זירת הפיגוע בירושלים, אתמול (צילום: יואב ארי דודקביץ')

מעולם לא הלכתי

"הטרור חזר", קובעות הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית של "הארץ" מספקת את המידע: "הרוגה ו-50 פצועים בפיגוע במרכז ירושלים; מתקפת פצצות מרגמה וגראדים על באר-שבע". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוסרת את דבר השלטון: "נחזיר את השקט" ("מתחייבים נתניהו וברק").

האם הטרור באמת "חזר", או שמדובר בצירוף אירועים שאינו מעיד על הפסקת הרגיעה היחסית בהתקפות טרור על אדמת ישראל? "לא גל טרור חדש", קובעת כותרת מאמר של יואב לימור על שער "ישראל היום", "אין קשר בין האירועים בדרום לפיגוע בירושלים". "השקט הבטחוני היחסי, שממנו נהנתה ישראל בשנתיים האחרונות, הגיע לקצו", נקבע בפתח מאמר המערכת של "הארץ".

האם כעת צפויה "הסלמה"? "שרים בימין תובעים: חיסולים ופעולה נרחבת ברצועה כדי להחזיר ההרתעה. גורמים מדיניים: פעולה צבאית חריגה – לא על הפרק", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". "ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך להרגיע את ההסלמה, במקום להיגרר למבצע חדש בעזה". כותרת המאמר: "לא לעופרת-יצוקה 2". "השרים ליברמן, ישי ושלום לוחצים להגיב בתקיפות בפעולה שתהיה מעין 'עופרת-יצוקה 2'", נכתב בכותרת משנה לידיעה ב"ידיעות אחרונות".

"הצבא דוחף להסלמה", קובע אלכס פישמן, הפרשן הצבאי הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמציין כי בדיון שקדם לפיגוע "הקרין הצבא גישה מאוד לוחמנית", ומוסיף כי אותו צבא מעדיף לחזור ל"עידן הסיכול הממוקד של ההנהגה החמאסית והג'יהאדית". פישמן מזכיר גם כי אתמול "חישק" ברק את נתניהו כששיחרר "הצהרות מתלהמות" אחרי הפיגוע בירושלים. זהו המשך לטור ביקורתי על התנהלות הצבא שכתב פישמן אתמול ב"ידיעות".

לכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מצורף "יומן ההסלמה", מצוינים בו שבעה אירועים שהתחוללו ב-30 הימים האחרונים – גראד בבאר-שבע, ספינת נשק, טבח באיתמר, פיגוע בירושלים, התקפת טילים ומטח פצמ"רים ועוד טילים. אין ב"יומן" אזכור לפעולות של צבא הגנה לישראל, או אפילו לעצם קיומו. שלשום הרג ופצע צה"ל אזרחים ערבים ברצועה, ביניהם ילדים. אירוע זה ואחרים אינם נכללים ביומן של "ידיעות אחרונות". מדובר, כנראה, ביומן אישי, שנכתב מנקודת הראות של ילד (לפני שלב התפתחותו של סופר-אגו).

"אתמול לפנות בוקר, קצת אחרי חצות, העבירו גורמים בחמאס [מסר] לרוברט סרי, נציג האו"ם במזרח התיכון. אנחנו פועלים למנוע הסלמה, אמרו אנשי החמאס וביקשו זמן להרגיע את הרוחות", כותב עמית כהן ב"מעריב". "שעות ספורות לאחר מכן נורה הגראד הראשון לעבר באר-שבע. לאחר מכן נורה גראד נוסף. הפיגוע בירושלים, לאחר תקופה ארוכה של שקט, העצים את התחושה של מתקפת טרור מכוונת. הסתירה הזו, בין המסר החמאסי לבין המציאות בשטח, מראה עד כמה קשה לדעת בבירור האם החמאס חותר להסלמה".

ואם תהיה "הסלמה"? "יום אחד של עופרת-יצוקה הסב נזק לישראל יותר מכל ההרצאות האנטי-ישראליות כולן; ו'חוק הנכבה' הבאיש את ריחה יותר מכל העצומות", קובע גדעון לוי במאמר במדור הדעות של "הארץ". ואילו ארי שביט פותח את טורו ב"הארץ" בקריאה "תגידו יפה שלום לשלום עם סוריה". זאת, משום ש"כאשר המהפכה הערבית הגדולה מאיימת על שלטונו, אין שום סיכוי שבשאר אל-אסד יבחר בשלום".

