בכבלי הפופוטליזם

כותרות עיתוני הבוקר מטפלות בסוגיות שונות. "מעריב" מדווח בכותרתו הראשית על "מדינה בלי רווחה", וזאת לקראת שביתת העובדים הסוציאליים שצפויה בשבוע הבא. "אם לא יימצא פתרון של הרגע האחרון לחרפת השכר, ביום ראשון בבוקר אמורה לצאת לדרך שביתת העובדים הסוציאליים", נכתב בכותרת המשנה. "איש לא ילווה את החולים במסדרונות, ולא יהיה מי שישוחח עם ילדים שעברו התעללות. ראש הממשלה ושר האוצר? לא ממהרים להתערב".

לצד הכותרת הראשית, תמצית מאמר של נדב איל על "הברית בין המובארכים, הטייקונים והסקטורים", ה"מרוששת את מעמד הביניים הישראלי". זהו מאמר המשך לרשימה קודמת שפירסם איל, וזכתה אף היא לפרסום בולט בשער העיתון. כותרת המאמר המלא, המתפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב", היא "כן, לשבור", קריצה למאמרו הנודע של זאב ז'בוטינסקי, שקרא לשבור את הסתדרות העובדים הכללית. איל לא מציע לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, אף לא את הגוף שמתיימר לפעול למען העובדים שמאורגנים, אלא דווקא את מה שהוא מכנה "המטריקס" – אותה ברית שמוזכרת לעיל.


במקביל מציע איל "להקשיח את החקיקה כלפי מונופולים וקרטלים באורח דרמטי. לפתוח את המשק ליבוא, באמת. לייעל. להיזכר בקיומה של רשות להגבלים עסקיים (יש דבר כזה!). לאכוף תקנות שימנעו מהטייקונים שליטה אבסולוטית בחברות ציבוריות באמצעות מבני פירמידה מורכבים. לגונן בעוצמה על זכויות עובדים מוחלשים. לשלם יותר למורים, לרופאים בבתי-חולים ציבוריים, לעובדים סוציאליים. [...] להפוך את בתי-הספר שלנו למקדשים. לעשות דבר שלא נעשה והוא היסוד של חברה חופשית: לעודד תחרות".

שלל הצעות טובות ויפות וקיבוצן יחדיו הוא דוגמה נאה למה שכונה בעבר פופוטליזם. ניתן היה להכניס לרשימת ההצעות גם העסקת עיתונאים בתנאי עבודה ראויים יותר מאלה שרובם זוכים להם כיום. זה בוודאי היה תורם לסיקור מעמיק ומקיף יותר של תחומי החינוך, הרפואה והתעסוקה – מלאכה עיתונאית חשובה אף מפרסום מאמרים נוקבים, מאת ז'בו ואחרים.

אם משום ההתנגדות החריפה לראש ממשלת ישראל, ואם משום התעוררותה של מודעות מעמדית בקרב עורכי העיתונים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים הבוקר שטח נרחב לסיקור משבר העובדים הסוציאליים.

גם הכפולה הפותחת של "מעריב" עוסקת כולה במצבם תחת המוטו "זעקת העובדים הסוציאליים" (בפועל כפולת העמודים המוגדלת כוללת ידיעה בינונית באורכה מאת יובל גורן ורשימה מאת נתן זהבי – כל היתר מודעות, תצלומים, ואינפוגרפיקה).

ב"ידיעות אחרונות" המוטו קורא "אובדים סוציאליים" ולעניינם מוקדש עמ' 2. דוד רגב מדווח על השביתה הצפויה ומתמקד בסיפורן הפרטי של שלוש עובדות. בצד העמוד מתפרסמת תזכורת לידיעות קודמות שפורסמו בעיתון על נושא זה בשבועיים האחרונים, וזאת תחת הכותרת "'ידיעות אחרונות' מלווה את המאבק". עמידת העיתונים לצד העובדים הסוציאליים מבורכת, אך את הכותרות הגדולות והסיקור הנמרץ יש לספק בעת הדיונים על חלוקת התקציב השנתי (או הדו-שנתי), ולא בדיעבד, כשהקיצוצים מובילים את מדיניות הרווחה הישראלית לקריסה.

