המרוויחים תמיד
"המשכנתה מתייקרת", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", בעקבות החלטת נגיד בנק ישראל סטנלי פישר להעלות את הריבית לשיעור של 2%. "המפסידים: בעלי משכנתאות ואנשים עם מינוס בבנק. המרוויחים המיידיים: העשירים", נכתב בכותרת המשנה, כשהמלים "המפסידים" ו"המרוויחים המיידיים" מודגשות בגופן צהוב.
הקורא מופנה לקרוא הרחבה על הסוגיה מאת גד ליאור ואלי שמעוני במוסף "ממון". נניח לרגע לעובדה שבמוסף "ממון" אין הבוקר דיווח מאת אלי שמעוני על העלאת הריבית (לדיווח של ליאור מתלווה טור מאת גדעון עשת). זו הטעיה קטנה ובוודאי נעשתה בתום לב. הטעיה משמעותית בהרבה גלומה בניסיון של "ידיעות אחרונות" לשוות לעצמו תדמית של עיתון הדואג לשכבות האוכלוסייה החלשות, שלא לומר נלחם למענן.
המצב הפוך. באופן מסורתי, "ידיעות אחרונות", כמו העיתונות המסחרית כולה, מעניק יחס מתלקק לבעלי הון, מסקר מאבקי עובדים מנקודת המבט של המעסיקים (כמה שביתה עולה "למשק" וכדומה), ומתעלם מהשפעת המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות על הגדלת הפער בין העשירונים העליונים לכל היתר.
יש יוצאים מן הכלל, החל במאמרי דעה אחדים וכלה במיזמים לעידוד תרומה לנזקקים (בעייתיים בפני עצמם), אבל ככלל העיתונות המסחרית שבבעלות ההון הגדול עושה את מה שעיתונות מסחרית שבבעלות ההון הגדול אמורה לעשות – היא דואגת לאינטרסים של ההון הגדול.
זו לא בושה, למען האמת זה נעשה באופן טבעי לחלוטין. הבושה, אם קיימת, מצויה בהצגה הצבועה כאילו העיתונות המסחרית אינה פועלת למען האינטרסים של בעליה. עוד יותר מכך, הבושה קיימת כשהמוני העם, המשתכרים שכר מינימום ומטה, בולעים את ההצגה הצבועה הזו ומתפתים להאמין שיש בה אמת.
אם זה לא כישלון
"ההקפאה היתה כישלון, טעות קשה", מצוטטים בכותרת הראשית של "מעריב" "בכירים בסביבת ראש הממשלה". יום לאחר תום ההקפאה, מצליח "מעריב" בכל זאת לבקר את המהלך של ראש הממשלה, אף שנכון לעכשיו הוא לא הוביל לפיצוץ במשא-ומתן.
בן כספית ואלי ברדנשטיין מדווחים כי "דעה זו אינה דעת הרוב בלשכת ראש הממשלה, אבל לפחות שניים ממקורבי נתניהו אמרו אותה בימים האחרונים בשיחות סגורות". על-פי הדיווח, שני הבכירים האנונימיים מתלוננים (בשפה כספיתית למדי) כי הקפאת הבנייה לא רק שלא תרמה לישראל, אלא הובילה למצב שבו "הפלסטינים שוב הפכו לילד הטוב ואנחנו לסרבני השלום ואיש לא זוכר לממשלת נתניהו שהקפיאה את הבנייה במשך עשרה חודשים, מהלך חסר תקדים שאף ממשלה לפניה לא עשתה. אם זה לא כישלון, אמרו הגורמים, אז אין כשלונות בעולם".
במדור המאמרים של "הארץ" תוהה דרור אטקס מדוע כונתה מדיניות הבנייה של ממשלת ישראל בשטחים "הקפאה". בהסתמך על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מציין אטקס כי "מה שהתרחש בחודשים האחרונים הוא במקרה הטוב לא יותר מאשר ירידה זניחה במספר יחידות הדיור שנבנות בהתנחלויות. [...] בסוף 2009 מספר יחידות הדיור שהיו בבנייה פעילה בכל ההתנחלויות גם יחד היה 2,955. שלושה חודשים מאוחר יותר, בסוף הרבעון הראשון של 2010, היינו בסוף מרץ 2010, היה המספר 2,517".
לדבריו, "הסיפור האמיתי שעומד מאחורי השליפה היחצנית המכונה 'הקפאה' אירע בכלל בחודשים שקדמו לה, שבמהלכם המתנחלים, בסיוע הממשלה, התכוננו היטב לחודשי 'היובש האנטרקטי' שנכפה עליהם: בחצי השנה שקדמה להכרזה על ההקפאה, שהחלה בשלהי נובמבר 2009, צצו עשרות אתרי בנייה חדשים, בעיקר בהתנחלויות המבודדות והקיצוניות יחסית שממזרח לגדר". גם את הטענה הזו מגבה אטקס בנתוני הלמ"ס.
