רחוב רוטשילד בתל-אביב, אתמול (צילום: דבורה סיני)
לך תיישם
אתמול הקדישו כל העיתונים את כותרותיהם הראשיות להמלצות ועדת טרכטנברג, על אף שהדו"ח המלא הועבר למערכות רק בבוקר אתמול (עיתוני אתמול הוכנו שלשום, כמובן) והמידע שהגישו הסתמך, לפחות בכמה מן העיתונים, על הדלפות (אגב, לפי הבלוג הכלכלי "ביי סייד מטריקס", הדו"ח המלא עדיין אינו זמין לציבור). הדגש הושם על חלוקת התקציב, וביתר דיוק – על ההמלצה לקצץ בתקציב הביטחון.
ב"ישראל היום" הסיקור היה החד-צדדי ביותר וחגג את ההמלצות כאילו היו לוחות הברית (לפני שנשברו), ב"ידיעות אחרונות" מתחו את הביקורת החריפה ביותר על הכוונה לקצץ בתקציב הביטחון, ואילו ב"מעריב" הביעו את הספקנות הגדולה ביותר כלפי ההמלצות, הן בפרשנות שהציעו (רותי סיני) והן בסיקור בולט של התגובה השלילית של "ראשי המחאות" השונות של קיץ 2011.
העיתונים הכלכליים היו טרודים אתמול בעיקר בחקירה של ראשי תנובה על-ידי הרשות להגבלים, בחשד שהחברה הסתירה מידע מן הרשויות באשר למדיניות העלאת המחירים שלה. יוצא דופן היה "גלובס", שעל אף שיצא לאור ביום הקודם, הקדיש את הכותרת הראשית להמלצות הצפויות של הוועדה בתחום הדיור: "סבסוד קרקעות להשכרה, בניית דירות 'עממיות' והיטלים על עיכוב בבנייה" (משה ליכטמן). ב"דה-מרקר" התמקדו בהמלצה להגדלת התקציבים החברתיים, ב"עסקים" של "מעריב" הדגישו את סיכויי היישום הנמוכים של רוב ההמלצות.
יישום ההמלצות הוא גם מה שהעסיק את הפרשנים בעיתונות הכלכלית אתמול. ב"גלובס" כתב אדריאן פיילוט: "המסר של טרכטנברג לנתניהו: יישום ההמלצות, באחריותך". ב"דה-מרקר" דיווח ליאור דטל תחת הכותרת "טרכטנברג: 'הציבור לא ייתן לממשלה לחמוק מאחריות'". בטור פרשנות, שהחזיק לבדו את כל סיקור ענייני הוועדה אתמול ב"ממון", כתב גד ליאור כי אין סיכוי למימוש המלצות שאינן מיידיות. "הכדור חוזר אלינו", בישרה כותרת טורו של אמיר זיו בעמוד הפותח של "כלכליסט". "עלינו להישאר דרוכים ובוחנים, כעוסים וקפוצי ארנק, נרגנים, ציניים וערנים לכל טריק שירקמו אלה שכבר נערכים מעבר לגבעה לקרב הבלימה והשחיקה", כתב.
ומה היום? לעיתונאים היה עוד קצת זמן לשבת ולעיין בהמלצות, והם חוזרים אלינו עם מסקנות מגובשות יותר, אולם לא שונות בהרבה. הסנטימנט של העיתונים הכלכליים, ששמו דגש על מידת היישום של ההמלצות, מתפשט כעת גם לעיתונים הכלליים, ומתגבר בעיתונים הכלכליים עצמם.
"גלובס", הראשון להגיב, הוא גם הבוטה ביותר: "אכזבה" היא הכותרת הראשית שלו, הפרושה על השער באותיות ענק. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "אכזבה למעמד הביניים", וב"כלכליסט" מסתפקים ב"צעד ראשון" בכותרת הראשית. "הארץ" מתמקד בעתיד עם הכותרת הראשית "יישום המלצות טרכטנברג מוטל בספק", וכך גם "מעריב" עם הכותרת הראשית "מערכת הביטחון יוצאת לקרב נגד טרכטנברג". אפילו "ישראל היום" מפקפק בהכרזה שלו אתמול על סיום המשבר החברתי ומדפיס את הכותרת הראשית "שינוי, לא מהפכה". "החשש העיקרי: יישום ההמלצות ייקח שנים", נפתחת כותרת המשנה, הקובעת גם כי "ראשי המחאה מאוכזבים".
