נוכחים נפקדים

"רצח אותה", קוראת הכותרת המרכזית בשער "מעריב", לצד תצלום פניו של רומן זדורוב, שהורשע אתמול ברצח הילדה תאיר ראדה. הכותרת הבוטה ותצלום התקריב [יגאל לוי] תופסים למעלה ממחצית שטח העמוד.

עוד על השער של "מעריב": לרוחב חלקו העליון כותרת המבשרת כי שר הביטחון הצטרף לראש ממשלת ישראל ולראש המוסד בפנייה לבית-המשפט שלא יטיל קלון על ח"כ צחי הנגבי, שהורשע בעדות שקר ("כך יתאפשר לו להוסיף ולשרת את המדינה"); רצועה דקה בתחתית השער מפנה לידיעה על שוטר מצטיין שהרג חשוד; וליד סמליל העיתון הפניה למוסף "סגנון" ("למה שלא תנצלו את יום כיפור לבקש סליחה מהגוף שלכן?"; הפקת אופנה ללא איפור ונעלי עקב).

נעדר משער "מעריב" המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, שהתחדש אתמול בשארם א-שיח'. אולי קראו ב"מעריב" את תוצאות הסקר שפורסם בגיליון האחרון של "ידיעות אחרונות", שממנו עולה כי מרבית היהודים בישראל אינם תולים תקווה במשא-ומתן ואינם תומכים בעיקרי ההסדר שמוצע בשנים האחרונות לפתרון הסכסוך. מן הסתם לא היה לעורכי העיתון צורך בסקר זה, או בכתבת השער של גליון "טיים" האחרון, כדי לדעת שמידת העניין של הישראלי הממוצע ב"תהליך השלום" מוגבלת.

חידוש המשא-ומתן בשארם א-שיח' נעדר גם משער "ידיעות אחרונות", שמוקדש בעיקר לכותרת החושפת מעורבות של העולם התחתון בעולם העסקים הלגיטימי של ישראל ("העולם התחתון וקידוח הגז"). עוד על שער "ידיעות אחרונות": הפניות רבות למוספים השונים; כותרת על תגובת אמה של תאיר ראדה להרשעת זדורוב ("מיוחד"; "תאירי, עכשיו את יכולה לנוח"); ורצועה דקה בתחתית השער המבשרת על אקזיט במיליארד דולר למשפחת זיסאפל.

מנגד, "הארץ" ו"ישראל היום" בוחרים להקדיש את הכותרת הראשית שלהם למשא-ומתן המדיני. "הארץ" משום החשיבות שהוא מייחס לנושא, ו"ישראל היום" משום החשיבות שהוא מייחס לאחד המשתתפים במשא-ומתן – בנימין נתניהו (טוב, וגם משום שהעיתון מעט רציני יותר משני הטבלואידים המתחרים).

פני הדור

זו דילמה ותיקה. האם להתמקד במה שבאופן מסורתי נחשב לנושא חשוב, או דווקא במה שמושך את רוב הקוראים? האם לדווח על עוד ניסיון להביא לסיום סכסוך אזורי, או על ההתפתחות האחרונה בפרשה פלילית? האם להקדיש בעמודי החדשות כמה אינצ'ים לדיווח על עוד הרוג ברצועת עזה מאש כוחות צה"ל ("הארץ" ו"ישראל היום"), או להתעלם לחלוטין לאורך כל קונטרס החדשות מתקרית האש ומהקורבן האחרון של הסכסוך ("מעריב" – בפעם השנייה בתוך שבוע – ו"ידיעות אחרונות")?

במדורו הקבוע ב"גלובס" מציע שמחה סיגן תשובה לקושיה. "הולך וגדל מספרם של העיתונים שהשיקו אתרים מקבילים עבור הקוראים שלהם", הוא כותב. "עובדה זו גורמת עתה לנדודי שינה לעיתונאים רבים, מאחר שמנהלי העיתונים החלו למדוד את הרייטינג של הידיעות והמאמרים שלהם, מה שלא התאפשר בתקופה המודפסת".

סיגן, כך נראה, אינו סובל מנדודי שינה. הוא דווקא נלהב מהאפשרויות הטמונות במדידה מדויקת של עניין הקהל בכל ידיעה וידיעה. הוא מציין ש"כך התברר לעורכי המהדורה הבריטית של 'הוושינגטון פוסט' כי הכיסוי הנרחב שניתן על-ידם לבחירות שנערכו שם בתחילת הקיץ לא ממש עורר עניין בקרב קהלי היעד שלהם. הבדיקה העלתה כי רק חמישית מכלל הקוראים של האתר המקוון מצאו עניין בנושא, נתון דומה לאלה שקראו על המוצרים החדשים של נעלי קרוקס".

האם משום כך ראוי לצמצם בעיתון את סיקור ההכנות לבחירות, המעשה הדמוקרטי האולטימטיבי, ולהשוות את שיעורו לסיקור שמוענק לנעלי פלסטיק, נוחות ככל שיהיו? האם העיתונות תוותר כעת אף על היומרה להמשיך למלא את תפקידה במדינה דמוקרטית?

