הפיס וועדת איתור מועמדים לוועדה המוניטרית של בנק ישראל. האם ארבע ועדות, שתיים מהן ועדות איתור, הן מספר רב של ועדות המצדיק השתלחות במקימיהן? לפי שרוני, כן. גם בכל שאר העיתונים מותקף נתניהו על החלטתו להקים ועדה. כמו החרדים. לרשותו לפחות עומד "ישראל היום" (כותרת הדיווח שם: "הוועדה תדון, ותאשר").

החלטה, לא חשוב על מה

במדור הדעות של "הארץ" כותב ספי הנדלר, עורך המוסף לשבת של העיתון, על ההפגנות העזות של העובדים בצרפת ("הצרפתים מנצלים עד תום את זכותם החוקתית להפגין, ועושים זאת בשורה של דרכים יצירתיות ולעתים מעוררות קנאה") ועל חוק הפנסיה שהם מפגינים נגדו (העלאת גיל הפרישה לגמלאות מ-60 ל-62).

"הכלל הגדול שאותו לא העזו להפר הממשלות הצרפתיות לדורותיהן", כותב הנדלר, "הוא שאין נוגעים ב'זכויות הסוציאליות הנרכשות' שהעובדים השיגו בעמל רב של הפגנות ושביתות. מעבר לקצבת הגמלאות המאבק הוא, אם כן, על הסטטוס-קוו, ובעיקר בשל כך נעות אמות הספים של הבית הצרפתי.

"במובן הזה אין ספק כי ניקולא סרקוזי, נשיא ניאו-ליברל, שמשל עד כה כנשיאם של העשירים, מגלה אומץ פוליטי רב. איש לפניו לא העז לתקוף את סוגיית הפנסיות, רפורמה שבסופו של יום היא בלתי נמנעת, בגלל הפער ההולך ומעמיק בין תוחלת החיים המתארכת לשנות העבודה שנותרו ללא שינוי. באופן פרדוקסלי יש, אם כן, ניצוצות של מהפכנות ברפורמה של סרקוזי ויותר משמץ של שמרנות בקרב המיליונים היוצאים לרחובות כנגד כל שינוי [...] לנו, המשקיפים מן הצד", הוא מסכם, "לא נותר אלא להתקנא לא רק בציבור מפגינים העומד על שלו, אלא גם, ובעיקר, במנהיג שאיננו חושש לקבל החלטות".

אז אמר

ענת שיחור-אהרונסון ורותם סלע מדווחים במוסף "עסקים" של "מעריב" על טענה של תנועת אומ"ץ, ולפיה אחד היועצים בכוורת ההומה של חברת דלק בקרב שלה נגד העלאת התמלוגים הוא גם יועצו של ראש הממשלה, שעיה סגל. למעשה זו אינה טענה, אלא רק ציון עובדה. הטענה היא כי העובדה הזו יכולה לגרום לכך שנתניהו מושפע באופן קרוב נגד העלאת התמלוגים (אריה אבנרי, יו"ר אומץ, אף מעלה טענה ספציפית: האם סגל לא השפיע על נתניהו לסכל את מינוי ח"כ כרמל שאמה ליו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, משום שאינו אוהד את חברות הגז, ולהשאיר על כיסא זה את היו"ר אופיר אקוניס, שאוהד אותן?).

הטענה של אבנרי בעייתית: האם יש לו הוכחה לטענות חמורות כאלה? האם הוא יודע על השפעות פסולות מהסוג שהוא מתאר? רק דבר אחד בעייתי יותר, קשה להוכחה יותר, מופרך יותר מהטענה של אבנרי: התשובה של סגל, לפיה "הוא אינו מדבר עם נתניהו על לקוחות שלו".

סכנה ממשית

מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש להדלפה ("הגדולה בהיסטוריה") ופרסום של מאות אלפי מסמכים צבאיים אמריקאיים על-ידי אתר ויקיליקס. "הלקח הרחב יותר, שנוגע למדינות רבות ובהן ישראל, הוא שלא ניתן עוד למנוע פרסום מידע על פעולות שלא כדין של חיילים בעת לחימה, או של בעלי כוח ושררה במישורים אחרים", נכתב במאמר, הטוען כי "האמת היא שזרימה חופשית של מידע, כל עוד אין בפרסומו סכנה ממשית לבטחון המדינה או לאינטרסים חיוניים אחרים, מבטיחה שמקבלי ההחלטות יימנעו מקבלת החלטות בלתי ראויות ומנקיטת אמצעים בלתי מידתיים הפוגעים בכבוד האדם".

