הכותרות הראשיות

כל העיתונים מעניקים את כותרותיהם הראשיות להמלצות ועדת טרכטנברג, שיוצגו היום לציבור. למעט "מעריב", כל העיתונים מדגישים את השינוי בסדרי העדיפויות התקציביים של מדינת ישראל המשתמעים מתוך ההמלצות: "יותר חינוך, פחות ביטחון", קוראת זו של "ידיעות אחרונות". "קיצוץ דרמטי בתקציב הביטחון", מתלהבת זו של "ישראל היום", ואילו ב"הארץ" מדווחת הכותרת כי "טרכטנברג ימליץ להוסיף 6 מיליארד שקלים לרווחה". זו של "מעריב" מוציאה את הרוח מכולן: "טרכטנברג: לרוב המצוקות אין מענה", היא מצטטת מדברים שכתב הפרופסור בבלוג הוועדה שבראשותו.

"לא מספיק" היא כותרת טור הפרשנות של רותי סיני, המופיע בכפולה הפותחת של העיתון. סיני מצביעה על כך שההמלצה להוסיף למדדים המאקרו-כלכליים כמו צמיחה גם מדדים חברתיים כמו צמצום העוני ואי-השוויון הופיעה כבר במסמך האג'נדה הכלכלית-חברתית של המועצה הלאומית לכלכלה, שהוגש לממשלה ב-2007. מי שעמד בראשה של המועצה היה אחד, פרופ' מנואל טרכטנברג. הממשלה החדשה, זו שהחליפה את ממשלת אולמרט ומינתה את ועדת טרכטנברג, החליטה בזמנו "לדחות את מימוש יעדי העוני והתעסוקה עד 2013 ולמעשה – עד בכלל", כותבת סיני.

ההמלצות של טרכטנברג 2011, מוסיפה סיני, עוסקות פחות בעניים ובעיקר במעמד הביניים, "במיוחד משפחות צעירות עם ילדים. היא בקושי מתייחסת לצד השני של המשוואה, קרי, ממדי העושר הגדל שהם חלק מהסיבה לפערים, ולכן אינה מביאה בשורה של צדק חברתי". הוועדה, מסכמת סיני לאחר שהיא מונה את תמצית ההמלצות, "ממליצה למעשה לתקן את כשלי השוק באמצעות השוק שיצר את הכשלים".

לצד הטור נדפסת רשימת ההמלצות בתחומי הדיור, המיסוי, החינוך, התעסוקה, ה"תחרותיות" ו"כללי". בתחום הדיור ממליצה הוועדה מגוון של הצעות לתמרוץ הבנייה ולהרחבה והקלה של הדיור הציבורי והדיור להשכרה. בתחום החינוך ההמלצות מתמקדות בסבסוד הלימודים. בתחום המיסוי נכללות, בין היתר, הקפאת הרפורמה במס הכנסה והעלאת מס החברות, המס על רווחי הון והמס על שכר גבוה. מה אין בהמלצות מדגיש "מעריב": "הגדלת גרעון המדינה, הטלת מס על ירושה ומתנות, העלאת שכר המינימום, הטלת פיקוח על מוצרי המזון, הקפאת שכר הדירה למגורים, ביטול חוק ההסדרים וחוק הווד"לים".

"לקראת פרסום ההמלצות הרשמיות של ועדת טרכטנברג, מזהירים מנהיגי המחאה: אם לא יהיה שינוי דרמטי בסדרי העדיפויות, נפתח בצעדים שיהיו קיצוניים הרבה יותר מהמחאה שהיתה בקיץ", נכתב בכותרת המשנה לעמ' 4 ב"מעריב", המוקדש כולו לדברים מפיהם של "ענת רוזיליו, מחאת העגלות", "דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים", "איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג'", "איציק שמולי, מחאת הסטודנטים", "זאב גראואר, מיוזמי מחאת הדלק". הכותרת השנונה היא "על כל הקופה".

