פסימיות אופטימית

"מוכנים לאינתיפאדה?", שואלת כותרת מאמר (ישראל שרנצל) בחלק ב' של "הארץ". "האם סכנת התלקחות קיימת גם הפעם?", שואל הכותב ותוהה מדוע לא הוקמה ועדת חקירה ל"כישלון של השנים 2000–2004". לא רק כותבי המאמרים מודאגים מאינתיפאדה חדשה, גם אלה שאמורים לסכל אותה. "הרמטכ"ל: פיצוץ השיחות יחדש את העימות" היא הכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה: "ביום ראשון תסתיים ההקפאה בגדה. בממשל האמריקאי חוששים שלא תימצא פשרה והמשא-ומתן הישיר ייכשל".

כותרת הגג לראשית של "ישראל היום" טוענת כי חששם של האמריקאים קרוב להתממש ומקבעת את דמותו של סגן שר החוץ כמבעיר שריפות: "פיצוץ ראשון? דני אילון דרש הכרה ב'שני עמים' – פיאד עזב כועס". הכותרת הראשית עצמה מזכירה את הגורם האחר, המשמעותי יותר, לכישלון מיידי של השיחות: "גובר המתח לקראת תום מועד ההקפאה". כותרת המשנה חוזרת על מה שהובא בכותרת אחרת בשבוע שעבר: "ישראל: ההקפאה נגמרת ביום א'".

"לנתניהו אסור לחכות", חותם אלוף בן את טורו במדור הדעות של "הארץ", שבו הוא קורא לראש הממשלה להמשיך את ההקפאה לשלושה חודשים נוספים. "מעמדו הפוליטי בשיאו, ועליו לנצל את ההזדמנות ולצאת ביוזמת שלום עכשיו. להסתכן ולקחת צד. אם ינסה לרצות את כולם, הוא יגלוש במורד עד שייבעט שוב מהשלטון".

סיכון, כאמור, קיים כך או כך. "על-פי ההערכה שהציג אשכנזי, פיצוץ השיחות עשוי להביא להפגנות ולעימותים אלימים, איך כיוון שהפלסטינים מפוכחים ובגדה שוררת פסימיות, לא צפוי גל טרור בתגובה לערוץ המדיני". הנה עוד יתרון לעיתונות מפוכחת.

ישן מפני חדש תוציאו

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לא לאירועים חדשים, אלא לאישים ישנים. לא למתרגש עלינו, אלא לחוזר חלילה. "חלוץ: נכנס לפוליטיקה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המשכפלת את זו של אתמול. ב"ידיעות אחרונות" חוזרים אל אריאל שרון: "אריק שרון חוזר לחווה", נכתב בכותרת הראשית.

לא, שרון לא התעורר. הוא עדיין במצב צמח לאחר שעבר אירוע מוחי. "כמעט 5 שנים אחרי שעזב את חוות השקמים על רגליו, אריאל שרון ישוב אליה בקרוב כשהוא עדיין שרוי בתרדמת. בניו מתכוונים להעבירו לתקופת ניסיון מבית-החולים הביתה", נכתב בכותרת המשנה.

אותו יום לפני חמש שנים הביא לנו את אהוד אולמרט כראש ממשלה, שיחד עם דן חלוץ יצא למלחמת לבנון השנייה, הכושלת במלחמות ישראל בעת המודרנית. כעת חלוץ "נכנס לפוליטיקה", כאמור, כאילו כסאות ההנהגה של מדינת ישראל הם ספסלים בפארק שמספר מצומצם של יחידי סגולה מהדסים ביניהם ובוחרים לשבת פעם על כיסא זה ופעם על אחר.

חלוץ, אדריכל הכישלון הצבאי שלנו, לא צריך להרגיש נבוך מכיכובו בשער העיתון יום אחרי יום. הנה בעיתון המתחרה, "ידיעות", מתפרסמת היום תמונתו של האדריכל השותף, אהוד אולמרט, הטבול עד ציצית ראשו בהאשמות שחיתות, כשהוא מחויך ומשוחח עם השרים שלום שמחון ויצחק הרצוג ביציעי אצטדיון כדורסל. הכותרת שנתנו ב"ידיעות": "אהוד והאוהדים". "takes one to know one", אומרים האמריקאים.