"עיתונאי 'הארץ' אורי בלאו שב לישראל", מדווחת כותרת על שער "הארץ". עפרה אידלמן מדווחת בעמ' 3 כי פרקליטיו של בלאו, שהם עורכי-הדין של "הארץ", הגיעו להסדר עם הפרקליטות שהתחייבה לשמור על חסיון מקורותיו של בלאו, ששב לארץ אחרי כמעט שנה. הדיווח מצטט את ההודעות לעיתונות של הפרקליטות ושל "הארץ", שסותרות זו את זו: לפי הראשונה, לא ניתנה לבלאו חסינות מהעמדה לדין, ולפי השנייה, חסינות כזו ניתנה. כמו כן מובן כי בלאו יעביר לפרקליטות את כלל המסמכים הסודיים שבידיו, לא רק את אלה שקיבל מקם. לצד הדיווח מודפסת הפניה למאמר המערכת.

"אני לא מתרשם מ'הישגי' אתר ויקיליקס של אסאנג'", כותב מתי גולן ב"גלובס". "אם הוא עיתונאי כזה דגול, אם הוא אכן רודף אמת – נראה אותו מחפש את האמת במדינות שם קשה קצת יותר למצוא אותה. לפרסם 'אמת' רק על צד אחד למלחמה זה לכבול את ידיו ומנגד לאפשר לאחרים להמשיך להשתולל מבלי לחשוש שמעשיהם שלהם גם ייחשפו ויוקעו. כמה זמן עוד תוכל הדמוקרטיה להתקיים במצב הזה בו נוגסים בה באמצעות כלליה שלה?".

"הרמטכ"ל גילה עוד שבעת ההשתלטות על המרמרה ירו לוחמי השייטת 308 קליעים חיים וכ-350 כדורי צבע", כותבים עמוס הראל וחיים לוינסון ב"הארץ" על עדות הרמטכ"ל גבי אשכנזי בפני ועדת טירקל לחקר אירועי המשט לעזה. "הוא סיפר שהחייל השני שירד בחבל נפגע מאש חיה. על רקע זה, בצה"ל מעריכים שהטורקים החזיקו מראש באקדחים, שהושלכו אחר כך לים, משום שהחייל הראשון שירד כלל לא החזיק באקדח (ולכן לא היה ניתן לחטוף ממנו נשק)".

הראל ולוינסון מוסיפים: "נדמה שהדיון המשפטי כולו בפרשת המשט קיבל אתמול פרופורציה אחרת, על רקע הדלפת מאות אלפי המסמכים על המלחמה בעיראק לאתר ויקיליקס. בהשוואה למה שנחשף שם על ההתנהלות האמריקאית בעיראק, השאלה מתי ירו לוחמי השייטת ובאילו נסיבות נראית פחות דרמטית".

"במיוחד מבוקשים שם מסמכים חסויים, וככל שחסיונם רב יותר, כן ייטב. לפרסומים כאלה מובטחת תשומת לב רבה, וכך הופך אתר זה לסופר-מבוקש, ויש להניח שזה גם לא מזיק חשבון הבנק של אסאנג'", מרשה לעצמו גולן להניח הנחות מופרכות מיניה וביה (אין פרסומות באתר ויקיליקס או דמי מנוי, ואילו החומרים מתפרסמים גם בעיתוני העולם).

"כיום אסאנג' חי כאדם נרדף", כותב ג'ון ברנס מה"ניו-יורק טיימס", ותרגום דבריו מתפרסם ב"הארץ". "גם במסעדה רועשת הוא מדבר בלחש, כדי שסוכני הביון המערביים לא יעלו על עקבותיו. מהחברים המעטים שנותרו לו הוא דורש להשתמש בטלפונים ניידים שאי-אפשר לצותת להם, ואת הטלפון שלו הוא מחליף כמעט מדי יום. שערו משנה גוונים בתדירות גבוהה, הוא אינו משתמש בכרטיסי אשראי אלא לווה מזומנים מחברים, ובמלונות שבהם הוא מתאכסן הוא משתמש בשמות בדויים וישן בדרך כלל על הספה או השטיח".