"מסכימים, אבל לא על הכל", נכתב ב"ידיעות אחרונות" על יחסה של "ועדת המומחים של ראשי המחאה" להמלצות ועדת טרכטנברג. "הקיצוץ חסר אחריות", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות". הכותרת מוקפת מרכאות, אולם ציטוט כזה לא נמצא בידיעה עצמה. כן מופיעות בה האשמות חריפות אחרות, כמו "הרעיון לקצץ עכשיו בתקציב הביטחון נובע מהיסטריה", מפיו של "בכיר" אנונימי בצבא. "נכון, גם הצבא עוסק בספינים, בהפחדות ובסיפורי כיפה אדומה", כותב אלכס פישמן ומוסיף: "יש לו סיבה טובה". פישמן מזכיר כי בראשית שנות ה-2000 "נבנתה תוכנית החומש 'קלע', שכללה קיצוץ של כשני מיליארד שקל בשנה בתקציב הביטחון", וכי לדעתו זו היתה טעות שהביאה ל"מלחמה המבישה בלבנון" ב-2006.

"עיריית תל-אביב: המאהל יפונה בכוח אחרי החג", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 6 של "מעריב". "העם דורש דיור ציבורי", נכתב בכותרת ידיעת כיתוב תמונה בעמ' 27 של "ידיעות אחרונות". בתמונה נראים מפגינים ושוטרים מתעמתים מול ביתו של שר השיכון אריאל אטיאס. לפי הידיעה, בהפגנה נכחו 200 איש.

"הדרישה לצדק חברתי תקבל היום מענה עם פרסום דו"ח הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי", קובעת כותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת של "ישראל היום".

סוף-השבוע, רטרוספקטיבה

"הפסיד בכבוד", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות". "אבו-מאזן חזר אתמול מהסיבוב הראשון באו"ם בלי מדינה, אבל זה לא הפריע לתושבי רמאללה לקבל אותו כגיבור לאומי, עם תזמורת ושטיח אדום. היום יתחילו הדיונים בעצרת הביטחון", נכתב בכותרת המשנה, שלא מתרגשת מהסתירה מיניה וביה בין חלקיה (אם ההצבעה על הכרזת המדינה טרם התקיימה, כיצד יכול היה אבו-מאזן "לחזור עם מדינה"?).

עבודה מאורגנת

"באמת שלא רצינו לפגוע בנוסעים, אפילו בדקנו אפשרות להעלות את כולם בחינם. אנחנו לא חיים באולימפוס", נכתב בציטוט מודגש מראיון שערך יובל גורן ב"מעריב" עם גילה אדרעי, יו"ר ועד עובדי רכבת ישראל. "אני מאמינה בדרך שלנו", נכתב בהמשך הציטוט, "גם היום אני עובדת ברכבת, ומעולם לא ביקשתי להכניס קרובים. אנחנו עושים צדק חברתי ומנסים להראות שרק העבודה המאורגנת תשאיר את המדינה שפויה, כי זה מה שיאפשר לנו אחר-כך לדאוג לילדים, לשלם לחוגים ולעזור להם בחתונה".

"הקו מראשון-לציון להוד-השרון נחנך אתמול באיחור של 7 שעות. שר התחבורה הגיע לחנוך את הקו – אך הרכבת לא הגיעה והטקס בוטל", נכתב בכותרת משנה לדיווח של בני ברק ב"ידיעות אחרונות". "'לא האמנתי שהחוצפה שלהם תגיע עד כדי כך'", חותמת כותרת המשנה בציטוט של שר התחבורה, ישראל כץ.

"עובדי הרכבת שבים לעבודה – ומיד", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 9 של "ישראל היום". מעליה מודפסת ידיעה בנושא אחר: "הרשות להגבלים עסקיים פשטה על משרדי תנובה"; "יו"ר החברה זהבית כהן והמנכ"ל, אריק שור, נחקרו בחשד לאי-מסירת מידע. שר התמ"ת שמחון: 'כללי המשחק השתנו'. תנובה: 'נשתף פעולה באופן מלא'". החקירה מגיעה לכותרות הראשיות של כל עיתוני הכלכלה, למעט זו של "גלובס", העוסקת בהמלצות ועדת טרכטנברג.

תאונת דרכים

"פיגוע, לא תאונה", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום". "לא תאונה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "לא תאונה, פיגוע", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". אשר פלמר (25) ובנו התינוק יהונתן, תושבי קריית-ארבע, נהרגו ביום שישי בכביש ליד חלחול לאחר שהרכב שבו נהג פלמר התנגש בגדר והתהפך. כלי התקשורת דיווחו על מקרי המוות הטרגיים כעל תאונה, אולם חקירה של המשטרה העלתה כי התאונה הקטלנית אירעה בשל אבן שנזרקה על הרכב ופגעה בנהג.