באופן טבעי מועלמת לחלוטין השביתה הצפויה של העובדים הסוציאליים משער "ישראל היום", המשתדל להצניע את קשיי ממשלת נתניהו ולהבליט את הישגיה. ידיעה קצרה בעמ' 15, מאת זאב קליין וחזי שטרנליכט, מתפרסמת תחת הכותרת "ניסיון אחרון למנוע שביתה ביום ראשון", ובה מדווח כי "הבוקר תתקיים ועידת פסגה בירושלים בהשתתפות שרי האוצר והרווחה ויו"ר ההסתדרות, במאמץ אחרון למנוע את שביתת העובדים הסוציאליים ביום ראשון". עוד מדווח כי שר האוצר יובל שטייניץ הוא שיזם את הפגישה, ושטייניץ מצוטט כמי שאמר: "אני מעריך את עבודתם הקשה והמסורה ואת תרומתם החיונית לפתרון המצוקות החברתיות". תמונת מראה למה שנכתב בכותרת המשנה של "מעריב" ("ראש הממשלה ושר האוצר? לא ממהרים להתערב").

כמו בגטו, רק יותר גרוע

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לראש ממשלת ישראל. "נתניהו: מדינה דו-לאומית תהיה אסון, בקרוב אציג תוכנית מדינית", נכתב בראש שער העיתון. ברק רביד מדווח כי נתניהו "צפוי להציג בשבועות הקרובים תוכנית מדינית חדשה. זאת, בניסיון לפרוץ את הקיפאון בתהליך השלום ולהיחלץ מהבידוד הבינלאומי החריף בו נתונה ישראל".

לצד הידיעה מאת רביד, מאמר מאת אלוף בן, המנתח את מצבו של נתניהו וקובע כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע לנקודת ההכרעה". בן משווה את נתניהו לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון וכותב כי "בימים האחרונים התרבו הסימנים שנתניהו הולך בעקבות שרון ושובר מהימין הקיצוני למרכז [...] הבעיה של נתניהו, שמנהיגי העולם לא מאמינים לו [...] נתניהו עושה את הימור חייו. ייתכן שזה כבר מאוחר, וכמו בקדנציה הקודמת, הוא יושלך מהשלטון בידי חבריו מהימין אחרי מהלך שלום כושל".

"הממשל [האמריקאי] חש שנתניהו איבד את הרצון או את היכולת להגיע להחלטות גדולות", מציין נחום ברנע במדורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

בדיווחו ב"הארץ" מזכיר רביד כי "בשבועות האחרונים נתון נתניהו ללחץ בינלאומי כבד ביותר" ומפרט: "ההתייצבות האירופית הנחרצת נגד ישראל בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על ההתנחלויות, הווטו האמריקאי שהושג בקושי רב והשיחה הקשה בשבוע שעבר עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, טילטלו את נתניהו".

עוד בידיעה מאת רביד, ציטוט של "אחד מיועציו של נתניהו", שאמר: "התגבשה אצל ראש הממשלה הבנה שהקיפאון המדיני לא עובד לטובתה של ישראל". לאן פני נתניהו כעת? על-פי דיווחו של רביד, פניו לנאום מדיני, שאולי יינתן מול הקונגרס האמריקאי ואולי לא, אותו "נאום בר-אילן 2", שאתמול תבע ארי שביט זכויות יוצרים על שמו. ומה יכלול הנאום? "יועציו של נתניהו מודים כי ראש הממשלה עדיין לא החליט מה יהיה תוכן נאומו ומה יהיו מאפייני התוכנית המדינית", כותב רביד.

ב"ישראל היום" יודעים שלמה צזנה ומתי טוכפלד לדווח כי "לפי אחת הגרסאות, נתניהו מוכן להעניק לפלסטינים שליטה מלאה בכל ערי הרשות ובשטחים נרחבים מסביבן, כך שהם ישלטו ביותר מ-90 אחוזים מאוכלוסייתם ביהודה ושומרון. בנוסף יוענקו לרשות הקלות נוספות ויקודמו תוכניות משותפות עם האמריקאים והאירופים בנושאי תשתיות".