דרך הטבע

הכתבה הפותחת של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בבניית מסילת הרכבת בין תל-אביב לירושלים. עמיר בן-דוד מביא את טענות החברה להגנת הטבע על פגיעה חמורה בסביבה כתוצאה מהעבודות של רכבת ישראל. "את המלחמה להגנה על הרי ירושלים מפני הקמת מסילת הרכבת מתל-אביב לבירה – ארגוני הסביבה כבר הפסידו", כותב בן-דוד.

"עכשיו, כשהעבודות יצאו לדרך, עסוקים ארגוני הסביבה בניסיון למזער את הנזק. [...] לנסות לגרום לרכבת ישראל ולקבלניה לעמוד בהתחייבותה לשמור על השטח שהופקד בידיה, לא לפרוץ דרכים חדשות רחבות ומיותרות, לא לרמוס איפה שלא צריך, לא לזהם בשמנים ודלקים את השטח ולשמר את מה שנקבע שחייבים לשמר".

טרור

שביתת העובדים בבנק הבינלאומי נכנסת ליומה השישי ומנכ"לית הבנק, סמדר ברבר-צדיק, מתראיינת לעיתונים הכלכליים ותוקפת את העובדים. "אין שום הצדקה לשביתה", היא אומרת בפתח ראיון לאלי שמעוני במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "אי-אפשר לתת לוועד הפקידים לנהל את הבנק" היא כותרת הראיון, שבמסגרתו קובעת המנהלת כי קבלת תנאיהם של העובדים תוביל לקריסת הבנק. "סכסוך העבודה כספי", היא אומרת, "הוועד דורש לקבל תנאי שכר מעבר להסכם ההעסקה בלאומי".

"הסיבה העיקרית לשביתה בבנק אינה כספית", אומר יו"ר ועד העובדים חנוך לבנה, ודבריו מובאים במסגרת קטנה באותו עמוד. "מה שמפריע לנו זו מערכת שיווק בשם יוזמה, שעובדת כמו האח הגדול. על כל עובד מטילים מטלות ועוקבים אחריו, מה הוא עשה ומה לא, ברמה של כל שעה. [...] אתה עומד בטרור קבוע, וכל יום יש מטלות. כל החיים שלך מתנהלים סביב השיווק ויעדים. אתה לא יכול לעמוד בזה. אם עמדת – יעלו לך את הרף. מי שלא עומד בזה מופיע ברשימה של עובדים שלא עומדים במשימות. מכינים רשימות בושה, ואז יורדים עליך".

העובדים מקבלים ב"ממון" פיסה מעמוד המוקדש לדברי המנהלת, אך דבריהם נשמעים והמראיין אף מביא אותם לפני המרואיינת. ב"עסקים" של "מעריב" מנהלת הבנק מקבלת בלעדיות: "אסור להיענות לדרישת העובדים", היא אומרת בפתח הראיון עם יהודה שרוני, ועורכי המוסף מקבלים את הקביעה; אין בו שום אזכור לטענותיהם של העובדים, לא טענות כספיות ולא אלו הקובלות על טרור ניהולי.

ב"גלובס" וב"כלכליסט" מביאים את עמדות שני הצדדים, כשב"כלכליסט" ניתן להם מקום שווה (חצי עמוד לכל צד על פני כפולת עמודים). ב"דה-מרקר" הכותרת על השער היא "עובדי הבנק הבינלאומי: 'המנכ"לית ישבה בשיחות הגישור ושתקה". כפולת העמודים 4–5 מוקדשת לסיפור, האייטם המרכזי הוא ראיון עם המנהלת ובמסגרת מובאת עמדת הוועד. כותרת המסגרת היא "יו"ר הוועד חנוך ליבנה: 'במקום לשבת איתנו, ברבר-צדיק עסוקה בלשכנע עיתונאים'".