בהמשך הטור מבקש שביט להגיד (יפה) שלום לשלום עם הפלסטינים ("כאשר המהפכה הערבית הגדולה סוחפת את אבו-מאזן, אין שום סיכוי שישלם את מחיר השלום") ולשקט ("במוקדם או במאוחר המהפכה הערבית תגיע לשטחים").

הטור מסתיים בקביעה כי נשיא ארה"ב ברק אובמה טעה בהתנהלותו במזרח התיכון, וכי עליו "להתוות בדחיפות דרך שלישית". לנוחותו של אובמה, משרטט שביט את עיקרה: "תהליך מדיני מסוג חדש, שיהיה מבוסס על נסיגה ישראלית חלקית ועל העצמתו של פיאד".

"מאחורי מכבסת המלים 'נפעל בתקיפות, באחריות ובתבונה', שבהן בחר נתניהו לתאר את ההנחיות שנתן למערכת הביטחון, מסתתרת העובדה הבאה", כותב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "ישראל לא נהנית כיום מתמיכה בינלאומית נוכח הקיפאון בתהליך המדיני, ולכן ידיה קשורות בכל מה שקשור לפעילות צבאית שעלולה לגרום גם להרג אזרחים".

"ההתנהלות של ישראל מול החמאס אינה פשוטה", כותב עוד עמית כהן ב"מעריב". "למעשה מדובר במלכוד. אם תגיב ישראל בכוח נגד בעל הבית, כלומר החמאס, ישתנה מאזן הכוחות בתוך הארגון לטובת מצדדי ההסלמה. אך אם ישראל תנהג באיפוק, יפרש זאת חמאס כחולשה. ואכן, נסיון העבר מלמד כי החמאס רואה בהעדר תגובה הססנות ישראלית".

התקבלת

"מתקפת החוקים הלילית של ליברמן", נכתב בכותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות": "הכנסת אישרה חוקים המעוררים את זעם השמאל והערבים", נכתב בכותרת המשנה. "חוק ועדות הקבלה אושר בכנסת ב-3 לפנות בוקר; יותר מ-60 ח"כים נעדרו", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

"הנראטיב הפלסטיני ניצח", קובע עודה בשאראת בטור על "חוק הנכבה" ("בכל זאת, יש גם משהו טוב במהומה הזאת: לפחות אין הכחשה של הנכבה. אין מי שטוען שכל העניין הוא עלילה") במדור הדעות של "הארץ". "הנראטיב הפלסטיני, שב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו, נצרב בתודעה הישראלית והעולמית. בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים, שהושלכו בברוטליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון".

"אלכס מילר, מדוע ציון הנכבה הוא הסתה בעיניך?", שואלת כותרת המדור "שיחת היום" ב"הארץ", שבמסגרתו מראיינת מרב מיכאלי את הח"כ מישראל-ביתנו. "קודם כל", משיב מילר, "בחוק לא כתובה המלה נכבה, כתוב ציון יום העצמאות כיום אבל. אני רואה ביום העצמאות סמל של המדינה, וכבר מגיל צעיר מלמדים אזרחים של מדינת ישראל שזה צריך להיות מבחינתם יום אבל! אז או שאנחנו רוצים חינוך לדו-קיום ולשלום, או שאנחנו רוצים שכבר מגיל צעיר תהיה שטיפת מוח לתלמידים שמסיתים אותם נגד אזרחים בתוך המדינה שלהם".

מסך הגז

"תיקון עוול שיחזיר את אמון הציבור", קוראת הכותרת הראשית עטופת המרכאות של "כלכליסט", ציטוט של שר האוצר יובל שטייניץ "בסוף דיוני ששינסקי בוועדת הכספים". "הטבות לחברות הגז אושרו ברגע האחרון בוועדת הכספים", קובעת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" (תחת כותרת הגג: "הקרב על ששינסקי").

"דיוני ששינסקי הגיעו אתמול לנקודת הסיום בוועדת הכספים. יובל שטייניץ בירך את הח"כים על 'תיקון תקלה חמורה שנעשתה לפני תשע שנים כשהלחצים טרפדו את מיסוי הגז'. שטייניץ התחייב: המיסוי החדש לא ישתנה, ועד סוף 2011 תוגש הצעת חוק להקמת קרן מהכנסות הגז", לשון כותרת המשנה לראשית על שער "כלכליסט".

