מודל של קוואזו-קריסטלים (נחלת הכלל)

למי למי יש יותר כבוד

"חתן פרס נובל לכימיה: פרופ' שכטמן מהטכניון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", וכותרת הגג מדגישה: "נובל עשירי לישראל". "המוח הישראלי" היא הכותרת השוביניסטית של "ידיעות אחרונות", וב"ישראל היום" האינפנטיליות מתגשמת, כרגיל, ללא שום מעצורים של סובלימציה: "כבוד" היא הכותרת הראשית (כותרת הגג מכתירה את זוכי פרס נובל כמשתייכים ל"מועדון יוקרתי", כנראה סוג של קאנטרי-קלאב).

אין, כמובן, רע בכך שעיתונים ישראליים מדגישים את עובדת היותו של זוכה פרס נובל ישראלי. לא רק שאין בכך רע, עובדת היותו של שכטמן ישראלי מעוררת גאווה לאומית, וזו הדגשה מתבקשת והכרחית. יש רע, או יותר נכון, סימנים להפרעה נפשית קולקטיבית, באופן שבו העובדה הזו בביוגרפיה של פרופ' שכטמן מודגשת – או ליתר דיוק, באופן שבו בעיקר העובדה הזו מודגשת. הרי ה"כבוד" הוא החלק הכי חיצוני בזכייה הזו, החוגגת הישגים ממשיים של הרוח והתבונה האנושית. כך גם זכייתו של שכטמן בנובל ניתנה בהחלט למוח ישראלי, אבל לא למוח הישראלי, והגביש הוא לא שלנו – בניגוד לכותרת הכפולה הפותחת של "מעריב" ושל "ידיעות". עם כל הכבוד (ה"כבוד"), לא אני ולא אתם קיבלנו את פרס נובל, וגם לא העורכים ב"ידיעות אחרונות" (במיוחד לא העורכים ב"ידיעות אחרונות").

אחרי הכבוד והמוח הישראלי, הזווית שבאמצעותה בוחרים הטבלואידים לסקר את הזכייה היא זו של המלחמה בעולם המדע. "גדולי המוחות לעגו לו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". "נובל, כנגד כולם" היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון. "החוקרים בעולם ביטלו את ממצאיו וכינו אותו 'כמו מדען'. אתמול הקהילה המדעית נפלה לרגליו", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות". זו של "מעריב" דומה, בניסוח מעט שונה.

מדוע "כבוד" הוא מה שנשלף מסל התגובות האפשריות לזכייה של שכטמן? מדוע התגוששות בין מדענים היא הפרט המודגש בסיקור הזכייה? "כולם עומדים עכשיו ומשתאים, אבל האמת היא שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס", מצטטת טליה נשר את פרופ' אהוד קינן, מנהל ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה. תאמרו: ודאי שאין לנו מושג בגבישים קוואזי-מחזוריים ומה זה קריסטלוגרפים, אנחנו לא יודעים אפילו אין לבטא את זה, ואיך אפשר לצפות מעיתון שיסקר דבר כזה? זו, כמובן, שטות.

הנה "הארץ" פירסם במרץ האחרון כתבה נרחבת של אסף שטול-טראורינג, שהוקדשה כולה למחקרו פורץ הדרך של שכטמן, והנהירה אותו בשפה מובנת לקורא הסביר (הנה, למשל, ציטוט נפלא מהכתבה: "בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו-יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו").

לכן אין זה פלא שהכותרת הראשית של "הארץ" היא "בזכות האמונה" (לדברים שכתב שכטמן עצמו) וכותרת מאמר המערכת שלו היא "רגע של התעלות". רק עיתון שמקדיש כל השנה תשומת לב ומשאבים לסיקור ההתרחשויות בחלל התבונה האנושית מסוגל להתעלות ולהצביע על הערכים שבבסיס אירוע הזכייה בפרס, ולא להישאר סרוח במים הרדודים של בריכת הכבוד והגאווה. רק מי שעולם הרוח והמדע נמצא באופק תפיסת עולמו יכול להתייחס אליו לא כמו אל עצם זר שחודר מדי פעם לחשכת קיומו וממילא רק הוא רשאי לנכס אותו במשהו לעצמו – וכמובן שאותו מי שלא יהיה, אם עולם הרוח והמדע אכן נכללים בטווח תפיסתו, יוותר ממילא על הניכוס הילדותי הזה.

"בניגוד למצב הרוח שמשתקף מהמחאה, מהקיפאון המדיני ומהפערים החברתיים, מתברר שישראל היא מדינה ברוכת הישגים. איזה פער מדהים בין התדמית שלנו על עצמנו, כמדינה נחשלת, לבין המיקום המדהים שלנו בצמרת ההון האנושי", כותב בן-דרור ימיני היום, והדברים מודפסים על שער "מעריב", צמוד לכותרת הראשית של העיתון.