כן, לפי סיגן. "מה יותר הגיוני לעיתון, שהוא עסק מסחרי לכל דבר, מאשר לברר מה הם התכנים המועדפים על-ידי הקוראים שלו, ולהעניק להם את מבוקשם", הוא שואל רטורית. "הבדיקות שנעשו על-ידי עיתונים שונים הראו כי שיקולי העריכה מושפעים לעתים קרובות מחדשות ומאמרים הנראים לעורכים כחשובים, בעוד שקהל הקוראים, שרואה את הכותרות, מתעלם מהם ועובר לסיפור מרגש על כלב שהציל את חיי בעליו, או על יזם שלמרות כל הסיכויים הצליח לעשות אקזיט מדהים".

למדור של סיגן נלווה טור קצר מאת יניב פוהורילס, שמשתדל להציל את כבודה של העיתונות המודפסת בכלל, ו"גלובס" בפרט. "עיתון, בניגוד לחנות מכולת, הוא לא רק עסק כלכלי", טוען פוהורילס. "לפרינט יש עדיין תפקיד חשוב בהעברת מידע להמונים, ביצירת תחקירים שמשנים מציאות ובקביעת סדר יום – גם אם הוא אינו מוסכם על כולם. זהו תפקיד שעיתונות האינטרנט עדיין לא לקחה על עצמה. היא עסוקה מדי במרדף אחרי הרייטינג והטוקבקים". אכן, גם ב"גלובס" ניכר ההבדל בין כותרות ראשיות ארוטיות שמופיעות מדי פעם בראש עמוד הבית של אתר האינטרנט ובין הכותרות הראשיות שנבחרות למהדורה המודפסת.

הערת אגב על זכויות יוצרים

חלקים נכבדים מטורו של סיגן הם תרגום ועיבוד לכתבה [ג'רמי פיטרס] שפורסמה ב"ניו-יורק טיימס" לפני כמה ימים (הבוקר מתפרסם תרגום שלה ב"דה-מרקר"). כנהוג בעיתונות, סיגן מציין באגביות אי-שם בעומק הטקסט שלו את שם העיתון שממנו שאב חלקים נכבדים מטורו, בלי לציין את שמו של העיתונאי שעל בסיס עמלו הכין את הטקסט שפורסם תחת שמו. הוא גם לא מזכיר לאיזה מקום בטבלת הכתבות הנצפות באתר ה"ניו-יורק טיימס" הגיעה הכתבה שעליה התבסס, ולא מציין אם היה לכך חלק בהחלטתו לתרגם חלקים נכבדים ממנה ולעשות בהם שימוש בלא מתן קרדיט ראוי.

מוץ, נסורת, שחת ופסולת

אף שהמגמה השלטת בעיתונות היא נטישת הנושאים החשובים לטובת המעניינים, קשה להאמין כי הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" תעסוק בעתיד הנראה לעין בכלב שהציל את חיי בעליו (תסריט שבכל זאת נראה אפשרי: כותרת ראשית על כלב שהציל את חיי בעליו כשספג פגיעה קטלנית של רסיס מרקטת קסאם עזתית).

גם במציאות העסקית הקשה שבה נתון שוק העיתונות המודפסת, לדגש הניתן לנושאים חשובים, או כאלה הנחשבים לחשובים, יש יתרונות שקשה לכמת. אפשר להניח כי קוראים רבים רוצים לקרוא על אומץ לבו של כלב דווקא בעיתון שכותרתו הראשית מוקדשת לנושאים רציניים יותר. כך לא ירגישו מטופשים במידה מוגזמת.

עבור מי שרוצה לבחון כבר כעת אם הוא נמנה עם הפלח בקהל הקוראים שחושש מתדמית מטופשת מדי, מעניק "ישראל היום" שירות נאה בדמות מדור חדשות החוץ של העיתון. פעם אחר פעם המדור מעניק בולטות ומרכזיות לידיעות רכילות, לקש ולגבבה, למוץ, נסורת, שחת ופסולת. לא תמיד, לא כל יום, אבל בתדירות גבוהה למדי.

הבוקר עוסקת הכותרת בראש מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" בזמר ג'ורג' מייקל ("שוב מסתבך: ג'ורג' מייקל הולך לכלא"). על-פי הדיווח מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, הזמר נמצא אשם בנהיגה תחת השפעת סמים ונשלח לארבעה שבועות בכלא. מייקל, כך מדווח בפסקה השנייה של הידיעה, "נאנח למשמע גזר הדין [...] בעוד בן זוגו קני גוס הופתע לא פחות ושמט את ראשו לתוך ידיו".