הניסיון להגיש סיקור הגון בא לידי ביטוי גם בעמודים הפנימיים של "ישראל היום". אמנם הכפולה הפותחת היא כולה שיר הלל לטרכטנברג ונתניהו ("הבאנו בשורה" היא כותרת הדיווח ו"בולמים את המשך ההידרדרות החברתית" היא כותרת טור הפרשנות של דן מרגלית), אבל בכפולה השנייה, לצד טור הפרשנות של חזי שטרנליכט, "מסקנות אחראיות שלא ידרדרו אותנו לתהום", ניתן פתחון פה למובילי המחאה החברתית ולאופוזיציה הפוליטית. העמוד הבא מוקדש למתנגדים לקיצוץ תקציב הביטחון ולידיעה שלפיה "רה"מ ינסה לאשר את ההמלצות עד סוף דצמבר", למרות התנגדות צפויה מצד מי שאינו רה"מ.
בעיתונים האחרים לא נזקקים לצעדים מהוססים. הסיקור מקיף יותר מזה של "ישראל היום", וגם ביקורתי הרבה יותר. "ביקורת מכל הכיוונים", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "מעריב". שתי התמונות בכפולה הן של ראש הממשלה ופרופ' טרכטנברג ושל רגב קונטס, דפני ליף וסתיו שפיר – "ראשי המחאה" – מסמלים בידיהם לאות של אי-הסכמה. בטור הפרשנות קובע בן כספית כי אין כזה דבר "קיצוץ בתקציב הביטחון", משום שהכסף המקוצץ תמיד ימצא דרכו חזרה אל משרד הביטחון.
ב"כלכליסט" כותב שאול אמסטרדמסקי כי "גם אם המלצות טרכטנברג יסתיימו בהסטה של חצי מעלה בסדרי העדיפויות, הרי שבעוד 30 שנה, כשהילדים שלנו יהיו בגילנו, ההסטה הזו כבר יכולה להיות משמעותית מאוד". גם עורכת העיתון גלית חמי מסכימה כי השפעת המלצות הוועדה היא עניין של שנים, אולם רואה בכך הוכחה כי "אין בשורה לאזרחים", ככותרת ההפניה לטור בחתימתה. "כל זה בהנחה שהפוליטיקאים יעשו משהו", נכתב בפונט מודגש בסופה של כותרת המשנה לראשית, המפרטת את עיקרי ההמלצות. כך, בגדול, זה נמשך גם בעיתונים האחרים. בדרך כלל, בטקסט החדשותי היחס אל ההמלצות חיובי. השלילה מתמקדת בעיקר (לא רק) באפשרות ליישם את ההמלצות.
יש גם מי שבוחר למסגר את סיקור ההמלצות באופן יוצא דופן: "דה-מרקר" בוחר להדפיס על השער, ככותרת ראשית, פסקה מעמ' 27 בדו"ח. שורה מתוך הפסקה מודגשת בירוק ועוסקת ב – כן, ניחשתם – ריכוזיות! העובדה שציטוט בכותרת הראשית של שורה מתוך עמ' 27 בדו"ח מציג את עורכי "דה-מרקר" כלוקים בשילוב של מגוחכות ואובססיביות נעלמה כנראה מעיניהם של אותם עורכים, שממילא ניתן להוסיף לרשימת הליקויים באופיים גם חוסר מודעות עצמית.
אגב יישום
"המלצות ועדת הריכוזיות זכו לתגובה נלהבת מהגופים המוסדיים, שייהנו מיותר כוח בחברות הציבוריות", נכתב בכותרת משנה לכתבה של רחלי בינדמן ב"כלכליסט". "כעת, כשמתפזר הערפל, צצות הבעיות: בתי-ההשקעות יתקשו להתמודד עם עומס ההצבעות, וחברת הייעוץ אנטרופי, שאינה מפוקחת, עשויה לזכות בכוח מופרז".