מעניין לשים לב לקביעה הזו של ימיני, כי היא מסמלת נזק נוסף של הסיקור השטחי והרדוד שמעניקה התקשורת הישראלית לנושאים לא פופולריים כמו מדע: היא מאפשרת לקוראים, ומסתבר שגם לעיתונאים, לחיות בתוך עולם של דמיון, עולם צר שגבולותיו עשויים נחמה ורצפתו מרופדת חנופה. הרי פרסי נובל ניתנים עבור מפעל חיים של מדענים ותיקים, שנים אחרי שמחקריהם פרצו את הדרך שעשתה אותם לייחודיים. העדות הקולקטיבית שזכייה בפרס נובל מעידה נוגעת לאותן שנים, בהחלט לא להווה.

הנה, תשאלו את המדענים, למשל אחד שזכה בפרס נובל: "זוכה פרס נובל פרופ' הרשקו: אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים", כותרת ידיעה בעמ' 3 של "הארץ". כותרת הגג היא "אנשי מדע מתריעים מפני הידרדרות מעמד המדעים בישראל". אבל הרי – הו, האירוניה – מי שחוגג את היותנו מעצמה אינטלקטואלית לא קורא "הארץ". אם הגישה הטופחת על שכם הקונסנזוס בכל מחיר תנצח את זו הביקורתית, הרי שיש לקוות רק שגם בוועדת פרס נובל ישכילו לגשר על הפער ולפתוח קטיגוריה מיוחדת, פרס נובל לשוגים באשליות ("הארץ", אגב, הוא גם מי שבמאמר המערכת טורח ומפנה את הזרקור גם אל מה שכן עושה הממשלה כדי להפוך את הכיוון השלילי של החינוך וההשכלה בישראל).

ועוד דבר: כל מי שמתהדר היום בהשלמת מניין של זוכי הנובל הישראלים ("הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל", פותח דן מרגלית את טורו ב"ישראל היום") צריך לזכור ששלושה מן הזוכים קיבלו את הפרס על הישגיהם בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים ולמצרים. הישגים שאחד מהם נדמה היום מעורער מתמיד והאחר מעולם לא התממש.

ובינתיים, בהווה

בעוד הזכייה המרגשת של פרופסור ישראלי בפרס נובל מזכירה לנו את היכולות הטמונות באומה ובמדינה שלנו ומועדת לסחרר את ראשיהם של מי שראשם סחרחר עליהם ממילא, הרי שהנושא האחר העומד היום בראש סדר היום של העיתונים כאילו נמצא שם כדי לספק קריאת השכמה: "בית-הדין לעבודה מנע את התפטרות הרופאים המתמחים", נכתב בכותרת על שער "הארץ", ועל שער "ישראל היום" מודפסת כותרת דומה: "בית-הדין למתמחים: אסור לכם להתפטר – עד הדיון". "הבוקר: שיבושים בבתי-החולים", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "דיונים ליליים בניסיון לפתור את המשבר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 6 ב"ידיעות".

רן רזניק מתמיד בקו הפרשני שלו ב"ישראל היום", מבקר בחריפות את המתמחים ומאשים אותם באנרכיזם ושכרון כוח. ב"מעריב" לא מספקים היום טור פרשנות, אולם הדיווח החדשותי הנפרש על פני כפולת עמודים מעניק פתחון פה נרחב למתמחים ולהם בלבד. זו גם תמונת המצב ב"הארץ", אם כי, כמצופה, באופן מתון יותר. לעומתם, "ידיעות אחרונות" מראה סימנים להיפוך הקו הנוקשה שהפגין מאז פרץ סכסוך העבודה במערכת הרפואית. "מתמחים, הגזמתם" היא כותרת טור של שרית רוזנבלום. "המתמחים סגרו אתמול בטריקה גסה חלון הזדמנויות צר שנפתח בפניהם. ברגע אחד של שכרון כוח הם שכחו את המטרה שלשמה הם נלחמים, שיפור תנאי העסקתם, ונופפו לביבי, שהיה כנראה תקוותם היחידה והאחרונה לפתרון המשבר, אצבע משולשת פומבית ומבזה".

ובכל זאת, "ידיעות אחרונות" לא יכול להיגמל מההרגל לטפל בכל נושא מהזווית האישית והסנסציונית, ומקדיש היום ידיעה, כולל הפניה בשער, לסיפורם של זוג מתמחים, גבר ואשה, המתפטרים שניהם במחאה על תנאי עבודתם ("טיפול זוגי" היא הכותרת. חה חה חה). טוב, מה רציתם, סיפור אישי ממשרד האוצר? משהו על הכלב של הממונה על השכר?

ובמדור הדעות של העיתון כותב מי שמשמש בו פרשן בכיר לענייני רפואה, פרופ' מוטי רביד: "רוב הכותבים בנושא זה בימים האחרונים התבטאו מתוך 'הפוזיציה': כל אחד מנקודת השקפה הנגזרת ממקומו במערכת". רביד, לצד היותו פרשן עיתונאי בלתי תלוי, הוא גם מנהל של בית-חולים פרטי.