"לאחר מסע לחצים חסר תקדים שהופעל על-ידי חברות הגז על הממשלה והכנסת: ועדת הכספים אישרה את חוק ששינסקי – אך בתוספת של 14 שינויים שונים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "דה-מרקר". "משרד האוצר טוען: 'שווי ההקלות – כמה מיליונים'. הכנסת צפויה להצביע על אישור החוק בשבוע הבא". כותרת ידיעה בעמ' 3 של העיתון: "ששינסקי אמש: 'אי-אפשר להגיד שיש ויתור כספי'". אתמול העריך אבי בר-אלי ב"דה-מרקר" כי השינויים ייטיבו עם חברות הגז במאות מיליוני שקלים. היום לא מוזכרת ההערכה הזו.

אתנחתא טרגי-קומית

"ברגע אחד חזרה ירושלים לימים הנוראים ההם", נכתב בפתח הידיעה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" על פיגוע הטרור הקטלני אתמול בירושלים.

"אני מצטער יקירתי, לא הקשבתי", אומר גבר מצויר לאשה מצוירת בקריקטורה מה"ניו-יורקר" המופיעה בשער האחורי של מוסף "גלריה", "את יכולה בבקשה לחזור על כל מה שאמרת מאז שהתחתנו?".

דנקנר, נוחי דנקנר

"דנקנר מציל את 'מעריב'", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". בכפולה הפותחת מדווח לי-אור אברבך על ההתפתחויות (דנקנר מציע 140 מיליון שקל עבור שליטה בעיתון). בטור אחד הוא מלמד כי משפחתו של דנקנר היתה מעורבת בעבר (הרחוק) ב"מעריב" ומתאר כיצד התקשורת הישראלית עתידה להשתנות לבלי הכר בשנים הקרובות. "לא מן הנמנע כי בקרוב מאוד נראה את 'מעריב' מתמזג או לפחות אוחז חזק ידיים עם גופי תוכן נוספים, כך שיוכל לתת חוויית תוכן איתנה ומבוססת שתצוץ מכל מסך או צינור שניתקל בהם ביומיום שלנו, ואלה הולכים ומתרבים", מסכם אברבך ומנבא כי IDB שבשליטת דנקנר תרכוש כלי תקשורת נוספים. בטור אחר מדווח אברבך כי המשא-ומתן בין דנקנר ל"מעריב" סיכל משא-ומתן למיזוג בין "מעריב" ובין "הארץ".

אגב, בדיווח ב"גלובס" נכתב גם כי "לאחר בדיקה של הנתונים והאפשרויות האסטרטגיות החליטו בחברה להאיץ את המגעים, ולאחר הפרסום ב'גלובס' אתמול (ד'), הוחלט להוציא מוקדם יותר היום הודעה לבורסה", אלא שהפרסום המקורי ב"גלובס" נשא את הכותרת "נוחי דנקנר ניהל בימים האחרונים מגעים לקראת כניסה כמשקיע ל'מעריב' – אך חזר בו לבסוף", כותרת ששונתה בינתיים באתר העיתון.

"עסקת 'מעריב' עלתה וירדה משולחנו של נוחי דנקנר מספר פעמים במחצית העשור האחרון. בכל פעם שמצבו של 'מעריב' הגיע לשפל חדש, חזר עופר נמרודי לחברו דנקנר וניסה לשכנע אותו לשחרר אותו מהנכס הבעייתי הזה", כתב אתמול אמיר טייג ב"דה-מרקר". "בכל פעם מחדש נשלחה עסקת 'מעריב' לעמי אראל, נשיא דסק"ש ומנהל העסקים המוערך של דנקנר, שהמליץ נגדה באופן עקבי".

כעת, כתב טייג, הצטרפו שיקולים חדשים, לא כאלה הקשורים לשוויו הכספי של "מעריב" אלא להיותו "מכפיל כוח" לעסקיו הרבים של דנקנר, "מכפיל כוח שרק באחרונה מנע מינוי רמטכ"ל בישראל".

"יידרש רגולטור אמיץ מאוד, או טיפש, כדי לנסות לנטרל את השווקים הלא תחרותיים שבהם פועל דנקנר. האם שר התקשורת, משה כחלון, היה מעז לצאת במהלך אדיר של הגברת התחרות בשוק הסלולר, אם דנקנר היה מחזיק ב'מעריב'? האם הממונה על ההגבלים העסקיים היתה מונעת מדנקנר לקנות את בנק לאומי או את HOT?", שואל טייג ומנבא כי "'מעריב' ייהפך לגוף תקשורת שצבוע באינטרסים הרבים מדי של בעל השליטה שלו".

