על ריח אין להתווכח

"הכישלון בהעברת דו"ח טרכטנברג בממשלה כשמו כן הוא: כישלון בהעברת דו"ח טרכטנברג בממשלה. לא יותר, לא פחות. תקלה. חוסר תיאום", כותב היום מתי טוכפלד ב"ישראל היום" על אירועי יום שני שעבר. הסיבה להערה הטאוטולוגית היא כמובן האש והגופרית ששפכו אז פרשני "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" על הכישלון של לשכת נתניהו להבין כי אין לה רוב בממשלה – אפילו בקרב הליכוד – כדי להעביר לאישור במקשה אחת את דו"ח הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג.

היום, אחרי שנתניהו העביר אתמול את ההחלטה בממשלה ברוב גדול של 21 תומכים מול 8 מתנגדים, נראה הסיקור האנמי של "ישראל היום" בשבוע שעבר כתואם ביותר את המציאות, ואילו הגישה המתלהמת של פרשני העיתונים הלא-מפלגתיים נדמית כהתלהמות ותו לא.

ברם, הכישלון בשבוע שעבר אכן היה כישלון, כפי שהשכיל להבחין גם פרשן "ישראל היום", וממילא החרפות שהמטירו כספית-קדמון-ורטר על התנהלות לשכת ראש הממשלה מוצדקות מבחינה עיתונאית (גם אם אינן עומדות תמיד במבחן הטעם הטוב). אולם האבחנה שלפיה הכישלון, שהתברר כעיכוב של שבוע בלבד, בקבלת האישור הממשלתי הוא אות וסימן לבחירות התבררה כעורבא פרח. העורב הפורח הזה אינו נודד בשמים לבדו; הוא מצטרף בצוויחות סרק-סרק אל יתר חבריו שנבראו מהבטחות הפרשנים להתפוררות הקואליציה או התפוצצות מרהיבה שלה – בגלל ליברמן, בגלל ישי, בגלל מורדי העבודה או בגלל מצב הרוח. בדיעבד נראה שבעיקר בגלל מצב הרוח.

טוכפלד, באותו טור בכפולה הפותחת של "ישראל היום", טוען כי "הממשלה לא הפסידה באף הצבעה פוליטית, לא בכנסת ולא בממשלה", וכי הממשלה הקודמת, ממשלת אולמרט, הוכתה שוב ושוב על-ידי האופוזיציה וגורמים מהקואליציה שסיכלו "עשרות חוקים ממשלתיים". זו, לפי טוכפלד, הסיבה להתלהמות התקשורתית סביב כל כישלון, או אפשרות של כישלון, של ממשלת נתניהו והשלווה התקשורתית (לפי טוכפלד) מול הכשלונות החוזרים ונשנים של ממשלת אולמרט: שגרת הכשלונות של אולמרט הפכה את העיתונאים לאדישים, בעוד ששגרת ההצלחות של נתניהו הפכה אותם לערניים לכל כישלון.

זה הסבר מעניין בפני עצמו (שהתופעה שהוא בא להסביר טעונה הוכחה בפני עצמה), גם משום שהוא לא עוד אחד מהסברי הפרנויה לתופעות תקשורתיות (אמיתיות או מדומיינות) האופיינים לחלק ממחנה הימין, אלא כזה הניחן בראייה מפוכחת ואינסטרומנטלית של השדה התקשורתי ומציע טיעון הנסמך על טבע האדם המוסבר, ולא המסביר. כך או כך, ריח בחירות, כפי שמאפיין טוכפלד, לא נישא באוויר.