נובל ועוד

"משבר חריף עם דרום-קוריאה: מאיימת לבטל את כל העסקאות הבטחוניות עם ישראל", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "רכש מטוס האימונים הבא של צה"ל יוצר סבך דיפלומטי", נכתב בכותרת הגג. עמוס הראל כותב כי הקוריאנים מוחים בכך על מכרז מכור, לדעתם, לטובת החברה האיטלקית המייצרת מטוסי אימון ואפליה לרעה של החברה הקוריאנית.

ובשטחים המשוחררים

"החקלאי שעמד במרכז העימות בענתות: עבריין מין סדרתי", דבר כותרת ידיעה בעמ' 13 של "ישראל היום". "יאסין רפעאי, שעליו גוננו פעילי זכויות אדם, הורשע כמה פעמים בעבירות מין וריצה תקופות מאסר", נכתב בכותרת המשנה. עבירות המין: אונס של שלוש תיירות, מדווח יורי ילון, "כתבנו בירושלים". "בעוד פעילי השמאל טוענים כי בענתות מונעים באופן קבוע מהחקלאי להיכנס ולעבד את אדמתו שנמצאת בתוך מובלעת קרקעות, טוענים בענתות כי מקור הסכסוך עימו הוא בהטרדות חוזרות ונשנות מצדו כלפי התושבים, ובעיקר ילדים. בחודשים האחרונים אף הוגשו כמה תלונות במשטרה בהן נטען כי רפעאי מצלם ילדים ומיידה לעברם אבנים".

ילון מדווח עוד כי רפעאי נשוי ליהודייה וכי הוא תושב עזה לשעבר שקיבל אזרחות ישראלית אחרי ששיתף פעולה עם ישראל. ילון מביא גם את תגובתו של רפעאי: "הכל שקר וכזב". ברם, אלא אם כן ב"ישראל היום" פישלו בגדול, שלוש הרשעות במעשים של אונס ושל מעשה מגונה וגזרי דין מצטברים של 18 שנות מאסר אינם עובדות הניתנות לפרשנות רחבה מדי.

"בצל הצתת המסגד בטובא-זנגרייה הוגש אתמול כתב אישום נגד שלושה תושבי יהודה ושומרון שנעצרו – לטענת התביעה – בעת שהיו בדרכם לביצוע פעולת 'תג מחיר'", מדווח ירון דורון בידיעה בעמ' 19 של "ידיעות אחרונות", עמוד מודעות האבל. השלושה, קטינים בני 16 ו-17, נעצרו ברכב עם פחי דלק ותרסיסי צבע. לוחית הרישוי של הרכב שונתה. "במשטרה מעריכים שהם היו בדרכם להצית מסגד", כותב דורון.

ענייני תקשורת

"תוכנית רדיו לרב פינטו", מודיעה כותרת ידיעה של יואב בירנברג במדור "שעות אחרונות" שבמוסף היומי של "ידיעות". "אנשי עסקים ופוליטיקאים מובילים מתייעצים איתו, ועכשיו יוכל כל עם ישראל להאזין לתוכנית שבועית של הרב יאשיהו פינטו, נכדו של הבאבא סאלי", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה עצמה מפרטת באיזו תחנת רדיו מדובר – קול-ברמה, ובאילו אנשי עסקים ופוליטיקאים – אילן בן-דב, נוחי דנקנר, יעקב נאמן ועוד. ואם כבר: בשבוע שעבר הודיע חבר-הכנסת והעיתונאי לשעבר אורי אורבך: "כל עוד עומדת בעינה החלטתם המחוצפת והשוביניסטית שנשים לא עולות לשידור בתחנה, גם קולי שלי לא יישמע שם".

ב"ישראל היום" כותב שלמה צזנה כי העיתונאי שאיתו דיבר סגן השגריר בארה"ב דן ארבל, שיחה שעלתה לו במשרתו, הוא עיתונאי "הארץ". בעמ' 17 של העיתון מתפרסמת ידיעה של איציק סבן וערן סויסה שכותרתה "המפכ"ל לשוטרים: ''מעריב' פירסם כתבה כוזבת נגדנו'". "מלחמה בין המשטרה לעיתון 'מעריב'", נכתב בכותרת המשנה.

ה"מלחמה" נסובה על הפרסום של אבי אשכנזי והמסגור האדיוטי שהעניקו לו עורכי "מעריב", בדבר בילוי כביכול של צמרת המשטרה בזמן שבישראל מתרחשים אירועים הדורשים את תשומת לבה של המשטרה (כן, זה מה שזה היה. הפרטים כאן).

"ספטמבר הוא לא תאריך", קובע ארי שביט במדור הדעות של "הארץ" כדי להסביר את הכישלון הפרשני שחזה "צונמי מדיני" ועוד רעות חולות ממין זה בספטמבר של הכרזת האו"ם על מדינה פלסטינית, כביכול. אם כן, רשמו לפניכם ביומנים: ספטמבר הוא לא תאריך. היכן ביומן? מה זה בעצם משנה.

"מהפך רפובליקאי", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "מיט רומני בקאמבק מפתיע מוביל בסקרים. מתחריו עושים לו חיים קלים: פרי צונח, בקמן נעלמת, פיילין שותקת וכריסטי פורש". כריסטי פורש?