טרכ וגמרנו
המלים "מפלה", "כישלון" ו"בושה" מופיעות היום על שערי העיתונים. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" הן מכוונות לנתניהו: "הכישלון", קובעת הכותרת הראשית של "ידיעות", וכותרת המשנה מתארת כך: "הביטחון המופרז בבוקר, ההתרוצצות העצבנית בין השרים בצהריים. הטלפון הבהול לליברמן בקייב. והתבוסה בערב, כשש"ס וישראל-ביתנו הראו מי בעל הבית. כך הובך נתניהו בקרב על דו"ח טרכטנברג". ב"הארץ", הכותרת הסמוכה לכותרת הראשית היא "מפלה לנתניהו: השרים סירבו לאמץ את המלצות טרכטנברג".
כאמור, המלה "בושה" מופיעה על שער "ישראל היום", אולם היא מתייחסת להצתת מסגד. הקורות את ראש הממשלה אתמול זוכים לכותרת בתחתית השער: "מחכים להצבעה", "רה"מ לא הצליח לגייס רוב לאישור מסקנות ועדת טרכטנברג – וההצבעה בממשלה נדחתה ברגע האחרון. נתניהו משוכנע: 'יהיה רוב'".
בידיעה עצמה, בעמ' 5, מתארים כתבי "ישראל היום" (מתי טוכפלד, שלמה צזנה, זאב קליין, דן לביא ויהודה שלזינגר חתומים על הידיעה הלא ארוכה) את הההתנהלות לפני הישיבה: את ההודעה של נתניהו כי לא תהיה הצבעה וכיצד אחר-כך "שינה את דעתו", וקובעים כי "שרים בליכוד", לא נתניהו, "העריכו" כי יהיה לנתניהו רוב בהצבעה, "אלא שבישיבה התברר כי ההערכות לחוד – והמציאות לחוד, ואפילו בליכוד אין ממש ליכוד סביב ההמלצות".
בעיתונים האחרים מתוארת אותה התנהלות באופן מעט יותר צבעוני: "הפארסה בישיבת הממשלה אתמול היתה יכולה להימנע בקלות, אם לשכת ראש הממשלה היתה עושה את המתבקש: סופרת מבעוד מועד את האצבעות סביב שולחן הממשלה, ומשוחחת עם ראשי המפלגות", כותב יוסי ורטר בידיעה המתפרסמת על שער "הארץ", "[...] אבל בלשכת נתניהו יש רק אסטרטגים. אין חיילים. גם פקידי האוצר כשלו במשימה החשבונאית המורכבת: לחשב רוב ומיעוט מבין 29 שרים. התוצאה: ביזיון פוליטי, מיותר לגמרי [...] כשלונו של נתניהו אמש אינו רק טכני. יש בו גם מהות. והמהות הזו חייבת להדליק נורה אדומה ענקית בלשכת ראש הממשלה: ערב פתיחת מושב החורף של הכנסת, התחוור לראש הממשלה ששותפיו לקואליציה אינם סופרים אותו".
סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" מספקת, כמצופה, תיאור ססגוני עוד יותר: "הביזיון" היא הכותרת של מאמרה המודפס בכפולה הפותחת של העיתון, והמלה מודפסת עוד פעמיים במאמר עצמו. נתניהו, שטייניץ ואנשיהם מתוארים במאמר של קדמון כ"חובבנים וחלטוריסטים", ונתניהו עצמו כ"יהיר" המחליט החלטות "כמו נערה מתבגרת".
