השחר עולה מעל בתים בפוקושימה, יפן. 16.3.11 (צילום: ג'וזף ואסאבי, רשיון cc)

אנרגיה שלילית

"היפנים הרימו ידיים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "הנזק ליפן מטפס ל-200 מיליארד דולר; נפילות באירופה ובוול-סטריט", נכתב בזו של "דה-מרקר". "בעולם מעריכים כי יפן איבדה שליטה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל לתצלום גדול של "כבאים מסיירים בין ההריסות במחוז מיאגי ביפן".

כותרת המשנה לראשית של "הארץ" מחולקת לחמש שורות שבתחילת כל אחת מהן עיגול אדום: "נכשלים הנסיונות לקירור הכורים"; "המונים צובאים על שדות התעופה"; "אזרחים זרים הונחו לשוב למדינתם"; "קיסר יפן נשא נאום חריג לאומה" ו"נמשכות הטלטלות בשוקי העולם". "הלילה כנראה נתפנה מכאן", כותב גדעון לוי, שליח "הארץ" ליפן יחד עם אלכס ליבק, באחד מהטורים שהוא חתום עליהם ומופיעים בגיליון היום.

לפי יוסי מלמן ואילן ליאור, בידיעה הראשית של "הארץ", האיחוד-האירופי והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מותחים ביקורת על הממשלה היפנית ומזהירים מפני אסון גרעיני. ארבעה מבין שישה כורים באתר הגרעיני בפוקושימה נפגעו. באחד מהם "נראה כי המאטם השומר על הליבה קרס לחלוטין וכתוצאה נפלטים גזים רעילים וחומרים רדיואקטיביים".

"סוכנות הידיעות היפנית דיווחה כי ראש ממשלת יפן, נאוטו קאן, התפרץ בסערה לישיבה של הנהלת חברת החשמל של טוקיו, האחראית על הכורים הגרעיניים בפוקושימה העולים באש, ושאל, 'מה לעזאזל קורה שם?'", נכתב בפתח ידיעה בעמ' 2 של "הארץ", המצטטת את מזכיר הממשלה היפנית יוקיו אדאנו: "רמות הקרינה משתנות משעה לשעה וערכי הקרינה גבוהים מהמותר ומסוכנים [...] נתקבלה הוראה לפנות את עובדי החירום וההצלה מאזור הכור, כך שלמעשה אין עוד מי שיטפל בו".

בידיעה אחרת באותו עמוד, המתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", נכתב כי "50 טכנאים התנדבו להישאר בתחנת הכוח בניסיון נואש למנוע אסון רחב היקף" על-ידי צינון של הכורים במי ים (ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על 180 עובדים). כותרת הידיעה היא "מקריבים את חייהם להצלת המולדת".

נדמה לי שב"הארץ" גם הבעת רגש לאומי צנועה כמו זו הגלומה בכותרת שצוטטה לעיל אפשרית רק כשמדובר בארץ רחוקה. העיתונים הישראליים האחרים אינם זקוקים לתירוץ להתרגש, אבל דווקא היום שעריהם, יחסית, מאופקים, והעורכים אינם מאבדים שליטה. אולי משום שלאושרנו, האסון הגרעיני המתגלגל טרם לבש פנים ויזואליות מבעיתות. "ללא שליטה", "אובדן שליטה" ו"יפן על סף אסון גרעיני" הן הכותרות, בהתאמה, של "מעריב", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות".

זה האחרון מציג שער אסתטי, מעודן כמעט, שבמרכזו אנשי כוחות הסיוע היפנים, לבושים חליפות אדומות, דמויותיהם נמוגות בפתיתי השלג הלבן המתערבל סביבם. "הרחובות של פוקושימה ריקים מאדם אחרי שנכשלו הנסיונות להשתלט על הכורים הגרעיניים הדולפים", נכתב בכותרת המשנה. "גם בטוקיו, מי שלא יכול לברוח מסתגר בבית מאימת הקרינה. והעולם נערך לאסון. 'בתוך כמה שעות עלולה להתרחש קטסטרופה', הזהיר בכיר באיחוד-האירופי'".