רק יתרון

כל העיתונים מדווחים על כך ששבתאי רוזן, חבר ועדת טירקל לחקר אירועי המשט, נפטר אתמול. רוזן היה בן 93. "רה"מ: זאת אבידה גדולה", מצוטט נתניהו על שער "ישראל היום". כזכור, בעת שמונו חברי הוועדה התייחסה העיתונות לגילם המופלג של חבריה. חלקים בעיתונות עשו זאת באופן מזלזל ודוחה, אולם ההשגה עצמה, כפי שמתברר כעת בנסיבות מצערות, היתה נכונה. על רקע זה מעניין לחזור למה שכתב אז, למשל, דרור אידר ב"ישראל היום":

"הנה זה בא. קודם צולבים את הממשלה על אירועי המשט וקוראים להקמת ועדת חקירה, ולאחר מכן צולבים את חברי הוועדה על כך שאינם מתאימים לדרישת עיתוני האופוזיציה, המבקשים בעיקר את ראשיהם של נתניהו וברק ולא את חקר האמת. כעת 'נתגלה' פרט קשה במיוחד על אודות חברי הוועדה – הם קשישים מדי. אוי. אחד מהם אף בן 93 לאורך ימים טובים". כתב אידר והוסיף: "גילם של חברי הוועדה הוא רק יתרון".

ניו-ג'ורנליזם

שערי מוסף "ממון" ומוסף "חג" של "ידיעות אחרונות" מוקדשים לעיתונות בודקת וחוקרת. ב"ממון" כתבי העיתון בודקים ומדרגים מכשירים חשמליים, במוסף החג הם נותנים כרטיסי אשראי להומלסים ובודקים "מה הם קנו". כתבת השער של המוסף השלישי של "ידיעות אחרונות", מוסף "סוכות", שוברת את הרצף: במקום כתבה שבה כתבי העיתון מציבים שטר של מאתיים שקל קשור לחוט בפינת הרחוב ומתעדים את תגובות העוברים ושבים, מקבלים הקוראים עוד ראיון עם מירי מסיקה.

כשכתבי "ידיעות" לא מטרידים הומלסים, הם דווקא עושים דברים מעניינים. עקיבא נוביק מספק במוסף החג כתבה שכבר נכתבה עשרות פעמים ומלווה אותה ביותר מדי קריאות התפעלות אקזוטיות, אבל החומרים שהוא מביא מהשטח, שבמקרה הזה הוא שכונת מאה-שערים בירושלים, יוצרים חוויית קריאה ראויה:

"'מזרוחניק, גש הנה', קורא לעברי ק' ומושיב אותי לצדו. 'דע לך שמה שעשית הבוקר לא ראיתי כבר הרבה מאוד שנים. מאיפה האומץ להיכנס ככה לאוהל-שרה?'. הוא מסביר שחרדים רבים מדירים את רגליהם מבית-הכנסת הקיצוני מתוך עיקרון. 'מזרוחניק זה דבר שלא ראו אצלנו אולי אף פעם', הוא אומר. אני מנסה להבין מה מרחיק את החרדים מאוהל-שרה. 'אנחנו לא אוחזים ברבנים שלהם', מתנדב חסיד אחד להבהיר. 'אפילו הרב אלישיב?', אני מנסה. 'כומר', באה התשובה. 'הרב עובדיה?', אני ממשיך לנסות. 'יותר גרוע אפילו מהרב קוק', הוא אומר בלי למצמץ".

בתוך כך, העיתונים מדווחים כי "בשכונת מאה-שערים בירושלים מבקשים הקיצונים למנוע מנשים לבוא לחגיגות שמחת בית השואבה. מדי שנה פוקדים את השכונה אלפי מבקרים לרגל חג הסוכות, אך השנה החליטה חסידות אהרון [הכוונה כנראה לתולדות-אהרון], הגדולה בשכונה, שעזרת הנשים שלה תהיה סגורה למבקרות ותתאפשר רק לנשות השכונה" (כיתוב תמונה על שער "הארץ". הכותרת: "ערב סוכות: סיני פותחת שעריה לישראלים, מאה-שערים מסתגרת").