בן כספית מ"מעריב", שביום רע יכול לנצח את קדמון וודאי את ורטר בצבעוניות על גבול הדימום ואף מעבר לו, מספק היום, פחות או יותר, את הסחורה. את ההתנהלות הממשלתית אתמול הוא מכנה "מצחיקה ומגוחכת", הוא מלגלג על הכישורים הפוליטיים של נתניהו, קובע כי אין בלשכתו מי שהוא "בעל ערך" וטוען כי היא מורכבת מ"חנוונים מפוחדים" שמפגינים "פאניקה" ועוד כיוצא בזה. בהתאם לאריזה המאופקת החדשה ש"מעריב" אורז בה את עצמו, ואולי גם בשל העובדה הבלתי נתפסת שהעורך הראשי שלו היה עד לא מזמן דוברו של ראש הממשלה, הכותרות על השער רגועות: "שרי הממשלה סירבו לאשר את דו"ח טרכטנברג", נכתב שם. "ראש הממשלה נתניהו כשל בניסיון לגבש רוב לאישור הדו"ח, ונאלץ לדחות את ההצבעה ברגע האחרון". כותרת הידיעה עצמה, בעמ' 5, היא דווקא "כשלון מנהיגות".
ב"הארץ", ב"ידיעות" וב"מעריב" כותבים כי איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים וממובילי המחאה החברתית, התקשר לשרים וביקש מהם לדחות את ההצבעה על המלצות הוועדה כדי שיהיה סיפק בידם של המוחים להציג הצעות חלופיות. העיתונים הללו מפרטים גם את הסיבות להתנגדות השרים המסתייגים: ברק ופלד מתנגדים לקיצוץ בתקציב הביטחון, כחלון מעוניין בתקציבים לרווחה, ש"ס מעוניינת בדיור לעניים, ישראל-ביתנו מעוניינת בדיון בתוכנית הכלכלית שלה, ושלום טוען שרצוי לתת לח"כים מעט זמן לקרוא את הדו"ח לפני שהם מצביעים עליו.
מחאה, ראווה
"אין עדיין חוק שקובע שצריך ליישם חוקים", כותב יקיר אלקריב ב"ידיעות אחרונות" באשר לתועלת שבאישור המלצות ועדת טרכטנברג בממשלה. "הרגע הזה שבו ילדה בת 26 דורשת מממשלה נבחרת להציג תוך חודש משהו הוא רגע שבו אתה מבין שמשהו פה לא עובד כשורה במחאה הזו", כותב חנוך דאום באותו עמוד, וממילא חושף שהוא סובל מתסמונת של קצר-חווייתי, שהלוקים בה חווים שוב ושוב ושוב אותם רגעים (ואגב, ממתי גיל 26 הוא חלק מעידן הילדות?).
"כמה עלובה היתה היעדרותם של מחוללי מהפכת הקיץ ברגע הפרידה הכואב" ו"הם היו חייבים להיות שם אתמול עם אחרוני ההומלסים, והם ברחו" הם שני הציטוטים ממאמרו של גדעון לוי ש"הארץ" בחרו להדגיש. המאמר מודפס בעמ' 3, לצד ידיעה על פינוי מאהלי המחאה החברתית בתל-אביב.
"פינוי המאהלים אתמול אמור לסמן את העתקתה של המחאה לערוצים חדשים", קובע מאמר המערכת של "ז'ורנל" מבית "מעריב". "באותו אופן יצטרכו גם אמני ישראל להמציא את האני המוחה שלהם מחדש. לא עוד הופעות בשדרה החמה והעוטפת, שלא לדבר על מפגני הראווה של שלמה ארצי ואייל גולן מול מאות האלפים. כעת יהיה עליהם לצאת מהסביבה הנוחה והמחבקת ולמחות מעל במות שאינן נשענות על קונסנזוס תקיף. בהנחה שאף אחד מהם לא לקח טרמפ ציני, כמובן".
חברות הטלוויזיה המסחרית, כותבת גילי איזיקוביץ בכתבת השער של "גלריה", מתזמנות את המועד שבו ישיקו תוכניות חדשות כדי למקסם את הניסיון לתפוס את מירב תשומת הלב של לקוחותיהם. לפי איזיקוביץ, זה קורה פעמיים בשנה, "מיד אחרי פסח וכן כשמסתיימים חגי תשרי" (בין סיום "עונות" תוכניות הריאליטי השונות ועד למועדים האמורים, היא כותבת, "משתררת שממה טלוויזיונית שפירושה משיכת זמן – עד שמושקים לוחות שידורים חדשים מלאי תוכניות רעננות").