"לא מומלץ לעצור את הנשימה בהמתנה לפינוי מסיבי של מאחזים [...] או ליוזמה מדינית מרחיקת לכת של נתניהו בערוץ הפלסטיני", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף ברשימה המתפרסמת במוסף "השבוע" של "הארץ". כותרת הרשימה: "מתי זה יגיע לגדה", ובכותרת המשנה נכתב: "הצעירים הפלסטינים יודעים לייצר התנגדות לא אלימה והם עשויים להביא את כיכר תחריר לכיכר אל-מנאר ברמאללה".

"הפוליטיקה הישראלית נראית כמו גטו, רק בלי השכל של יושביו בימים ההם", כותב יוזף יופה, עורך-מו"ל השבועון "די צייט", במדור הדעות של "הארץ". בהמשך מאמרו כותב יופה: "אין זה מקומם של זרים לומר לישראל מה לעשות. אבל ייתכן שהם יכולים לתאר לה את העולם טוב יותר. ישראל כל-כך מרוכזת בעצמה, שהיא לא מסוגלת אפילו להתחיל לחשוב על אסטרטגיה בקנה מידה גדול. מבטה מרוכז בפריזמה של הפוליטיקה המקומית. כשרבע מחברי-הכנסת יושבים בממשלה, לעומת 15 שרים בלבד ל-300 מיליון אמריקאים, התוצאה היא שיתוק ואוטיזם".

מי אתה שתבקר, כבוד המבקר?

ב"ידיעות אחרונות" מוקדש כל התוכן המערכתי של עמ' 6 לנתניהו, שרה נתניהו. איתמר אייכנר מדווח על "הג'וב המיוחד שסידרו בלשכת ראש הממשלה לחברה הטובה של שרה נתניהו". תמר האוספטר, כך מדווח, מוגדרת כ"יועצת ראש הממשלה לעניינים מיוחדים", אך על-פי אייכנר, "אם תשאלו את עובדי לשכתו של נתניהו מה בדיוק היא עושה, תיתקלו בעיקר במבוכה ובתשובות מגומגמות". אייכנר מזכיר כי "בימים אלה מכין מבקר המדינה דו"ח על כמה מהמינויים הבעייתיים בלשכה, וככל הידוע הוא בודק גם את מינויה של האוספטר".

"מה רוצה מיכה לינדנשטראוס?", שואל חנוך דאום בטורו המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אם נכון הפרסום שלפיו מבקר המדינה מבקר בדו"ח עתידי שלו את מינויו של נתן אשל לראש לשכת ראש הממשלה, על מה הוא בעצם מתבסס? מה מכשיר אותו לקבוע אם אשל מתאים לתפקידו או לא? העובדה שהוא למד משפטים? שהוא אדם מבוגר? האם לינדנשטראוס ניהל פעם מדינה, והבין שלתפקיד שממלא אשל צריך אדם אחר?".

בסערת הדיון והוויכוח

יוסי ורטר כותב במוסף "השבוע" של "הארץ" על שיחת טלפון שקיבל לאחר שפירסם בשבוע שעבר, לרגל מינויו הצפוי של האלוף (מיל') יעקב עמידרור ליועץ לביטחון לאומי, רשימה שעסקה בריבוי חובשי הכיפה בלשכת ראש הממשלה.

"על הקו היה אדם ששירת כמה שנים בתפקיד חשוב ביותר לצדו של אחד מראשי הממשלה. האיש מכיר את עמידרור שנים רבות, עוד מהתקופה שהאחרון שירת באגף המודיעין בצה"ל", כותב ורטר, ומצטט את המכר של עמידרור: "מדובר באיש קיצוני ביותר. כשעמיתיו, יועצים לביטחון לאומי ברחבי הגלובוס, יישבו לשיחות רקע איתו ויתוודעו לאופי של מחשבותיו, בעולם תשתרר פאניקה".

בהמשך מזכיר ורטר את הכותרת הראשית שהתפרסמה שלשום בעיתונו, "האלוף עמידרור: צריך להכניס כדור בראש לחייל שאינו מסתער", שהסתמכה על דברים שאמר עמידרור לפני כשנה. ורטר חוזר על הציטוט של עמידרור וכותב כי "מהדברים הללו עולה כמיהה של עמידרור ל'צבא נורמלי', שבו יורים בחיילים ללא משפט. כמו בצבאות חשוכים, בעלי רקע פשיסטי. אפשר לזהות בדבריו גם בוז מסוים כלפי 'מערכת ליברלית', שנהוגה בישראל ובמדינות נאורות".