כל כלי התקשורת מדווחים על חילופי האשמות בין הצבא למשטרה סביב הדיווח הראשוני, השגוי, על אודות המקרה. מהדיווחים בעיתונים עולה כי שני כוחות צה"ל שהיו באזור דיווחו כי לא היה יידוי אבנים במקום, ולכן הוציא דובר צה"ל הודעה הקובעת כי מדובר בתאונה. גם נתונים פיזיים ראשוניים של מסלול ההתנגשות בגדר, שאספה המשטרה, הצביעו על כך שמדובר בתאונה.

בעקבות המשך חקירה של המשטרה עוד באותו יום, יצאה למחרת בקשה לנתיחת הגופה, וזו, אחרי שיצאה לפועל בחלקה ובאיחור, בשל התנגדות המשפחה, גילתה כי הנרצח נפגע בפניו מחפץ, ולא כתוצאה מההתנגשות. בצירוף נתונים פיזיים אחרים ובצירוף מידע על דיווחים על יידויי אבנים מתוך רכבים חולפים שאירעו באופן תדיר באותו אזור, נקבע כי מדובר בפיגוע טרור.

חילופי ההאשמות אינם רק בין הצבא למשטרה, אלא גם כלפי הצבא והמשטרה מצד חברי-כנסת מהאיחוד-הלאומי, ראש מועצת-יש"ע וקרובי הנרצחים. ב"ישראל היום" התלונות הללו הן גם נושא של טור פובליציסטי של אמילי עמרוסי, הזוכה להפניה מן השער. עמרוסי טוענת כי האב ובנו התינוק "נרצחו פעמיים", וזו גם כותרת הטור המופיעה על שער "ישראל היום". לפי עמרוסי, אשר ויהונתן פלמר נרצחו פעם אחת על-ידי רוגמי אבנים ובפעם השנייה על-ידי משטרת ישראל וצבא ההגנה לישראל.

קביעה כמו של עמרוסי היא טיפשית מאוד. אי-אפשר לרצוח אדם פעמיים, וכל השוואה מהסוג שעושה עמרוסי היא זלזול בנרצחים ושימוש ציני בטרגדיה. ממילא זו גם אמירה קשה מאוד; משתמע ממנה כי צה"ל והמשטרה עושים יד אחת עם המרצחים הערבים. התגובות הלא-עיתונאיות לאירוע הטרגי שמצוטטות היום בעיתונים שקולות מעט יותר ומתלהמות מעט פחות, ואפשר לסכם אותן בטענה כי כוחות הביטחון טייחו את המקרה כדי לא להצית אלימות בסוף-השבוע של נאומו של נתניהו באו"ם.

כתבי החדשות מביאים בדיווחיהם כמה תמיהות הקשורות לדיווחי צה"ל והמשטרה, התומכות לכאורה בתיאוריית הטיוח – בעיקר המהירות והפסקנות החריגה, כביכול, של הודעת דובר צה"ל שמדובר בתאונה, וההתמהמהות כביכול בחקירת המשטרה, למרות סימנים בזירת האירוע שהצביעו על חשד לפיגוע. עוד הם מצביעים על בעייתיות בהשוואה בין גרסאות כוחות הביטחון ובין משכי הזמן שנדרשו בפועל לחיילים ולפרמדיקים להגיע למקום.

השוואה של כל הפרטים שמובאים היום בכל העיתונים מעלה, קודם כל, הבדלים גם בגרסאות שמביאים העיתונים עצמם. יש בכך אולי הד לבלבול ששורר, מן הסתם, בכל זירת אירוע קטלני, בלבול שיכול להיות חשוד בגרימת טעויות לפני הרשלנות והזדון. נציגי כוחות הביטחון גם מספקים הסברים למעשיהם: דובר צה"ל מצביע על דיווחי הכוחות בשטח, ששללו הימצאותם של זורקי אבנים במקום ולא שיערו כי מדובר ביידוי אבן מתוך רכב חולף. המשטרה מצביעה על כך שהסימנים הראשוניים לימדו על תאונה, וכי מיד בשעות שלאחר התאונה, עם המשך החקירה, הועלו חשדות לפיגוע, ועם צאת השבת יצאה דרישה לנתיחת הגופה, שהתעכבה בשל התנגדות המשפחה.