איך כותב נחמיה שטרסלר היום ב"הארץ": "אז מה לא אמרו על נתניהו: שהוא לא מתכוון להקים שום ועדה; שטרכטנברג איננו אלא עלה תאנה; שאם יקים ועדה, הוא לא יאמץ את המלצותיה; שאם יביא השבוע את ההמלצות לממשלה, הוא לא יצליח להשיג רוב, כמו שקרה בשבוע בעבר. אבל מה אפשר לעשות, ונתניהו הצליח – גם הקים ועדה וגם העביר את המלצותיה בממשלה. אז נכון שמדובר רק בתחילת הדרך, אך בכל זאת מדובר בהתחלה ברגל ימין". "ההישג החשוב של אתמול היה הקיצוץ בתקציב הביטחון", כותב שטרסלר בפתח הטור, על שער "הארץ".

ניצחון לנתניהו

"ישראל היום", כמובן, לא חוגג את נצחון פטרונו רק בטורי פרשנות אינסטרומנטליים. "הבטחתי, קיימתי" היא הכותרת הראשית מוקפת המרכאות של העיתון. "ניצחון לנתניהו", נכתב בכותרת הגג. "ריח הבחירות התפוגג" היא כותרת מאמרו של טוכפלד, ומאמר הפרשנות השני בכפולה הפותחת, של חזי שטרנליכט, מוכתר בכותרת "המפתח להפחתת יוקר המחיה". הידיעה הראשית, של שלמה צזנה וזאב קליין, טיפוסית ל"ישראל היום" – אוסף יבש של ציטוטים. הכותרת דווקא מסתכלת קדימה: "הקרב עובר לכנסת". ידיעה בעמ' 3 מוקדשת להתנגדות מובילי המחאה (דפני ליף, איציק שמולי).

עוד בכפולה הפותחת של "ישראל היום": מסגרת המוקדשת להתנגדות הרמטכ"ל לקיצוץ בתקציב הביטחון ולתשובת ראש הממשלה: "אני אחראי לבטחונם של תושבי ישראל, ואני חושב שניתן לשמור על בטחון ישראל גם לאחר הסטת התקציבים" (בשער, המידע על השיחה מצומצם לדו-שיח ההירואי הבא: "הרמטכ"ל: אסור לקצץ; רה"מ: על אחריותי").

ב"ידיעות אחרונות" מקבל ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל את הבמה המרכזית, ולא ראש ממשלת ישראל. "מאיפה נקצץ, מכיפת-ברזל?", שואלת הכותרת הראשית, ציטוט מבני גנץ, שמוכיח כי הוא יודע לזהות מטרות אסטרטגיות גם בשדה הקרב של הספין התקשורתי. "גנץ הזהיר את השרים מקיצוץ עמוק בתקציב הביטחון", נכתב בכותרת המשנה. "שטייניץ: 'אל תהלך עלינו אימים, לצבא אין שמנת?'. כך השיג נתניהו רוב: הבטחות לליברמן והתחייבות לאישור נוסף בממשלה".

רגע? הבטחות לליברמן? התחייבות לאישור נוסף בממשלה? "ניצחון על תנאי", מכריזה כותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "מחיר התמיכה" מפרט העיתון "מה דרש ליברמן – וקיבל": "שינוי הקריטריונים לקבלת דיור ציבורי: קביעת מבחן הכנסה במקום מספר ילדים" (כלומר: פחות טוב לחרדים), "הוספת דיור מוגן על חשבון המדינה לפנסיונרים שחיים מקצבת זקנה", "הכפלת מענק השחרור: מ-9,500 שקל ל-20,000 שקל" (ארגונים לשוויון זכויות לערבים מתקוממים, נכתב ב"הארץ") ו"בניית 4,000 יחידות דיור סוציאלי בתוך שלוש שנים".

הבטחות נוספות ניתנו לעוד שרים, כותבים ב"ידיעות", והבטחה כי לפני ההצבעה בכנסת שוב יובא הדו"ח לאישור הממשלה. "ניצחון בתשלומים", נכתב בכותרת הידיעה בעניין ב"מעריב". "שורה של הבטחות לישראל-ביתנו ולשר הרווחה משה כחלון בעלות מוערכת של מאות מיליוני שקלים עזרו אתמול לראש הממשלה להעביר את דו"ח טרכטנברג", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת על השער היא "מענקים לחיילים, דירות לגמלאים". ב"ישראל היום" מוקדשות לכך חמש שורות בלב הידיעה המרכזית ומסגרת אינפוגרפית. ניצחון לנתניהו?