בינדמן מסבירה כי "אנליסטים שקיבלו עד כה החלטות לגבי אישור או דחיית בקשה לשדרוג שכר מנהלים עשויים להידרש בעתיד לקבל החלטות משמעותיות יותר – כמו אישור הצעת רכש עוינת והחלפת בעל השליטה. האם בתי-השקעות קטנים יוכלו להרשות לעצמם להשקיע את התשומות הנדרשות כדי לגייס ולהחזיק קבוצת אנליסטים חזקה, שתנתח כל עסקה שתגיע לשולחנם, לקראת ההצבעה?".
ובמלים אחרות: האם המוסדיים, המנהלים את כספי הציבור ואחראים לאינטרסים של הציבור בחברות הציבוריות, מסוגלים לקחת חלק פעיל באמת בניהולן? האם הפתרון שלפיו מעבירים עוד כוח לגורמים מאזנים בשוק במקום להגביר את הפיקוח הממשלתי הוא פתרון מוצלח? "הגורם המכריע באיכות קבלת ההחלטות של המוסדיים הוא החשש מאכיפה", מצטטת בינדמן את פרופ' אסף חמדני. "אם רשות ני"ע תגלה אקטיביות, סביר להניח שנראה שיפור".
כן, הגזמתם
"אולי הגזמנו?", שואלת הכותרת הראשית על שער "מרקר ויק", "קונים בלי חשבון ומופתעים כשמגיע החשבון – החלק שלנו ביוקר המחיה", מפרטת כותרת המשנה (חגי עמית). באופן מפתיע, כתבות ומאמרים כמו אלו היו נדירים גם על רקע המחאה החברתית. העיתונים, משום מה, העדיפו להפנות את תשומת הלב, אם בכלל, לדיונים מאקרו ומיקרו כלכליים, ולהסיט את תשומת הלב מחלקו של הציבור וחלקה של התרבות במצב הכלכלי והחברתי – תרבות שהעיתונים לקחו חלק משמעותי בעיצובה בשנים שלפני המשבר וההתפכחות.
ב"דה-מרקר", העיתון המוביל את העיתונות הכלכלית החדשה גם בפריצתה וגם בשינוי הערכי שהיא עוברת מאז המשבר הכלכלי, מדגישים כמיטב יכולתם כי דעתם לא השתנתה וכי הציבור הוא מי שהשתנה ומוכן כעת להקשיב לסיקור עניינים כלכליים. על פניו, נראה כי יש כאן היתממות פשוטה. הרי השינוי באופיו של העיתון חשוף לכל מי שמעוניין לשזוף בו את עיניו – למשל, בסקירה המקיפה של אורן פרסיקו מהימים שהמהפכה השנייה של העיתונות הכלכלית היתה עוד בחיתוליה.
אולם יש לחשוש כי אין מדובר בהיתממות, אלא גרוע מכך, בהחמצה של הערך האמיתי של השינוי. ייתכן שהעורך הראשי של "דה-מרקר", גיא רולניק, שלם עם עצמו כשהוא אומר שאין שינוי בעמדתו של העיתון שהוא מנהיג, משום שאכן אין שינוי בעמדתו של העיתון, משום שמה שנדמה לפעמים כמהפך אידיאולוגי, כזניחה של הסגידה לעושר ולעשירים, כהתמקדות באזרח הפשוט, העובד, כקורא של העיתון – הוא לא יותר מ"תיקון", בעגה הבורסאית, תזוזה זניחה של המחט הערכית לקראת מודיפיקציות שוליות בהתנהלות הטכנית של כלכלת השוק.
האובססיה המעט מטורפת לסוגיה הכלכלית הטכנית – אחת מני רבות – של "ריכוזיות" מרמזת כי השינוי אכן קוסמטי בלבד. כתבה כמו זו של חגי עמית, שמובלטת היום במוסף השבועי של "דה-מרקר", וכתבות ומאמרים רבים (לא רבים מספיק) כמוה, מעוררים את התקווה כי מדובר, אכן, בניגוד לדעת קברניטו של העיתון, במהפך.
ספטמבר זה (עדיין) כאן
"ישראל: משא-ומתן? בלי הקפאה, בלי חמאס", שואלת ועונה עוד כותרת עילגת מבית "ישראל היום". "אלה הסייגים של רה"מ לקווארטט", מוסרת כותרת המשנה, המודיעה גם כי ליברמן "לא מתכוון לפרוש".