אביב לביא משרטט במוסף "סופשבוע" של "מעריב" את "מפת החרדות החדשה שלנו" תחת הכותרת "יפאניקה". "החשמל הגרעיני הוא פיתוי גדול עבור מדינות, ודילמה לא פחות גדולה עבור התנועה הסביבתית", כותב לביא, זאת משום שמול הסכנות הגדולות הגלומות בתקלה, מדובר במקור אנרגיה שאינו מזהם כמו נפט או פחם ואינו תופס שטח כמו מתקני אנרגיה סולרית. לביא מספק נתונים שלפיהם שיעור של עשרות אחוזים מהחשמל המופק במדינות המערב מקורו באנרגיה גרעינית.

לביא עצמו מצדד, כך נראה, במתנגדים. "בצ'רנוביל פונו תושבים ברדיוס של מאות קילומטרים מהכור לאחר התאונה. בישראל זה אומר שצריך להעלות את כל המדינה על מטוס", הוא כותב ומצטט "גורם בתחום": "נניח שהסיכויים לתאונה קשה בכור באמת מאוד קטנים ומקבילים לסיכוי לזכות בפיס – אחד לכמה מיליונים. האם מישהו מאיתנו היה מוכן לקחת את הסיכון ולשחק בפיס על עצם קיומה של המדינה?".

"ללמוד מהאסון", קורא פרופ' אלון טל, יו"ר מפלגת התנועה-הירוקה, במאמר בחלק ב' של "הארץ". "לפעמים יש הגזמה ביישום עקרון הזהירות [הסביבתית] המונעת", הוא כותב, "אבל לפעמים עודף יהירות ופזיזות מוביל לטעויות אקולוגיות נוראיות. החדשות המחרידות מיפן נושאות מסר של צניעות וענווה בכל הקשור ליחס שלנו לטכנולוגיה, אך בישראל המדיניות בתחום האנרגיה מתנדנדת בין שאננות לרשלנות".

לפי טל, השאננות והרשלנות מתבטאות בהכרזות של משרד התשתיות ולפיהן השימוש באנרגיה גרעינית בישראל הוא "בלתי נמנע", או בעצלתיים שבהם מתקדם השימוש בארץ באנרגיה סולרית, אף שחברות ישראליות מובילות את העולם בתחום הזה. את המאמר הוא מסכם בקריאה לתעשייה הישראלית לפתח את תחום האנרגיות המתחדשות.

לפי ארי שביט, במאמר המרכזי בעמוד הדעות של "הארץ", ההתנחלויות הן כמו הכורים הגרעיניים בפוקושימה – "מפעל אדיר ממדים, בנוי לתפארת, אשר הוקם במקום הלא נכון על סמך הנחות שגויות". מקימיהן, "החברים מימין", הם "מנותקים מהמציאות והזויים". הקביעה האחרונה אינה מלווה בדימוי הקשור לאסון ביפן.

"אם לוקחים בחשבון שבמשותף כבר נצברו בעולם כמה אלפי שנות עבודה של כורים אזרחיים, ושהם מייצרים בערך עשרה אחוזים מהחשמל בעולם, מספר הנפגעים, כולל צ'רנוביל, מקבל פרופורציה אחרת", מצטט לביא ב"מעריב" את המדען הראשי של משרד התשתיות, ד"ר שלמה ולד. "גם במקרה של יפן", הוא אומר, "אני חושב שככל שנתרחק מהאירוע, הפחדים ילכו ויקבלו פרופורציה הגיונית יותר". לביא עצמו מוסיף כי "ולד סבור שחלק מהאימה הרדיואקטיבית נובע מדמוניזציה שגם התקשורת אחראית לה".

אלו שמדברים ואלו שעושים

"נאמני שליט לוב השתלטו מחדש על מרבית המדינה", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ". "אמש הזהיר הצבא את תושבי בנגאזי, מעוז המורדים האחרון, מפני מתקפה". לפי הידיעה של אבי יששכרוף ושלמה שמיר, "שלשום ספגו מתנגדי השליט מועמר קדאפי מהלומה קשה, בעקבות החלטת הג'י-8 שלא לאסור על טיסות בשמי המדינה ובכך למנוע הפצצות מהאוויר". עוד מדווח "הארץ" כי ה"ניו-יורק טיימס" הודיע כי ארבעה מעיתונאיו השוהים בלוב נעדרים.

"מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון הכריזה כי על מועצת הביטחון של האו"ם להיחלץ לעזרתם של המורדים בלוב עוד היום – לפני שהשליט קדאפי ישלים את מהלך השתלטותו מחדש על המדינה", מדווחת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות" ומצטטת את בנו של קדאפי, סייף אל-אסלאם: "בתוך 48 שעות הכל יסתיים".

ובינתיים, בדימונה

"למעט כמה הבלחות של ספקנות בריאה", כותב אביב לביא באותה כתבה במוסף "סופשבוע", "התנועה הסביבתית נוטה להרכין ראש בפני הטאבו ששורר בישראל סביב נושא הגרעין. ארגונים לוחמניים ששקיפות ודיווח לציבור הם לחם חוקם ממעטים להתבטא בעניין הגרעין והסכנות שאולי נשקפות ממנו.

"מהם הפרמטרים הסביבתיים שלפיהם פועל הכור בדימונה (סמכותו של המשרד להגנת הסביבה מסתיימת בגדר החיצונית של הכור)? איך מטופלת הפסולת הרדיואקטיבית? מילא שלשאלות הללו לא ניתנות תשובות – אבל הן כלל לא נשאלות".

היצר העיתונאי הטבעי

במדור הדעות של "הארץ" מתייחס ישראל הראל ל"הסתה" ("עד השבוע לא נדונה ההסתה, למרות היותה רבת שנים, כנושא מרכזי בישיבת ממשלה. גם בכלי התקשורת עוסקים בה, בריסון ישראלי אופייני, רק כשמוכרחים. כמו השבוע"). ההסתה היא כמובן ההסתה הפלסטינית שראש הממשלה נתניהו הוקיע בדברים שנשא לאחר רצח משפחת פוגל באיתמר.

לפי הראל, "התקשורת", "בניגוד גמור ליצר העיתונאי הטבעי", גנזה בזמנו מסמך שמסר צה"ל "ובו אוסף של דברי הסתה ושאר מעללים – לרבות הוראות לביצוע פיגועים – של יאסר ערפאת". כלומר, לא התקשורת גנזה, אלא ממשלת יצחק רבין. אבל התקשורת, קובע הראל, היתה מרוצה. לפי הראל, "לא ניתן להוכיח קשר ישיר בין הטבח באיתמר להסתה היומיומית", אולם ממילא "הסיבות שורשיות הרבה יותר [...] ההסתה הפלסטינית היא ביטוי לאופי הרצחני הזה, ולא הסיבה לקיומו".

"נכון שהעבודות שלי היו פוליטיות מאוד, אבל ראיתי את הערבים כעם ולא כפרטים", אומרת אמנית המיצג חיה רוקין, שגדלה ביישובים איתמר ועצמונה, למראיינת יערה יעקב במוסף "סופשבוע" של "מעריב", אחרי שהיא מספרת כיצד כמעט סולקה מלימודיה בבצלאל משום שעבודותיה הביעו עמדות ימניות. "היום אין לי בעיה עם שתי מדינות לשתי עמים, אבל פעם ראיתי את זה אחרת. היינו שרים שירים נוראיים כשהיינו נוסעים באוטובוס בגוש קטיף, שירי נאצה כמו 'איטבח אל-ערב'".

בטורו הקבוע בפתח אותו מוסף כותב אראל סג"ל כי הוא אינו צריך "שיעורי בית במדעי ההתנהגות הפלסטינית. העם היהודי עומד במערכה שהטרמינולוגיה שלה לקוחה מחוץ לגבולות הקיום האנושי [...] תמיד יימצאו עבור אויבינו אידיוטים שימושיים שינסו לטשטש את האכזריות הפלסטינית באמצעות חצאי אמיתות ושקרים", הוא כותב על סיקור הרצח בכמה מכלי התקשורת, וקובע כי "מבצעי הטבח באיתמר אינם רוצחים סוציופתים נוסח אושרנקו או בעלי הפרעת אישיות קשה כרוצחי ילדיהם, אלא מי שהחליטו לרצוח יהודים משום שהם יהודים. כמו בגרמניה, כמו בליטא, כמו בכל זמן אחר בהיסטוריה". בהמשך כותב סג"ל בשבח הנקמה.