ההסברים הללו, גם אם אין סיבה לקבל אותם כתורה מסיני, ראויים לפחות לבחינה. מה עוד שאת הקביעה כי מדובר ברצח טרוריסטי קבעה המשטרה, אותה משטרה שמואשמת כעת בטיוח. בעוד שאת קרובי הנרצחים אין לשפוט בשעת צערם, הרי שהפוליטיקאים והפובליציסטים המתעלמים כליל מההסברים ומכתימים מיד את צה"ל והמשטרה כשקרנים בזדון נדמים כמי שמעוניינים להתסיס ולעשות הון ציבורי לעצמם על חשבון דמם של הנרצחים.

באופן אירוני, חשש מהתססה הוא בדיוק הגורם, אליבא דאותם מאשימים, לכך שהרציחות טויחו והוצגו כתאונה. הנה כך מציגה זאת עמרוסי: "במקום הרצח התקיימה אתמול עצרת כאב. חבריו ואוהביו ההמומים של אשר נשאו קולם בבכי וקראו לרשויות למצות את הדין עם האשמים. בתקשורת אמרו שהם קראו לנקמה, ושוב – 'חשש מפני תג מחיר' וכל ברברת השטנה הזאת".

בכל העיתונים מדווח כי הרב דב ליאור, רבה של קריית-ארבע, קרא לענישה קולקטיבית של הערבים תושבי האזור על-ידי צה"ל; "אין חפים מפשע במלחמה", הוא מצוטט ב"מעריב". בכל העיתונים מדווח גם על הקריאות הרבות לנקמה שנשמעו בהלוויה "מצד צה"ל ומערכת הביטחון". ב"ידיעות אחרונות" מדווח עקיבא נוביק כי במהלך מסע ההלוויה החלו יידויי אבנים הדדיים בין נערים יהודים לפלסטינים בעקבות ניסיון של הראשונים לפרוץ לכפר בית-ענון. דיווח דומה מופיע גם ב"ישראל היום".

אגב, מה שלא מדווח בתקשורת הוא הקריאות הרבות נגד התקשורת שסבבו את המקרה, בצד הטחת ההאשמות במשטרה ובצה"ל. באתרי הימין וברשתות החברתיות האשימו את התקשורת בהאשמות דומות לאלו שבהן הואשמו כוחות הביטחון, הווה אומר, טיוח ושקר – לא מחשש לתסיסה, אלא בשל שנאה לציבור המתנחלים.

האשמות כאלו הן על פניהן מטופשות, משום שהתקשורת במקרים כאלה משמשת רק מתווכת למידע שהיא מקבלת מהדוברויות השונות, אולם הן בהחלט מעידות על הלך רוח שנבנה לאורך שנים ביחס לתקשורת, כזה שאי-אפשר לטעון שמקורו אך ורק בתעתועי דמיון. ב"הארץ" הרצח של גבר צעיר יחד עם בנו העולל אינו מגיע לעמוד השער. בראש עמ' 6 מופיעה ידיעה שכותרתה "המשטרה: האב והבן מקריית-ארבע נהרגו מיידוי אבן".

הזכות שלא להיעלב

"יד-ושם מציג: אסירים במחנה השמדה צופים בבמבי", נכתב בכותרת באותיות אדומות בחלקו העליון של שער "הארץ", מתחת לתצלום – היחיד מעל לקפל – של כרזה מתוך לוח שנה שהפיץ יד-ושם ובה נראה תצלום מפורסם של אסירים במחנה השמדה ועליה ראשה של דמותו המצוירת של במבי מהסרט הנושא שם זה. "בשנת 1942 במבי כבש את לבנו", נכתב על הכרזה, המכוונת, כפי שברור לכל מי שאינו מכחיש שואה, כהתרסה כלפי אדישות האנושות (ב-1942, בעיצומה של השואה, יצא לאקרנים הסרט המצויר הפופולרי "במבי").

"כך מקבל המתבונן בכרזה את הרושם כי האסירים צופים בסרט", נכתב בידיעה של עופר אדרת, שגם מיידע את קוראי "הארץ" כי כמה מן התמונות בלוח השנה "עשויות להתפרש בעיני קהלים מסוימים כחסרות רגישות או אף כפרובוקטיביות". הידיעה גם מפרטת את הסיפור המלא: "מאות סטודנטים לעיצוב מבתי-ספר בולטים בארץ", לצד "מעצבים גרפיים ותיקים מהארץ ומהעולם וכן מאיירים חובבים מהקהל הרחב", השתתפו ב"השתלמות חינוכית בהנחיית יד-ושם ובסופה עיצבו את הכרזות שעוסקות בשואה, בזכרה ובמשמעותה". הפרויקט פועל כבר "למעלה מעשור", והיצירות "כבר הוצגו ביד-ושם ומעולם לא התקבלה כל תלונה עליהן", כעדות נציגת המוסד.