"הממשלה לא הפסידה באף הצבעה פוליטית, לא בכנסת ולא בממשלה", נכתב, כאמור, ב"ישראל היום". זה, כמובן, משפט לא הגיוני. הכוונה, יש לשער, וכך ניתן להבין מההקשר, היא כי ראש הממשלה מעולם לא הפסיד בהצבעה. פליטת המקלדת הזו יכולה ללמד אותנו משהו על האופן שבו מזהים ב"ישראל היום" את ממשלת ישראל עם העומד בראשה, בנימין נתניהו. ממילא החלקים האחרים בממשלה, אלו שמרוצים או אינם מרוצים מהדו"ח, שקיבלו או לא קיבלו מה שקיבלו או מה שלא קיבלו – כל אלה הם דמויות מטושטשות במחזה על-שם נתניהו. ואם כך: ניצחון לנתניהו.

טרכ וגמרנו

"השרים אימצו את המלצות טרכטנברג; ראשי המחאה נערכים לחידוש המאבק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". מתחת לה מתפרסמות תמונותיהם של דפני ליף, בנימין נתניהו ובני גנץ. האחרון רמטכ"ל, האמצעי ראש הממשלה והראשונה בחורה צעירה ואלמונית עד לאחרונה. בחירת התמונות הזו מאלפת יותר מאלף המלים הסובבות אותן. "הקיצוץ יפגע בצה"ל", נכתב בראש הציטוט מתחת לדמותו של גנץ, "הבטחתי וקיימתי", נכתב מתחת לתצלום של נתניהו, "אין לנו עניין במשחקים פוליטיים. לא ייתכן שאחרי קיץ היסטורי המדינה תתנהל לפי התקציב הישן", נכתב מתחת לזו של ליף.

העיתונים כותבים היום על פגישתם של ליף ושל איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, עם שר הפנים אלי ישי, ראש תנועת ש"ס. ארבעת שרי ש"ס, יחד עם השרים אהוד ברק ומתן וילנאי מעצמאות וסילבן שלום ויוסי פלד מהליכוד, היו המתנגדים לאישור הדו"ח. העילה להתנגדות שרי ש"ס היא המענה הלא מספק, לדעתם, שנותן הדו"ח לשכבות החלשות, ובמיוחד, על-פי העיתונים, בתחום הדיור.

"הזדמנות לקפיצת מדרגה: דו"ח טרכטנברג אושר בממשלה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", ומתחת לה תמציתם של שלושה טורים המביעים עמדה חיובית, גם אם זהירה, כלפי הדו"ח. התצלומים על השער הם של נתניהו ושל טרכטנברג, ללא ליף או שמולי. הצהרתו של זה האחרון, "נחריף את המאבק", חותמת את כותרת המשנה. "מתחילים לתקן את השיטה", קובעת דפנה מאור, "העיקר לא ליפול במלכודת הפתרון האולטימטיבי".

"דו"ח טרכטנברג מטפל רק בחלק קטן מהעיוותים, הבעיות ואי-הצדק במשק הישראלי", כותב גיא רולניק בטור בהיר ויפה, "אבל הדו"ח הזה נותן, לראשונה זה זמן רב, כיוון חדש – יצירתי יותר, אמיץ יותר, אותנטי יותר – שבו המדיניות הכלכלית בישראל צריכה לנוע בעשור הקרוב". רולניק כותב כי עצם הקמתה של הוועדה הוא הישג, לא כישלון, של מחאות הקיץ, וקובע כי "הציבור הישראלי המזדהה עם המחאה צריך לעקוב בשבועות הקרובים היטב אחר האינטרסים האמיתיים של מתנגדי הדו"ח. מדוע עופר עיני מתנגד? בגלל השכבות החלשות ועובדי הקבלן או בגלל הכוונה להוריד את מחירי המונופולים? מדוע שרגא ברוש מתנגד? בגלל דאגה לציבור או לקומץ תעשיינים שנהנים מהגנה מיבוא? מדוע ש"ס מתנגדת? בגלל הדאגה לעניים או בגלל ההצהרה על הצורך להכניס לימודי ליבה למערכת החינוך שלה?".