"השנה", ממשיכה איזיקוביץ, "התופעה הזאת בולטת במיוחד, ויש לכך סיבה ברורה. אירועי המחאה החברתית יצרו שני חסמים להשקת תוכניות חדשות. הראשון היה מיעוט הכנסות מפרסומות. מחשש להצטייר כמנותקות מהעם, החברות המסחריות הגדולות נמנעו מהשקת קמפיינים חדשים או הקפיאו קמפיינים קיימים [...] במציאות כזו, עדיף לשדר תכנים זולים יותר ולהמתין לשיפור במצב. חסם שני קשור גם הוא לאירועי הענק שיצרה המחאה. כאשר המציאות גדולה יותר מכל ריאליטי או דרמה, והצופים מבקשים לצפות באירועים האקטואליים ובחדשות, אין מקום להשיק תוכנית חדשה". והיא מסכמת: "כל זה עומד להשתנות ממש בקרוב. מיד אחרי החגים יציף את המסך הקטן מבול של תוכניות ועונות חדשות".
עדיין מתמחים
ומה עם המשבר בבתי-החולים? האם המתמחים נטשו את עמדותיהם והפקירו את חולי ישראל? האם מדינת ישראל החליטה כי הסכם העבודה שנחתם עם ההסתדרות הרפואית אכן אינו מספק ונענתה לדרישות המתמחים? בינתיים אף אחד מהדברים הללו לא קרה, והעיתונים מדווחים על כך בקול אחד. "התפטרות הרופאים נדחתה ב-48 שעות", לשון הכותרת הראשית של "מעריב"; "פסק זמן בבתי-החולים", נכתב בראש שער "ידיעות אחרונות"; "הרופאים דחו את התפטרותם ב-48 שעות", נכתב בתחתית שער "הארץ"; ו"התפטרות המתמחים נדחתה ביומיים", נכתב במעלה שער "ישראל היום".
מערך חשאי
"השב"כ: חשש מוצק שמתנחלים יבצעו פיגועים נגד פלסטינים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל לתצלום של מסגד שהוצת אתמול ורוססו בו כתובות "תג מחיר". המסגד נמצא, מדגישה כותרת המשנה, ביישוב הערבי טובא-זנגרייה, "שבתוך תחומי הקו הירוק". "בשב"כ מעריכים שמאחורי גל ההתקפות לא עומד ארגון טרור, אלא מערך חשאי של חוליות ממודרות", פוסקת עוד כותרת המשנה. האם תרגום לעברית של המשפט הזה הוא "מעשי ההתגרות מימין אינם מאורגנים, אלא יוזמה של בודדים"? אם כן, מדוע לא נכתב כך בפירוש?
כך או כך, זה בדיוק מה שטוען חגי סגל בטור בכפולת העמודים ב"ידיעות אחרונות" (7-6) המוקדשת לסיקור ההצתה: "כל קשת הדעות היהודית הגיבה בחלחלה על המעשה", הוא כותב. "האש במסגד מייצגת, פחות או יותר, את אלה שהבעירו אותה במו ידיהם: קבוצה בריונית קטנה בעלת נפש ילדותית". סגל יוצא נגד ההאשמה הקולקטיבית של הימין בפרובוקציות כדוגמת ההסתה ומכנה אותה "עלילה נלעגת". באופן אירוני, בטור הנוסף באותה כפולה מתאר רוני שקד את תולדות "טרור הימין הקיצוני" ובראשן פעילות המחתרת-היהודית, שחגי סגל היה אחד מחבריה.
עד כמה חשאי המערך? "וידוי של פעיל תג-מחיר: כך אנחנו פועלים", נכתב בכותרת כתבה קצרה של עמיחי אתאלי ב"מעריב". "הגיוס החשאי. ההסתרה מבנות הזוג. השגת ספריי הצבע מבלי לעורר חשד. ההסתלקות הרגועה מהזירה. פעיל ימין מיו"ש חושף: כך, שלב אחרי שלב, מתבצעות פעולות תג-מחיר", נכתב בכותרת המשנה. כיצד משיגים ספריי צבע בלי לעורר חשד? "כל אחד שמשיג את הצבע עושה את זה בצורה שתיראה אגבית. אף אחד לא ילך לחנות ויקנה ספריי, כי קנייה כזו עלולה להשאיר עקבות. מנסים לקבל את זה ממישהו שמתעסק בבנייה או מבית שכבר יש בו צבע", מצטט אתאלי את המקור האנונימי. האם מחר יחשפו ב"הארץ" את מצבורי פחיות הצבע? האם תודפס הכותרת "קשר הספריי"? נחכה ונראה.