בטקסט אחר שהתפרסם אתמול ב"דה-מרקר", מראיינת אורה קורן בנושא דנקנר ו"מעריב" את מי שהיתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וקידמה את חוק הבעלויות הצולבות בכלי התקשורת, דידי לחמן-מסר, שקוראת לחוקק חוק שיגביל את "כוחו של אדם בשליטה בענפי משק מרכזיים בתחומי החברה הישראלית". "'מעריב' יהפוך את דנקנר לבעיה כלל-משקית", קובע טייג בטורו.

לפי "דה-מרקר", דנקנר לא צריך לקנות את "מעריב" כדי להיות בעיה כלל-משקית. אפשר לנחש שההכרזה הזו של "דה-מרקר" והאופן שבו העיתון הזה נותן לה פומבי הם מרכיב חשוב בדלק שמניע את רצונו של דנקנר להיות בעליו של עיתון.

"כניסה של נוחי דנקנר, בעל השליטה בדסק"ש, לשליטה ב'מעריב' יכולה להעניק לעיתון מיכל חדש ומלא בדלק כדי לצאת לדרך חדשה", כותב היום חגי עמית בשער האחורי של "דה-מרקר". "הסיבה לכך היא השרשרת הארוכה של המפרסמים הגדולים במשק הנמצאים בשליטת דנקנר. הפיכת 'מעריב' לחברה אחות בקבוצת אי.די.בי יכולה להיות זרז להפניית תקציבי פרסום רבים לעיתון".

עמית קובע כי ההשקעה הצפויה של דנקנר ב"מעריב" היא מ"מניעים אידיאולוגיים" בלבד, ומשווה אותו לאיל ההון שלדון אלדסון, שהקים את "ישראל היום", ולדודי ויסמן, שהקים את החינמון "ישראל פוסט". כותרת הטור, "בסוף הציבור יציל את 'מעריב'", היא סיכום הפואנטה של עמית: בניגוד להון שרכש את החינמונים הנ"ל, הכסף של דנקנר מגיע מחברות ציבוריות (הנמצאות בשליטתו), מ"גברת כהן מחדרה".

הביקורת הזו של עמית היא, בקליפת אגוז קשיו מהודר, הביקורת של "דה-מרקר" נגד נוחי דנקנר, המייצג הבכיר של פירמידות האחזקה וריכוזיות ההון במשק הישראלי. ב"גלובס" כותב אברבך על רצונו של דנקנר לרכוש מחצית מהאחזקות ב"מעריב": "המעשה שהוא עושה בראש ובראשונה הוא הצלה ערכית ואפילו פטריוטית, במחילה על הפומפוזיות, של חופש העיתונות הישראלי, שעשוי היה לאבד את אחד ממגיניו החשובים ביותר". כך או כך, על-פי הדיווחים, מהלך הפיטורים של 400 עובדי "מעריב" (כחמישית מהעובדים בעיתון) צפוי להימשך כמתוכנן.

חגיגה

"חגיגת הנסיעות של ביבי ושרה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "תחקיר 'המקור' של ערוץ 10: כך מימנו גורמים פרטיים סדרת חופשות בחו"ל לנתניהו ורעייתו, כשהיה חבר-כנסת, שר אוצר ויו"ר אופוזיציה", נכתב בכותרת המשנה. לרגל האירוע זונחים גם ב"ידיעות אחרונות" את האיבה לרביב דרוקר, המתגמדת מול האיבה לנתניהו, ומקדישים לחשיפה מקום נכבד על השער תחת הכותרת "פרשת ביבי-טורס":

"כך מימנו מיליונרים את הנסיעות של הזוג נתניהו", נכתב בכותרת הגג, וכותרת המשנה מפרטת: "חופשות פאר לכל המשפחה בפריז, בלונדון, בבלגיה ובארצות-הברית; סוויטות מפנקות, טירות מפוארות, מטוסים פרטיים וגם ניקוי יבש וטיפולי פנים לשרה; ומי שילם? ערוץ 10 הציג את רשימת המיליונרים, שלחלקם יש אינטרסים בישראל; בפנקסו נהג נתניהו לדרג אותם לפי רמת העושר שלהם; חלק מהנסיעות: כשהיה שר אוצר, בניגוד לכללים, לכאורה".