"השאלה הראשונה היא איך קורה שבימים טרופים אלה, כשהעולם סביבנו מתהפך, זו הכותרת הראשית", כותב עמידרור עצמו ב"ישראל היום", שם הוא מפרסם רשימות באופן קבוע. "מניעים חזקים מאוד הובילו את עורכי העיתון להעדפה המשונה הזו", הוא טוען ובהמשך רשימתו קובע: "'הארץ', במסעו האישי נגדי ונגד חובשי הכיפות הסרוגות בתפקידים הבכירים, חרג מגבולות הוויכוח בחברה הישראלית. זהו ניסיון לתקוף באופן גס ובוטה, ולפגוע בכל מי שאינו חושב כמוהו או סתם חובש כיפה. במאמר מוסגר, ניכר ב'הארץ' שהוא איבד לאחרונה גורמים רציניים שכתבו בו ושוודאי היו מונעים הכפשה אישית שאין לה שום רלבנטיות".

אחרי שעמידרור מבהיר לקוראיו את עמדתו ביחס להוצאות להורג של פחדנים ("אמרתי באותו דיון, כמו שאני אומר בכל מקום באותו עניין, כי יש מדינות שבהן נהוג להוציא להורג פחדנים שכאלה. אם היה מי שהבין כאילו אני ממליץ לאמץ זאת גם אצלנו – הרי שלא התנסחתי כראוי"), הוא שב לעסוק בעיתון "הארץ".

"יש יותר מחוסר הגינות בציטוט מדיון אקדמי תיאורטי על דברים שאינם עומדים להחלטה מעשית", כותב עמידרור, "גם אם הדברים יוצאים לאינטרנט באתרו של אותו מקום. [...] הערכתי שמדובר בדיון שלפני פרסומו יבקשו ממני לאשר את פרטי הדברים לאחר שיודפסו כתמליל, כמקובל לאחר אירועים מעין אלה. שהרי בסערת הדיון והוויכוח אומרים דברים שמן הראוי שלא ייכתבו, וודאי שלא יפורסמו. [...] יש משהו באווירה של החיטוט בדברים הנאמרים בדיונים מעין אלה, ובהוצאת חלקי משפטים מדיון ארוך וחילופי מלים של ויכוח, משום פגיעה קשה בדיונים ובוויכוחים שחייבים להתנהל בחופשיות בין אנשים המנסים לגבש דעות בנושאים חשובים, גם אם רגישים מבחינה ציבורית. 'הארץ', בחטטנותו הנוטה לצד אחד, פוגע בעתידו של הדיון הציבורי בישראל. כולנו נצא נפסדים מכך".

מיד לאחר הפרסום שלשום התראיין עמידרור לרדיו ובין היתר האשים את "הארץ" ב"אנטישמיות יהודית". האשמה דומה מוזכרת גם במאמרו מהבוקר, אם כי בחטף. בן-דרור ימיני, המרבה לכתוב על אנטישמיות ועל עיתון "הארץ", מתייחס להאשמה זו בהרחבה במדורו שב"מוספשבת" של "מעריב".

תחת הכותרת "עיתון אנטישמי?" וכותרת המשנה "עיתון 'הארץ' עבר הרבה מאוד קווים אדומים", כותב ימיני כי "'הארץ' הפך בשנים האחרונות למקור המרכזי לידיעות בגנות ישראל [...] יש בו פרסומים שמסייעים לקמפיין האנטי-ציוני, שלעתים הוא גם אנטישמי [...] מדינה דמוקרטית צריכה להתברך בעיתונות ביקורתית ונשכנית. יש קו אדום ברור בין ביקורת לבין הפצת עלילות. עיתון 'הארץ' עבר הרבה מאוד קווים אדומים. אבל כל אלה לא מגיעים כדי הגדרת העיתון כ'אנטישמי'".