בינתיים ניתן לקרוא ב"הארץ" את מאמרו של איל רז, "פעיל בתנועת 'סולידריות שיח' ג'ראח'", השואל: "ההייתם פעם בלינץ'? האם נכחתם פעם במקום שבו המון שלוח רסן מכה ורודף ושוב מכה בכם ובחבריכם? האם ספגתם פעם אלימות פראית לנגד עיניים אטומות של שוטרים המתעלמים מקריאות נואשות לעזרה? האם הרגשתם פעם מופקרים? הסיפור הבא מתחיל בדם, אך עיקרו הוא ההפקר. מה שהתרחש בליל שבת שעברה בכניסה להתנחלות ענתות היה פוגרום. לינץ'. אין שם אחר לתת לאירוע שבו מאות גברים מגודלי גוף מכים באמוק ורודפים במשך שעה ארוכה אחרי קבוצה לא אלימה של פעילות ופעילים". לפי הדיווחים על המקרה בערוץ 2, הפוגרום והלינץ' הסתיימו שניהם בשלושה פצועים קל. על-פי גרסת המשטרה, במקום היו "יידויי אבנים הדדיים".
"מהלך מבריק", מוכתר מכתבו של שמואל פישר מפתח-תקווה במדור "תגובות" של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "ההודעה על הכוונה לבנות כ-1,100 יחידות דיור בגילה היא מהלך מבריק", כותב פישר. "בהתחשב במצבה הבינלאומי של ישראל ניתן היה לחשוב שהכרזה כזו אינה בעתה, אבל ההפך הוא הנכון. בהחלטה זו משדרת ישראל לפלסטינים שני דברים חשובים: האחד, הזמן אינו פועל לטובתם, ואם הם חושבים להימנע ממשא-ומתן, הרי שמשחקי ההשהיה שלהם לא יובילו אותם לשום מקום. השני, למרות הליכתם לאו"ם והסתמכותם על הרוב שיש להם שם, מדינת ישראל מתכוונת להתעקש על תנאי מינימום ולדבוק במדיניותה בנושאים שחשובים לה". אני מצטט כאן את המכתב הזה רק כדי להזכיר לפובליציסטים שהכריזו על ספטמבר כעל קץ ההיסטוריה, פחות או יותר, שלא יזיק לשמוע מה דעתם על מצב העולם כעת, כשהגיע אוקטובר.
כמה מלים על המלחמה הבאה
"דגן במאמץ לבלום את נתניהו וברק: 'איראן עדיין רחוקה מפצצת גרעין'", נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל על שער "הארץ". "פעולה ישראלית באיראן – רק בתיאום", נכתב בכותרת ידיעה קצרה בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות", ציטוט של שר ההגנה האמריקאי, ש"הזהיר מפני פעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין".
פלילים ומין קבוצתי
כל העיתונים מדווחים בהבלטה על תוצאותיו של משפט רצח שהסתיים אתמול באיטליה. הנאשמים, אמנדה נוקס ורפאלה סולצ'יטו, זוכו מאשמת רצח מרדית קוצ'ר ושוחררו לאחר שנתיים במעצר. על שער "ישראל היום" מוכתרת נוקס בכינוי "הרוצחת הסקסית", בשער "הארץ" מדווחים כי קוצ'ר מתה במהלך "משחק שכלל מין קבוצתי ושימוש בסמים", על שער "ידיעות אחרונות" מדווחים על "רצח במהלך בילוי מיני", וב"מעריב", שם מקדישים לסיפור רבע מהשער, מצליחים לא להדפיס אף מלה הכוללת הטיות של השורש מ.י.ן או ס.ק.ס.