מתחת לידיעה על הזמר הבריטי, ידיעה שעוסקת באנה צ'פמן, שהואשמה בארה"ב בריגול לטובת רוסיה. ידיעה זו תופסת כרבע מהעמוד היחיד בעיתון שמוקדש לחדשות החוץ. הכותרת של הידיעה קוראת "מאהב המרגלת: 'היא היממה אותי'". על-פי המשפט הראשון בדיווח מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות, צ'פמן היא "בליינית שנהנית במיוחד לעשות אהבה". לידיעה מלווה תצלום של צ'פמן, ותחתיו הכיתוב: "אנה צ'פמן. 'נגיעות קטנות'". כותרת המשנה של הידיעה מנוסחת כך: "מאהביה לשעבר של המרגלת הרוסייה הלוהטת אנה צ'פמן חשפו את חוויותיהם בחיקה".

חשים מעט בושה? תשמחו לדעת שהכותרת הראשית בעיתון עוסקת במשא-ומתן המדיני.

חלק מהמשחק

כאמור, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בערבוב שבין העולם התחתון לעולם העסקים הלגיטימי. על-פי הדיווח, העבריין הנודע מאיר אברג'יל נדרש לערוך בוררות בין איש עסקים בשם שלמה שוקרון, בעלי חברת גלובוס, ובין יגאל לנדאו, מנכ"ל חברת רציו ודירקטור בבנק איגוד.

אמש, במהדורת החדשות של ערוץ 2, חשף גיא פלג את הסיפור לראשונה. אבל פלג לא היה העיתונאי היחיד שלמד על המקרה. ביום שישי הקרוב עתידה להתפרסם כתבה מאת שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" והבוקר מוקדשת הכפולה השנייה בעיתון לסיפור, תוך תוספת של פרטים שלא נכללו בדיווח הראשוני של פלג. כתבה על הפרשה מופיעה גם בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" [הילה רז], שם מודגש כי מניית רציו זינקה ב-3,890% מאז תחילת שנת 2009.

"הממשק שבין תחום חיפושי הגז והנפט לבין העולם התחתון לא נולד אתמול", כותב ב"דה-מרקר" אבי בר-אלי. " כדרכו של כל ענף ספקולטיבי הנגוע ב'הימור' מסוים, מתאפיין במנגנוני כספים מעורפלים ונהנה מרגולציה חלשה – כך גם תחום החיפושים משך אליו עוד בשנים עברו שחקנים שפעלו על קו התפר שבין הלגיטימי לפלילי".

למרות הפרשנות של בר-אלי, הטון הכללי בדיווחים הוא של זעזוע על עצם הערבוב בין עולם תחתון לעליון, בין פושעים ובין אנשי עסקים מכובדים. "לי יש את רובה הציד, לך יש את תיק המסמכים", אמר השודד עומר ליטל לעו"ד מאוריס לוי בסדרה "הסמויה". "הכל חלק מהמשחק, כן?". כן, ועדיין לא נעים להיזכר בזה.

הרסן והאמת

ב"ישראל היום" מופיעה ידיעה קצרה באחד העמודים המוקדשים לסיקור הכרעת הדין בפרשת רצח תאיר ראדה, שעניינה דברי מפקד המחוז בזמן הרצח. "את דבר לכידת החשוד ברצח הוצאתי בזמנו באמצעות התקשורת כדי להרגיע את הציבור, אלא שהתקשורת, באופן בלתי מאוזן, ניהלה מסע חד-צדדי. התקשורת קיימה תחקירים עצמאיים שזיכו את זדורוב. תחקירים בהם לא נשמעו קולות התביעה, המשטרה והפרקליטות", אמר ניצב בדימוס דן רונן.

טענותיו מהדהדות את שנכלל בהכרעת הדין. השופטים בבית-המשפט המחוזי בנצרת מתחו ביקורת על התנהלות התקשורת בפרשה וכתבו במסגרת סוף הדבר של הכרעתם: "לא בכדי מכונה התקשורת 'הממלכה השביעית', כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב. מובן העניין שעורר תיק קשה זה, נערה רכה בשנים נרצחה באכזריות בתחומי בית-ספרה. אך לצד הכוח של התקשורת, עומדת חובה בלתי מעורערת. בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים, אין אנו מדברים בעבירה על ס' 71 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד – 1984 (חוק ה'סובידיציה'), אלא בפרסומים אשר לא פעם היו מגמתיים ומשתלחים. לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים. ראוי לה לתקשורת שתמלא תפקידה ללא מורא, בעוז ובהחלטיות, אך גם תוך שמירה על הרסן והאמת" (וראו את תגובתו של מתי גולן ב"גלובס").

"ישראל היום" ו"הארץ" מדגישים את הביקורת שמותחים השופטים על התקשורת. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" פחות. לפחות בעמודי החדשות. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מודפסים עיקרי הכרעת הדין על פני ארבעה עמודים, ושם דווקא מודגשת הביקורת של השופטים על התקשורת. לא נכללת הביקורת שמתחו השופטים על עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר, אורון מאירי.

ענייני תקשורת

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי אורן הלמן נבחר לתפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. "הלמן שימש בעבר כיועץ התקשורת של בנימין נתניהו", מציין אייכנר ומוסיף ששימש בעבר גם דובר רשות השידור.

גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי משרד האוצר "מעלה תמיהות וסימני שאלה סביב המכרז החדש לבחירת מנחה לתוכנית 'ערב חדש'".