אם ימיני אינו אחראי לנוסח הכותרת וכותרת המשנה של מדורו, מן הראוי שישוחח עם מי שבחר בכותרות אשר אינן מייצגות נאמנה את השורה התחתונה של רשימתו. אם ימיני הוא האחראי לנוסח הכותרת וכותרת המשנה של מדורו, זה הופך אותו במידה מסוימת ליהודי המסוכסך עם עצמו. זה עדיין לא הופך אותו לעיתונאי אנטישמי.

מאיגרא רמה

כשאבישי ברוורמן התראיין אצל העיתונאי שלום ירושלמי ב"מעריב" והכריז כי הוא מתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, לזכות ולהשיג בבחירות הקרובות 25 מנדטים, הגיעה הצהרתו עד לכותרת הראשית של העיתון.

הבוקר, לאחר שברוורמן הודיע על פרישתו מהמירוץ, מדווח "מעריב" לקוראיו על כך בידיעה קצרה מאת מיה בנגל בלב עמ' 9 של העיתון, תחת הכותרת "ברוורמן הפתיע: פורש מהמירוץ". "ההערכות הן שברוורמן הבין כי סיכוייו לנצח קלושים ולכן פרש", מדווח. לידיעה מתלווה תצלום [נאור רהב] של שני חברים אחרים במפלגה, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ.

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר מדווחת ב"הארץ" בהרחבה על המכרז שנאלצה הטלוויזיה החינוכית לקיים למציאת מנחה לתוכנית "ערב חדש", מכרז שבסופו נבחר דן מרגלית לשנת הנחיה נוספת.

מומלץ מאוד לקרוא את כתבתה במלואה. להבדיל מהרשימות הקבועות של מתנגדי מרגלית (מתי גולן ובן כספית, למשל), הכתבה של בר-זהר מתבססת על עובדות ממוסמכות, ולא על דעות נוקבות.

מהפרוטוקולים של ועדות המכרז, שהגיעו לידיה, מגיעה בר-זהר למסקנה כי "החינוכית הפכה לכאורה את המכרז הממשלתי למראית עין, עם זוכה ידוע מראש ומועמדים אחרים בתפקיד ניצבים".

בר-זהר מציינת כי מועמדים כגון מנשה רז (שיצא למאבק במכרז לאחר שהפסיד בו) ומרב מיכאלי זכו לציונים נמוכים במידה מתמיהה בכמה קטיגוריות, בעוד שמרגלית קוטף מאייה אחר מאייה. בין היתר מצוטט חבר בוועדת המכרז שכתב לצד ציון 100 למרגלית: "בושה וחרפה שפקידים קטנים מתערבים", ככל הנראה ביחס להוראה לקיים מכרז מלכתחילה. אביגדור דנן, היועץ המשפטי של הטלוויזיה החינוכית, דוחה את הטענות על מכרז תפור, וביחס למשפט המצוטט לעיל אומר: "אולי מישהו עשה מעשה קונדס, וזה לא בסדר".

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי על-פי חוות דעת שהזמין "ישראל היום" מדרור שטורם, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, ההצעה לחייב את העיתון לגבות תשלום היא "הצעה שגויה באופן בסיסי ובלתי ראויה באופן קיצוני".

נטשה מוזגוביה מדווחת ב"הארץ" כי ברדלי מאנינג, החשוד בהדלפת מאות אלפי מסמכים מסווגים לאתר ויקיליקס, צפוי להיענש במאסר עולם או גזר דין מוות, זאת לאחר שהואשם בין היתר ב"סיוע לאויב".

יאיר לפיד כותב במדורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כיצד הקים חברה קיקיונית של אדם אחד בשם "יאיר לפיד בע"מ", וזאת במטרה לשלם פחות מס למדינה. "אני משלם פחות מחצי מהמסים ששילמתי קודם", כותב לפיד, ומציין כי תעלול המס, שממנו הוא נהנה כבר שבע שנים, אינו הגיוני או צודק. "לעתים קרובות, כשאני קורא על העלאת מחירי התחבורה הציבורית והלחם, או על שביתת העובדים הסוציאליים, אני שואל את עצמי בתמיהה למה בעצם המדינה ממשיכה להעניק לי פרסים שלא ביקשתי – ושאינם מגיעים לי – בזמן שהיא ממשיכה להתעלל בחלשים?".