ד"ש מענת קם
"ניסיתי להרשים את הגברים שחקרו אותי", נכתב בכותרת ידיעה של יורם ירקוני בעמ' 14 של "ידיעות אחרונות". כותרת הגג היא "ענת קם מציגה: מסע בין גרסאות". "היא הציגה את עצמה בפני חוקרי השב"כ כלוחמת חירות, כגיבורה, כמי שהדליפה אלפי מסמכים מטעמים אידיאולוגיים", כותב ירקוני. "בשלב הטיעונים לעונש ביצעה ענת קם פניית פרסה וטענה כי עשתה הכל מסיבה אחרת, מאיימת פחות: חוסר שיקול דעת. 'הייתי ילדה מטומטמת', אמרה".
ענייני תקשורת
מבין 16 עמודי "ז'ורנל", שניים הם עמודי פרסום. עוד מתפרסמות במוסף שתי מודעות קטנות של רבע עמוד.
מאז יום ראשון הפסיקו להתפרסם כתבות מגזין במוסף "המגזין" של "מעריב". מדור הרכילות עבר ממשכנו בדף לפני האחרון אל שער המוסף. היום מתפרסם תצלום של הקומיקאי ציון ברוך ולידו תצלום של תיקן (ג'וק), וביניהם מופיע הסימן המתימטי "שווה" (=). "מעריב" הוא כיום העיתון בעל מספר מדורי הרכילות היומיים הגבוה ביותר: זה שעל שער מוסף "המגזין" (נטול המגזין), זה שבסוף המגזין "ז'ורנל", ומדור הרכילות של טלי מזרחי-דהאן (שהושעתה בזמנו ממשרה דומה ב"ישראל היום") במוסף "עסקים". במדור הרכילות של "המגזין" היו אולי מנסחים זאת כך: "מעריב" = רכילות.
"מה חושב המבקר שלנו על הספר החדש של איאן מקיואן?", שואלת כותרת על שער מוסף "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", ומשיבה, "רמז: הוא קרא אותו עד הסוף". זה וידוי מעניין, שכמובן מביא את הקורא לחשוב על הספרים שמבקר הספרים של "ידיעות אחרונות" כתב עליהם בלי לקרוא אותם עד הסוף. איך היו מנסחים זאת במדור הרכילות של המגזין נטול המגזין ב"מעריב"? ביקורת ספרים ב"ידיעות" = חלטורה.
עוד במוסף "24 שעות": "המדור מזהיר ומסביר איך לא להפוך לקורבן אופנה גם בשנה הבאה", נכתב בכותרת טור סיכום שנתי במדור האופנה של המוסף, שבמשך השנה כולה מקריב את קוראיו למולך המודה.
ומעניין לעניין: לקראת יום-כיפור, המדור המוצלח "גברת מג'ונדרת" שכותבת צפי סער במוסף "גלריה" של "הארץ" מונה את חטאיו: "אני לא מתקנת כלום בבית. קרוב משפחה יקר עושה את זה בשבילי. אופס", "אני לא מחליפה לבד פנצ'ר באוטו. עוברי אורח מזדמנים, עד כה רק גברים, או שירות תיקונים, עושים את זה בשבילי. דאבל אופס", "לא מזמן, בפגישה עם חברות, מצאנו את עצמנו משוות בין שתי זמרות. הסוגיה שעל הפרק היתה, למרבה הפדיחה, לא קולה של מי ערב יותר, אלא 'מי הכי לוהטת'. רגע, אמרה אחת מאיתנו (לא אני) אחרי כמה דקות, אנחנו לא בעצם מחפצנות אותן למוות? כן, ברור, הסכמנו איתה. אבל אנחנו פמיניסטיות, אז מותר לנו", "אני טכנופובית", "אני לא מבינה בכלכלה", "אני לא מתעניינת בספורט". "רשימה חלקית", מציינת סער וחותמת בתקווה מחויכת לתמיכה וקבלה מהקהילה הפמיניסטית.