מעניין להשוות את נפח הסיקור ואת הבולטות שלו ב"ידיעות אחרונות" (הפניה בולטת בשער וכפולת עמודים) לזה שניתן לפרשה עם שם דומה, "ראשונטורס", שבמסגרתה נחשד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט (שהיחס אליו ב"ידיעות אחרונות" מזכיר את זה שמקבל נתניהו ב"ישראל היום"), בעניינים עוד יותר חמורים: לא מימון מעשירים לטיסות, אלא הוצאת כספים מארגונים בדרכי הטעיה כדי לממן אותן. כידוע, אולמרט נשפט כעת (גם) בשל חשדות אלה. ב"ישראל היום", כמובן, סיקור התחקיר של ערוץ 10 היה צנוע בהרבה: ב"ישראל היום" לא סיקרו את התחקיר של ערוץ 10.

ענת קם, אורי בלאו

"ראיון ראשון", "ענת קם מדברת", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", בהפניה לעמ' 14, שם מובא חלק מראיון שיתפרסם מחר ב"מוסף לשבת" של העיתון. "לא היו לי מניעים, פשוט לא חשבתי" היא כותרת הידיעה, אולם בתוכה מצוטטת קם כאומרת גם: "המחשבה של להוציא מסמכים מלכתחילה היתה שיום אחד יהיה לי מה לעשות עם זה, כי הייתי בלב מרכז העצבים של הנוכחות הישראלית ביו"ש, שבעיני היא אסורה ולקויה מהיסוד".

באותו עמוד נכתב בכותרת, תחת המלים "בכפוף לשימוע": "הפרקליטות צפויה להגיש כתב אישום נגד אורי בלאו". הפעם הדגישה הפרקליטות כי בלאו לא חשוד ב"ריגול חמור" (כותרת הסעיף שבו נחשד בלאו ב"החזקת ידיעה סודית"), והעיתונים לא ממהרים לפרסם כותרות שמנות על "העיתונאי המרגל", כשם שעשו במקרה של ענת קם ("החיילת המרגלת"). עוד פרטים, כאן אצלנו ב"העין השביעית": "אורי בלאו לשימוע" (מאת הח"מ) ו"קלון למדינה" (מאת עוזי בנזימן).

ענייני תקשורת

תחת הכותרת "ישראל בלי דיסידנטים" מתייחס גדעון לוי לפרסום ב"ידיעות אחרונות" שהוקיע אותו על דברים שאמר בגנות ישראל בכנס באנגליה. לוי טוען כי הדברים הועברו לעיתון על-ידי שגרירות ישראל במקום, ששלחה "מרגל" שרשם את הדברים.

בגליון "טיים אאוט" החדש כותב גל אוחובסקי על סגירתו הצפויה של המוסף "תרבות מעריב", שהוא היה עורכו הראשון באמצע שנות ה-90 (ונוזף באמנון דנקנר, העורך הראשי של "מעריב" שבתקופתו שינה שי גולדן את שם המוסף מ"תרבות" ל"פרומו"). "האם יש עוד מקום למוספי תרבות בעיתונות?", שואל אוחובסקי ועונה: "ברור שיש. 'גלריה' ו'7 לילות', כל אחד על-פי דרכו, הם מוספים מלאי חיות, אינטנסיביים ומעוררי הד [...] אז 'תרבות מעריב' מת, אז מה? יהי זכרו ברוך".

כתבה אחרת בגיליון עוסקת בצרות המתרגשות על העיתונות. "השנה נשיק מהדורה דיגיטלית לאייפד ולטאבלטים אחרים של המהדורה האנגלית של 'הארץ'", מצוטט דב אלפון, העורך הראשי של "הארץ", "מתוך מחשבה שיש בארצות-הברית למעלה מתריסר מיליון מכשירים ושיש לנו שם מאות אלפי קוראים באינטרנט. במקביל אנחנו מתכוננים להשקת מהדורה בעברית, אבל אין לנו ביטחון מלא שהישראלים אכן ישלמו על תוכן באייפד".

עוד בכתבה, הכתב מונה מיני רעות חולות של העיתונות ומזכיר את פרשת הדיווח של nrg על איקאה כדוגמה מייצגת. ברשימת הרעות החולות של העיתונות שב"טיים אאוט" לא מוזכר אי-מתן קרדיט לעבודה עיתונאית של עמיתים למקצוע כאחת מהרעות החולות של העיתונות.