קליק

טל כהן, עורך הצילום של "הארץ", כותב ב"דה-מרקר" על עבודתו, בטור מעניין שמתפרסם לצד כתבה על הרגעים המצולמים ש"בכירי המשק יעדיפו לשכוח". כהן נזכר בתאוות הצילום של ארקדי גאידמק וחושף מעט מאחורי הקלעים של צילום העיתונות:

"[...] הפלאשים היבהבו אצל גאידמק בלי הפסקה [...] אבל יותר מכל אהב להצטלם בחברת ראשי המדינה. יום אחד תיכננו יחד איך לארגן תמונה משותפת של גאידמק עם נשיא המדינה דאז, משה קצב. התכנון היה שגאידמק יתגנב מאחורי גבו של קצב באירוע ציבורי, ואז תתפוס העדשה את השניים בצילום משותף. גאידמק אולי היה חריג – בצילומים בפרט ובהתנהלותו בכלל – אבל הוא לא לבד. אנשי עסקים רבים אוהבים להצטלם. הם שוכרים צלמים תמורת תשלום חודשי גבוה ומעסיקים יחצנים להאדיר את שמם – ועל הדרך, אם אפשר, להכניס מפעם לפעם תמונות שלהם לעיתון; עדיף בגדול, בעמודים הראשונים.

"הרגע שבו משחקת המצלמה את התפקיד המרכזי ביותר הוא הרגע שבו אנשי העסקים משיקים פרויקט חדש או מכריזים על עסקה חדשה. שיירה של צלמים מכל סוגי המדיה מוזמנת אחר כבוד להגיע לאירוע נוצץ ומאורגן היטב. היחצנית התורנית מתרוצצת אנה ואנה, מסדרת לכוכבים את העניבות ודואגת ללחיצת יד ארוכה.

"הטייקונים – שבימים רגילים נוהגים להסתתר בטירותיהם – דווקא נחמדים מאוד באירועים כאלה. הם מבינים את הכוח הגלום בתמונה בעיתון, ולכן הם עוברים בין הצלמים, זורקים בדיחה וצוחקים בקול רם. ברגע האמת מישיר איש העסקים מבט סמכותי למצלמה, מנדב חיוך קטן של ניצחון – וקליק.

"תמונה בעיתון שווה כסף. היא פרסום חיובי בחינם. בשעות הבוקר פותחים את העיתון המשקיעים, מנהלי הבנקים, הפוליטיקאים, מנהלי הגופים המוסדיים וסתם משקיעים מהציבור. תמונה אחת שווה אלף שקלים – ואולי הרבה יותר. אנשי העסקים יודעים זאת – ומתנהגים בהתאם, אבל הם לא תמיד מסתכלים על הטווח הארוך. תמונה נשארת לנצח, ומערכות העיתונים עושות שימוש בתמונות גם ברגעים הפחות מוצלחים בחייהם של המצולמים. כישלון עסקי מהדהד, פרשת שחיתות סוערת, הסתבכות בסכסוך אמוציונלי – כל אלה הם עילה מצוינת לפרסם תמונה גדולה של איש העסקים. בדרך כלל, במקרה כזה נלקחת התמונה מאירוע משמח בחייו של איש העסקים, ואז החיוך המנצח נהפך למגוחך ומביך".

בכפולה הראשונה (יש שתיים) מתפרסמות תמונותיהם של לב לבייב בטקס הזכייה במכרז הרכבת הקלה בתל-אביב, של נוחי דנקנר ויצחק תשובה בפרויקט פלאזה בלאס-וגאס, של ראשי בנק הפועלים המכריזים על מינוי דני דנקנר ליו"ר הבנק ושל עובדי כרומטיס חוגגים את המכירה ללוסנט. הרכבת היא עדיין חלום רחוק, פרויקט פלאזה נפל בבור המשבר הכלכלי העולמי, כרומטיס פקעה עם הבועה ודני דנקנר, ובכן, כולנו יודעים מה קרה לדני דנקנר.

פופ

"במבט ראשון, רוב זמרות הפופ הפועלות היום נראות כשכפולים. לפעמים זה נשאר כך גם אחרי מבט שני ושלישי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ניב הדס ב"גלריה" ב"הארץ".

ענייני תקשורת

ידיעה ב"דה-מרקר" מ"סוכנויות הידיעות" מדווחת כי ה"פייננשל טיימס" קרא במאמר מערכת לשר העסקים של בריטניה "למנוע את המיזוג המתוכנן בין ניוז-קורפ של מרדוק לחברת הלוויין סקיי, בטענה כי הוא מנוגד לאינטרס הציבורי. כותרת הידיעה: "'פייננשל טיימס': מרדוק עלול להפוך לברלוסקוני של בריטניה".

ב"גלריה" מתפרסם ראיון של מיה סלע עם מורן שוב, "אחת מעורכות האנתולוגיה החדשה המאגדת את רשימותיו של אדם ברוך".

במדור הדעות של "הארץ" משווה עצמו יוסי שריד לאליהו הנביא. חג שמח.