החיידק הישראלי

"מעריב" מקדיש את המוסף היומי שלו לסוכנות-היהודית. עמוד המאמרים עוסק ברובו ביהדות התפוצות. כתבה אחת עוסקת בהתבוללות ("טמיעה וכליה"), אחרת בעוד מיזם ציוני המכוון לצעירי הגולה ("להדביק אותם בחיידק הישראלי"). שלישית בצעיר מהגולה שעלה לארץ ("התאהב"), רביעית בשליחים צעירים אל הגולה ("להתמודד עם גופים ונואמים אנטי-ישראליים"), חמישית בעוד עולה צעיר ("אנשים לא מעריכים את מה שיש להם כאן").

כתבת השער היא ראיון עם נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות, המודיע על רפורמה ("מהפכנית") בארגון והסטת הדגש מעידוד עלייה לחיזוק הזיקה ליהודי התפוצות ומלחמה בהתבוללות ובדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. "אי-אפשר להביא לפה את כל היהודים" היא כותרת הראיון.

מלבד לוח השידורים, המוסף כולו עוסק רק בתכנים הקשורים לפעילותה של הסוכנות-היהודית. גיוס מלא. חסר רק טור של העורך הראשי, יואב צור.

כל העיתונים מדווחים על שחרור עצורים בפרשת הרציחות בלוד. המשוחררים, בני משפחתה של הנרצחת עביר קטיפו, טוענים כי המשטרה מיהרה לעצור אותם בלחץ ההתעניינות הפוליטית והתקשורתית בעיר לאחר הרציחות, וכי הרצח כלל אינו רצח "על רקע כבוד המשפחה". המשטרה טוענת מצדה כי משפחות הנרצחים אינן משתפות עימה פעולה ולכן הקושי להשיג ראיות.

ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את הודעת המשטרה שלפיה לא מדובר ברוצחים שכירים. "אין לנו אחריות על הפרסומים בכלי התקשורת השונים", מצטט מאיר תורג'מן את משטרת מחוז מרכז. הדיווח על רוצחים שכירים (רוצח שכיר) התפרסם לראשונה ב"מעריב". כותרת הדיווח ב"מעריב" היא "האלימות בלוד: שוחררו החשודים בהזמנת הרציחות". בגוף הדיווח נכתב: "בניגוד לדברים שנמסרו מהמשטרה ביום מעצרם, בדיון שנערך אתמול יוחס להם חשד של אספקת כלי הנשק לצורך ביצוע רצח גואת ג'ואסוס בלבד".

ענייני תקשורת

"לאחרונה הופיעו בכמה ערים מודעות מזויפות עם לוגו של משרד הבריאות, הקוראות לציבור להיזהר מהנזקים שבצריכת חלב", כותבת בת-חן אפשטיין-אליאס במוסף "ממון". "המודעות, שלמשרד הבריאות אין כל קשר אליהן, מציגות את המחלות המיוחסות כביכול לצריכת חלב וטוענות כי מחקרים גילו שצריכת חלב גורמת בין השאר לאובדן סידן ולפגיעה בצפיפות העצם". אפשטיין-אליאס אינה מדווחת מי הגורם העומד מאחורי המודעות, אלא רק שמשרד הבריאות ביקש מהמשטרה לפתוח בחקירה.

"אנשים בגילנו נוטים להתרשם עד למאוד מהצורה בה הילדים שלנו קולטים את הטכנולוגיה, המהירות בה הם לומדים לחיות עם שלטים רחוקים, מקלדות, טלפונים סלולריים, מצלמות דיגיטליות, מסכי מידע, תפריטים נגללים וכל זה", כותב דרור פויר ב"גלובס". "זה באמת מרשים ויפה לראות, אבל כשמנסים לשים את האצבע על ההבדל החשוב, החשוב באמת, בינינו לבין ילדינו בהקשר הזה, המקוון, צריך לעזוב רגע את החומרה בצד ולחזור אל המקורות, אל החזון הבסיסי של הרשת".

"מחאה ברשת נגד קמפיין פרובוקטיבי על סרטן השד" היא כותרת דיווח ב"הארץ". כותרת הדיווח במוסף "עסקים" היא "הקמפיין לסרטן השד מעורר סערה בפייסבוק: 'מחליא'" (אגב, גם אם אילוצי מקום לא מאפשרים לכתוב "קמפיין להעלאת מודעות לסרטן השד", עדיין אפשר לכתוב "הקמפיין נגד סרטן השד" ולא "הקמפיין לסרטן השד"). סיפור המעשה, בבלוג "ראומה".