תרבות הבידור
המהלך המשמעותי ביותר של זכי רכיב, הבעלים לרגע של "מעריב", היה סגירתו של מוסף התרבות של "מעריב". לא היתה בכך בשורה הרת גורל לעולם התרבות הישראלי, אבל בהחלט הצהרת כוונות באשר לאופיו של "מעריב". נוחי דנקנר, הבעלים החדש של העיתון, התעתד להחזיר את התרבות לעיתון – לפי הדיווחים, ביתר שאת, במוסף יומי (לא רק שבועי, כמו קודם לכן), שיעמיד תחרות למוסף התרבות היומי היחיד היוצא כיום לאור בישראל, "גלריה" של "הארץ".
לשם כך נשכרו עיתונאים מוכשרים (עמית שוהם, אודי הירש, ניב הדס, עופר מתן ועוד), ואתמול נחשף גם השם של מוסף התרבות החדש של "מעריב": "ז'ורנל". השם עצמו עורר אכזבה – קריצה בהפוך על הפוך זה כל-כך ניינטיז, אולם משם בלבד אין להקיש על התוכן. היום מספק "מעריב" הצצה ראשונה גם לתוכן: "'ז'ורנל' – שתי דוגמניות יצאו לדרך: איפה בר רפאלי ואיפה יעל בר-זוהר", נכתב בטקסט על שער העיתון, מתחת לתצלום שבו נראות שתי נערות בביקיני.
ענייני תקשורת
"בעקבות פרסום תמונתה של מרגול במעצר: יוזמה לתיקון חקיקה שיאסור פרסום חומרי חקירה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עדנה אדטו ב"ישראל היום". בידיעה עצמה נכתב השם "מרגלית צנעני", ולא הכינוי הבידורי-טלוויזיוני "מרגול".
כתבת השער של המוסף היומי של "מעריב" עוסקת בקמפיין – עוד קמפיין – של מסבירני ממשלת ישראל. הפעם האשמים אינם במשרד ההסברה הידוע לשמצה של יולי אדלשטיין, אלא במשרד הקליטה. "אין קליטה" היא הכותרת על השער ו"יורדים עליהם" היא כותרת הכתבה עצמה, של רן פורת("אוסטרליה"). "ישראלים רבים שבחרו להשתקע בחו"ל זועמים על הקמפיין של משרד הקליטה שנועד לשכנע 'יורדים' לחזור ארצה, ומגדירים אותו כ'בזבוז כספים על פרופגנדה, במקום להשקיע בשיפור המצב בישראל'. 'השימוש הנלוז בהפחדה יוצר אפקט הפוך ואנטגוניזם', טוען יניב גומס, בלוגר ישראלי החי בקנדה", מתמצתת כותרת המשנה.
עוד ב"מעריב", העיתון שעורכו הראשי היה עד לא מזמן דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ידיעה הנפרשת על פני רבע מכפולת האמצע של העיתון, תחת הכותרת "אצל שרה וביבי בחצר", ושתוכנה נמצא בדרך כלל במדורי הרכילות: "הזוג נתניהו אירח את חברי הקואליציה לגיבושון בבית ראש הממשלה לרגל ראש השנה". תמונה גדולה ומחמיאה של שרה וביבי מופיעה לצד הידיעה.
ב"ישראל היום" מתפרסמת מודעה בולטת ובה נוסח התנצלות מפורט של דנית קרן, מנכ"ל המרכז הישראלי לנפגעי כיתות, בפני קבוצת הפופ-קבלה בני-ברוך ומיכאל לייטמן, העומד בראשה, שלהם ייחסה "מאפיינים כיתתיים פליליים". מנוסח ההתנצלות מובן כי היא נוגעת לתווית הפלילית, ולא לעצם הכינוי של בני-ברוך כת.
במדורים "ראש בראש" במוסף היומי של "ידיעות" ובמדור הדעות של "ישראל היום" (שהעתיק, משום מה, את כותרת המדור) נשאלת השאלה אם לקצץ בתקציב הביטחון. התשובות, בשני העיתונים, הן "כן" ו"לא".
"אחרי ששברה את שיאי הרייטינג, 'מאסטר שף' מסתערת על היעד הבא: תוכנית בישול לילדים", מדווח רז שכניק במוסף "24 שעות" של "ידיעות".