פרנסה
"מעריב" ממשיך ללוות את משפחת שפירא, הבונה את ביתה בהתנחלות אלקנה. "על גבי המגרש עובד במלוא המרץ כלי הנדסי כבד וחופר בורות שלתוכם משחילים הפועלים את היסודות", מדווח עמיחי אתאלי. בהמשך הדיווח מקדיש אתאלי כמה שורות לפועלים האלה. "שישה פועלים פלסטינים עובדים במרץ על הבית העתידי. הם קרועים בין התמיכה בהקפאה להתנגדות אליה", הוא כותב ושומע ממנהל העבודה (מזוהה בשם "ריאד" בלבד), על הצורך להתפרנס, שדוחק את העקרונות הפוליטיים. בתצלום שמלווה את הכתבה [אלי דסה] מופיעים בני משפחת שפירא ליד דחפור. ריאד ופועליו חסרים.
ב"הארץ" לא מלווים משפחת מתנחלים, אבל ידיעה שלמה מאת חיים לוינסון מוקדשת לדילמה של הפועלים הפלסטינים הבונים ליהודים בשטחים הכבושים. בידיעה של לוינסון, לקבלן הערבי יש לא רק שם פרטי (ואליד) אלא גם שם משפחה (חסון). כמו כן מצוין כי על הפועלים משגיח "שומר מאריאל, לבוש טרנינג וחגור אקדח". יחד עם זאת, לפועלים הפלסטינים מכפר ביתא שבונים יחידת דיור בהתנחלות יקיר אין לא שם פרטי ולא שם משפחה. מלה אחת מצוטטת מפיהם – "פרנסה".
עורכי הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" משלבים בין הגישה של "מעריב" לזו של "הארץ". שלוש ידיעות מאת עקיבא נוביק מוקדשות לתחושות שלוש משפחות מתנחלים שחידשו אתמול את בניית בתיהן: משפחת שיין מקדומים, משפחת אטינגר מאריאל, ומשפחת וורטר מנווה-דניאל. מתחת לידיעות הללו מופיעה ידיעה נוספת מאת נוביק המוקדשת לדילמת הפועלים הפלסטינים. אפשר היה לטעון שבמיטב המסורת של "ידיעות אחרונות" התמהיל של העיתון מאפשר פנייה הן לשר והן לנהגו, לו היו לשרים בישראל נהגים פלסטינים.
תשובות קלות
בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך עופר פטרסבורג עם ז'ון ז'או, שגריר סין בישראל. בכותרת המשנה, לאחר חנופה מתבקשת ("אנחנו מעריצים אתכם [...] 62 שנה עשיתם נסים"), מובטח כי השגריר "לא מהסס להשיב גם על שאלות קשות שנוגעות ליחסים של ממשלתו עם איראן".
זה נכון, השגריר אכן עונה לכמה שאלות בנושא זה, אך בראיון עם נציג רשמי של סין השאלות הקשות באמת נוגעות להפרות זכויות אדם שיטתיות שמבצעת סין זה שנים ארוכות. לפי נתוני ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, כחצי מיליון סינים מצויים כרגע במעצר בלא אישום או משפט, פעילי זכויות אדם נכלאים ונתונים למעקב דרך קבע, הצנזורה המוטלת על אמצעי התקשורת קשה ומיעוטים כגון טיבטים, אויגורים ומתרגלי פאלון-גונג מדוכאים ביד ברזל.
בנושאים האלה לא הופנו שאלות קשות לשגריר, או לפחות לא נכללו שאלות כאלה ותשובות עליהן בראיון המודפס. כשפטרסבורג בכל זאת מעלה נושא רגיש כמו זכויות המיעוט הטיבטי, הדבר נעשה בדיפלומטיות רבה ("אני רואה כאן רקמה על הקיר שלך של פוטלה בלהסה, ארמון הדלאי-לאמה בבירת טיבט בעבר", אומר פטרסבורג), ומביא לתשובה כללית שאינה מתייחסת ישירות למעשי סין באזור: "טיבט היתה תמיד חלק מסין ודוכאה על-ידי משטר הלאמות, כולל משפחתו של הדלאי-לאמה, שהחזיקה 60 אלף עבדים ללא זכויות. הם רצחו אותם ללא רחמים. עורותיהם שימשו לכלי נגינה, גולגולותיהם למנורות קיר" וכו'. אין שאלת המשך על טיבט.
תארו לעצמכם עיתונאי זר המקבל הזדמנות לראיין שגריר ישראלי ובמקום לשאול על הפרות זכויות האדם השיטתיות בשטחים הכבושים ועל האפליה הממוסדת נגד ערבים בשטחי ישראל הריבונית, מסתפק במשפט כגון "אני רואה על הקיר שלך ציור שמן של קבר יוסף", או משהו בסגנון, ואחר-כך מסתפק בתשובה המוכנה מראש על התנ"ך וזכותו ההיסטורית של העם היהודי לריבונות באזור.