ועוד באותו מוסף, אחת התמונות המלוות את הראיון עם אמנית המיצג רוקין היא התצלום המפורסם זוכה פרס הפוליצר של עודד בלילטי, שתיעד נערה אחת ניצבת מול עשרות שוטרים לבושי שחורים במאבק האלים שהתרחש בפינוי עמונה. הכיתוב הוא: "'ההתנתקות היתה מצב של שיגעון'. פינוי היישוב עצמונה".

סנט גלעד

"התגייסות הציבור הישראלי למבצע 'חמש דקות עמידה למען גלעד שליט'", כותבת מיכל לברטוב במדור הדעות של "הארץ", "צריכה להדאיג מאוד את משפחת שליט, ולמעשה את משפחות כל חיילי צה"ל. זו היתה חותמת סופית כמעט על תהליך המיסטיפיקציה של שביו של החייל, ששום ממשלה בישראל לא היתה אחראית די כדי להביא לשחרורו.

"למעשה, העצירה לכבוד שליט היא מעשה שתכליתו מנוגדת לזאת של דקות הדומייה ביום הזיכרון וביום השואה. [...] במקרה של שליט העמידה משקפת את התחושה ההפוכה בדיוק: אין אונים. [...] אין אונים מתבטא לעתים קרובות, וגם במקרה הזה, בתהליכי מיסטיפיקציה.

"בשנתיים-שלוש האחרונות משפחות מציבות בסדר פסח, בסמוך לכיסא הממתין לאליהו הנביא, גם כיסא פנוי לגלעד שליט. רבים הישראלים, לרבות באמצעי התקשורת, המתייחסים אל שליט בשמו הפרטי. זוהי פנייה אינטימית, המציינת את הקרבה הבלתי אמצעית בין ציבור מאמינים ליישות מיתית – משל היה החייל השבוי דמות תנ"כית או קדוש נוצרי. טקסי הזיכרון לחייל החי, הממשי, הופכים אותו, את שוביו ואת הפתרונות לחילוצו לאלה השמורים לעולם מיסטי בלבד.

"וכך, באמצעות המיסטיפיקציה, אנחנו מרחיקים את גורלו של שליט מהישג ידו של העולם הגשמי, אותו עולם שבו צריך להגיע להחלטות מדיניות מחייבות, ואף לבצע אותן. לממשלת ישראל ולציבור הישראלי, שהיא נציגתו הנבחרת, יש מלוא האחריות להחזרת שליט. המיסטיפיקציה של שביו היא מעשה ציבורי החונק את האחריות הזאת".

ענייני תקשורת

"רשות השידור החלה בהליך פיטורים של שמונה עובדי החדשות המקומיות, אשר נקלטו בגוף רק לפני חודשיים", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס". "מדובר בעובדים שנקלטו על-ידי מנכ"ל הרשות מוטי שקלאר ומנהל חטיבת החדשות יורם כהן ובאישור האוצר, לאחר שחברת הכבלים הוט החליטה להעביר את הפקת החדשות מידי הרשות לחברת קודה".

הטלטלות ב"מעריב" בעיצומן, ומבטו נישא אל האינטרנט. בינתיים מכנס העיתון המודפס את רגליו ואוסף את מוספיו, והדגש עובר אל מהדורת סוף-השבוע, שתוצע למכירה במחיר מוזל בנפרד ממנוי על העיתון היומי. המוסף "סופשבוע" שמוצע היום למנויים שמנמן וכולל 96 עמודים, ובהם לא מעט כתבות מעניינות.

"התמונות שלא ייראו בעולם", נכתב בכותרת דיווח של יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות": "האמל"ח שנתפס על הספינה ויקטוריה נפרש לראווה על הרציף, ו-200 עיתונאים זרים זרמו למקום. אבל שורת תקלות חלמאיות גרמה לרבים מהם לעזוב את המקום במחאה – בלי לסקר כיצד איראן וסוריה מזרימות נשק לעזה".