הדו"ח אינו משנה סדרי עולם, כותב שטרנליכט ב"ישראל היום", "אבל הוא כן מטפל בנושאים הכואבים כמו יוקר המחיה על-ידי התרת החסמים לתחרות. במובן הזה הוא משלים את מסקנות ועדת הריכוזיות ואף יותר נחרץ מהן". "מאז הרכישה של מטרנה, אוסם הקפיצה המחירים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "מזון התינוקות של טבע לא יוריד מחירים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט" (בהקשר הזה, מעניין לקרוא את הפוסט הזה בבלוג "ביי סייד מטריקס").

"זאת המשמעות של המחאה החברתית", מוסיף רולניק וכותב על קיץ 2011, "מרגע זה והלאה הציבור יהיה מתוחכם יותר ויעקוב מקרוב אחר האינטרסים שמניעים את אנשי הציבור שלכאורה מייצגים אותו". בעמ' 6 מתפרסם תחת הלוגו "מרוטשילד לוול-סטריט" מאמר של פול קרוגמן על המחאה החברתית המתחילה להתפשט בארה"ב: "האמריקאים סוף-סוף כועסים על האנשים הנכונים". הנה סיפור שעוד לא הגיע לתקשורת הישראלית, ויכול להיות הסיפור הגדול של חורף 2011.

טאג#מחיר

"התגלו כתובות גזעניות גם בבת-ים; תושבי יפו דורשים הגנה מהמשטרה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 4 של "הארץ". "כתובות גזעניות חדשות התגלו אתמול בבת-ים", נפתחת הידיעה, ששלושה מכתבי "הארץ" חתומים עליה. מתחת לכותרת מתפרסם תצלום של ארונות חשמל ועליהם הכתובות "מוות לערבים" ו"כהנא צדק" – אחד המראות הכל-ישראליים ביותר שיש. "התושבים טוענים כי הכתובות רוססו לפני כשבועיים", נכתב בכיתוב התמונה, במין הערה אירונית לא מודעת. ומה בשבוע הבא? כתבי "הארץ" מדווחים: "תופעה: תריסולים נצפו במרפסות בישראל"?

"ההערכה במשטרה היא", כותבים כתבי "הארץ", "שלמרות הוונדליזם והתסיסה שמביאים אותם אלמונים שמרססים את כתובות הנאצה – לא מדובר דווקא באנשי ימין קיצוני שמונעים מאידיאולוגיה, אלא בבריונים מקומיים. כמו כן נבדקת האפשרות כי מדובר אף באוהדי כדורגל שעשו זאת כיוזמה פרטית ומקומית". מה אתם יודעים. אולי הכתובת "לא רוצים ערבים במכבי חיפה" עזרה לשוטרים לעלות עם הנחת החקירה המסעירה הזו.

הנה עוד הערכה: התעוררות תקשורתית כמו זו המופגנת בידיעה ב"הארץ", המדווחת על גרפיטי-שנאה נפוץ מאין כמוהו כאילו היה איזו פסגה במלחמת דת גזענית, אינה תורמת לכיבוי התסיסה. "הארץ" הרי לא מתכוון לדווח מעתה על כל גרפיטי של כל ערס בת-ימי שונא ערבים, כפי שלא טרח לעשות זאת קודם לכן. לדיווח הנקודתי עכשיו, ולמוזיקה הדרמטית המלווה אותו, יש, אם כבר, חלק בליבוי התסיסה.

עוד כותרת ראשית

"התפוצץ המו"מ עם הרופאים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".