מדוע, אם כן, החליטו ב"הארץ" כי מדובר בפרובוקציה שיש הנעלבים ממנה, ושעל כן ראוי לתת לה מקום בולט ומודגש בראש סדר היום? העיתון עמוס בחומרים ולא נראה כי מדובר בבעיה של דלות החומר. נראה יותר כי מדובר בכניעה ליצר הרע העיתונאי – קורבן לאלוהי הצקצקנות והעלבון. הרי תמיד יימצא מישהו שייעלב ממשהו, והא לכם אייטם (אמנם, במקרה זה ב"הארץ" לא טרחו אפילו למצוא מישהו ספציפי כזה, והסתפקו בהנחה שקיומו טורד המנוחה מובטח).

בשבוע שעבר העניקו ב"הארץ" מקום בולט באותה מידה לתמונה אחרת – תצלום עירום המוני של הצלם ספנסר טוניק בים המלח, תצלום שלא "עשוי להתפרש כחסר רגישות ואף כפרובוקציה", אלא התפרש בפועל ובקולניות על-ידי קהלים גדולים כתועבה. "הארץ" בחר, בצדק – כפי שבחרו גם העיתונים המרכזיים האחרים – להתעלם מהמצקצקים ולסקר את האירוע הבלתי מזיק הזה. היום מתברר כי "הארץ" אינו מתנגד לצקצוק, אלא רק מקיים בנוגע אליו סולם עדיפויות: ציצים בפומבי כן, כרזות עכשוויות לזכרון השואה לא.

"בעולם שלנו אנו זקוקים לעור עבה יותר כדי ללמוד לחיות יחדיו", ציטט לפני שנתיים באתר זה אורן פרסיקו את פלמינג רוז, "עורך בעיתון הדני 'יילנדס פוסטן', ארבע שנים לאחר שפירסם בעיתונו סדרת קריקטורות של הנביא מוחמד שהציתו מהומות ברחבי העולם המוסלמי". לדברי רוז, כתב פרסיקו, "אנשים נוטים שלא לנצל את זכותם שלא להיפגע. לדבריו, במקום לשלוח מי שהתבטא באופן פוגעני ללימודי רגישות, יש לערוך קורסי לימוד לחוסר רגישות, שכן הזכות להיפגע מנוצלת בימינו לצורך צמצום חופש הביטוי". ו"הארץ", דווקא "הארץ", בוודאי לא היה מעוניין לתרום לצמצומו של חופש הביטוי.

מלה מראש הממשלה

"נתניהו התלבט בין 'דוגרי ל'תכל'ס'", מדווח אלי ברדנשטיין מניו-יורק ל"מעריב".

"רה"מ: 'עמדותי גמישות יותר מאלה של רבין'", נכתב בכותרת ידיעה שלשלמה צזנה, מניו-יורק, ב"ישראל היום".

ענייני תקשורת

על שער "מעריב", במודעת פרסומת לגליון החג, נכתב: "מוסף התרבות החדש של 'מעריב'. ברביעי זה מתחיל". שמו של המוסף, לפי הפרסומת, יהיה "ז'ורנל". נראה שהשם הקודם, "תרבות", היה יומרני מדי בעיניהם של העורכים החדשים.

במדור הדעות של "מעריב" מונה שי גולדן שלוש סיבות לכך שגמר תוכנית הבידור "מאסטר שף" בערוץ 2 גרף רייטינג כפול מסיקור נאום ראש הממשלה בעצרת האו"ם: הישראלים מעוניינים להימלט מהרוח הרעה ששורה על הסכסוך הישראלי-ערבי, הטלוויזיה מתמחה ביצירת אירועי מדיה בעלי מכנה משותף רחב, והישראלים מעוניינים לצפות בדברים נעימים ולא בדברים קשים.

"התנצלות", נכתב בידיעה קצרצרה בתחתית שולי עמ' 24 ב"ידיעות אחרונות": "בגליון יום שישי האחרון חלה טעות בפרסום פרשת השבוע וזמני כניסת השבת ויציאתה. 'ידיעות אחרונות' מתנצל בפני הקוראים". "לרז שכניק, שפע ברכות ואיחולים לבביים לרגל בר-המצווה לבנך, דור, בית 'ידיעות אחרונות'", נכתב במודעה בעמ' 30 של העיתון.