נכון, תמיד יהיה קצת מעיק להביך דיפלומט בכיר עם שאלות על הצדדים האפלים והרצחניים ביותר במדיניות ממשלתו, ותמיד קשה לשמור על מידה הגונה של ביקורתיות כשנפגשים פנים אל מול פנים עם מרואיינים מכובדים. כל זה טבעי מהבחינה האנושית, גם אם לא ראוי מבחינה עיתונאית. אם בכל זאת בוחרים לנוהג כך, מוטב להימנע מהתהדרות בכותרת המשנה של הראיון כי הדיפלומט לא היסס להשיב לשאלות קשות.
זוטות
בכל העיתונים ידיעות נרחבות, לעתים תוך הפניות מהשער, בעקבות מותו של בעל חברת סגווי בתאונת סגווי.
בידיעה קצרצרה בצד עמ' 5 של "ישראל היום" מדווח שלומי דיאז כי שלושה פלסטינים, פעילי הג'יהאד-האסלאמי, נהרגו אמש סמוך לחצות כתוצאה מתקיפה של חיל האוויר בצפון-מזרח רצועת עזה.
ענייני תקשורת
בעמוד האחורי בחלק ב' של "הארץ" מגיבה העיתונאית תמר איש-שלום לטור ביקורת הטלוויזיה שפירסם שלשום באותו עיתון מורן שריר. שריר, שהקפיד ברשימותיו הראשונות בעיתון לשמור על דעות מהוגנות ולשון סולידית יחסית, כתב ביום ראשון האחרון על התוכנית "מועצת החכמים" וציין כי בין המשתתפים היתה גם "סיגל פעיל, עורכת-דין בהריון מתקדם". שריר הוסיף כי "אשה בהריון זה פריים מלחיץ. אני חושש להביט וחושש להסיט את עיני. היא מניחה יד רכה על כרסה, ואני מיד נכנס למצוקה עוברית".
בעקבות הרשימה, הגישה פעיל תלונה למועצת העיתונות, ותמר איש-שלום, בהריון אף היא, שואלת הבוקר: "האם אי-פעם שמעתם על מבקר טלוויזיה שהעז לצאת נגד כרס מדושנת של מרואיין גברי?". לדבריה, "ביקורת המתייחסת כך לנשים בהריון היא דרך שפלה למדי לנסות להדיר נשים מהמסך [...] ההריון של עו"ד פעיל מאפשר למבקר להתעלם מהעמדות שהיא מבטאת, וכל נוכחותה הטלווזיונית מצטמצמת מבחינתו לבטן אחת. יש החפצה באמצעות בגדי ים מינימליים על נשים דקות גזרה, ויש גם החפצה כזאת, שהיא לא פחות מטרידה".
במוסף "דה-מרקר ויק" מתפרסם ראיון שערך אשר שכטר עם ג'ו קונפינו, עורך בכיר בעיתון הבריטי "גרדיאן", האחראי על נושא הקיימות והאחריות התאגידית. מהראיון עולה כיצד "בעיצומו של המשבר החמור אי-פעם בתולדותיה של העיתונות, ובעולם תקשורתי שנהפך לציני יותר ויותר, בחר ה'גרדיאן' לצאת בקמפיין ערכי הסובב מושגים כמו 'יושר', 'שקיפות' ו'תחושת שליחות'.
"גופי תקשורת תמיד היו טובים מאוד בלדרוש שאחרים ישאו באחריות, אבל מעולם לא נשאו בעצמם באחריות", מסביר קונפינו. "גופי תקשורת נוטים גם לא לתקוף גופי תקשורת אחרים. כך נוצר מצב לא הוגן, שבו אנחנו אומרים לכם מה לעשות, אבל אתם לא תגידו לנו מה לעשות".
כדוגמה לשינוי שעבר על ה"גרדיאן" מספר קונפינו כי "ה'גרדיאן' היה בחזית המאבק למען זכויות הנשים מאז המאה ה-19. עם זאת, המשכנו לפרסם מודעות לשירותי מין. פניתי לעורכים ושאלתי כיצד אנחנו יכולים להוביל את מאבק הנשים, ובמקביל להמשיך לפרסם מודעות לשירותי מין, שלפחות בחלקן מדובר בסחר בבני-אדם. מרגע שהעליתי את הסוגיה הזאת, המודעות הוסרו מהעיתון".
בדילמה דומה מצאה את עצמה קבוצת "הארץ" בישראל כבר לפני שנים, כשארגוני נשים הסבו את תשומת לבה לכך שבעוד היא נלחמת מעל דפי החדשות והדעות של העיתון הארצי למען זכויות נשים ומיעוטים, בעמודים האחוריים של מקומוני הקבוצה מתפרסמות מודעות מין. באחרונה הגיש המטה למאבק בסחר בנשים עתירה לבג"ץ בדרישה שמשטרת ישראל תפתח בחקירה פלילית נגד המו"לים של העיתונים "הארץ" ו"מעריב".
הבוקר, בגליון "העיר – תל-אביב", מוקדשת כמחצית העמוד למודעות על שירותי שיחות מין, שירותי "היכרויות דיסקרטיות" ומודעה אחת המקדמת "חווית טנטרה מדהימה" שמעניקות "מטפלות איכותיות" תמורת 450 שקל לשעה.