הגברת כהן

המתרחש בתנובה – ובייחוד הוזלת המחירים והתפטרותה של זהבית כהן, יו"ר קרן אייפקס בישראל, מתפקידיה כמנהלת הנכסים הבולטים של הקרן בישראל, חברת המזון תנובה ובית-ההשקעות פסגות – הוא אחד משני הנושאים העומדים בראש סדר היום של העיתונים. השני הוא התפטרותם של מאות רופאים מתמחים במחאה על הסכם השכר שנחתם בין האוצר להסתדרות הרפואית, התפטרות העתידה להיכנס מחר לתוקף.

"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בוחרים להדגיש את סיקור המשבר בבתי-החולים. "ישראל היום" ו"הארץ" בוחרים להעניק את מירב תשומת הלב למתרחש בענף המזון. מצדם של שני האחרונים יש לבחירה הזו הסבר ברור: "הארץ" ממסגר את ההתרחשות כתוצאה של גל המחאות של הקיץ האחרון ("בעקבות מחאת הצרכנים: תנובה, שטראוס וטרה הוזילו את מחירם של מוצרי החלב"), מחאות ש"הארץ" תמך ותומך בהן באופן גלוי וברור. "ישראל היום", לעומת זאת, כבטאון השלטון, מעדיף מן הסתם לעסוק במה שנוח לשלטון (ניצחון על "טייקונים", שנתניהו ניסה להסב אליהם את אש המחאה), ולא במה שאינו נוח לשלטון (כשלון המדינה לפתור את סכסוך השכר עם הרופאים, גם אם כישלון זה כנראה אינו באשמתה).

"טלטלה בשוק המזון", קובע "ישראל היום" בכותרת המשנה, "המחאה והחרם הכניעו את תנובה". הכותרת הראשית שלו היא "נצחון הצרכנים" (והכותרת הראשית של "דה-מרקר" קובעת: "ניצחון לציבור"). כותרת המשנה מוסרת כי הנימוק "הרשמי" להתפטרות הוא חקירת רשות ההגבלים בשל חשד להסתרת מידע (שנדרש במסגרת בדיקה קודמת של הרשויות), ונותנת נימוק משלה: "בעקבות לחץ של אייפקס". לא ברור מה ההבדל בין שני ההסברים. כך או כך, "ישראל היום", כמו יתר העיתונים, מודיע על הוזלת מחירי מוצרי החלב על-ידי שלוש היצרניות הגדולות.

"הרווח הנקי של תנובה בשנת 2010: 107 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", לצד החותמת "בלעדי ל'כלכליסט'". "דו"חות תנובה לשנת 2010 הנחשפים כאן לראשונה מצביעים על זינוק של 51% ברווח הנקי לעומת שנת 2009", נכתב בכותרת המשנה (המוסיפה כי "תנובה לא חילקה דיבידנדים מאז שנרכשה על-ידי אייפקס").

לעומת זאת, ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מקדישים מקום לתזכורת כי "כבר לפני חודשיים וחצי חשף סבר פלוצקר ב'ממון שישי' כי בשנת 2010 הרוויחה תנובה 520 מיליון שקל נטו", וקובעים – בטור לא חתום – כי "מדובר בסכום רחוק מאוד מהרווחיות המטורפת של חברות הסלולר, למשל, או של חברות ביטוח, מפעלי תשתית ועוד, ונמוך משמעותית מהרווח של יצרניות החלב והמזון הגדולות במערב".

אז מה היה לנו: ב"כלכליסט" קובעים כי הרווח עמד על 107 מיליון שקל וכי מדובר בזינוק של 51%, ואילו ב"ממון" קובעים כי מדובר ב-520 מיליון שקל וכי זה, בעצם, כסף קטן. מבחינת ההבדלים העובדתיים, נראה כי "כלכליסט" הוא הרחוק יותר מהמספר המדויק (מנכ"ל תנובה העמיד אותו היום בראיון לגלי-צה"ל על 450 מיליון שקל), אך מעניין יותר לעמוד על הבדלי הגישה: בעוד שב"כלכליסט" כותבים עבור האזרחים על החברות, ב"ממון" כותבים על האזרחים עבור החברות.

כך, במסגרת "הסיקור הנרחב" שמעניק "ממון" לנושא, ממחזר סבר פלוצקר את הקשקוש היחצני על זהבית כהן כילדה מבית עני, אשה חלושה בין גברים טורפניים ומי שב"כלכלת שוק קפיטליסטית מערבית נורמלית" היתה "זוכה להערכה", רק לא כאן, אצל הישראלי שיש לו "נורמה מקודשת 'לא להיות פראייר'". הזלזול בקורא שאינו הבעלים של תנובה נמשך בטור של נווית זומר, הממוען כולו לבעלי ההון השולטים בחברת המזון, במטרה ללמוד "היכן שגתה זהבית כהן", וקובע כי הגבירים מאייפקס והיועצים ששכרו לא השכילו להבחין בטבעו הילידי של הישראלי וב"מקומו של הקוטג'" אצלו. פלוצקר מגדיל לעשות, ובהפגנה של ניתוק מסחרר קובע כי מחירי המוצרים של תנובה היו סבירים, "כמו בפריז וברומא" (כך במקור).

ובכל זאת, פלוצקר מסיים עם שאלה נכוחה (האם אפשר להפנות אותה גם אליו עצמו?): "האם גם מצדדי ההפרטה שהריעו כשהקואופרטיב השיתופי תנובה נמכר לקרן פרטית של משקיעים מוסדיים זרים למדו לקח", וגם עונה: "מסופקני", שזה "לא" אצל כותבים מעל גיל מסוים. "הציבור ניצח – אבל אסור להסתפק בתנובה", כותרת טורו של רותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", המונה שורה של חברות שמציעות "מחירים גבוהים מדי". "זהבית כהן היא הקורבן הראשון של שיטה שהסתאבה עד שהביאה למרד אזרחים", כותבת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס". "הקרבת ראשה על מגש המחירים המאמירים והמופקרים היא אות ההרתעה הכי חזק לעמיתיה אנשי העסקים. אלה שעד היום ספרו את הציבור רק כמסחטה לכספים, שכר, תנאים, בונוסים, דיבידנדים". אם תנובה תוכיח שרווחיותה דומה לנהוג בעולם, כותבת קורין-ליבר, "אזי יעבור זעם הציבור לשני הגורמים האחרים בשרשרת: החקלאים – יצרני החלב, והמשווקים – רשתות השיווק".

"הבעיה לא נפתרה", קובעת כותרת על שער "כלכליסט", מעל תמצית מאמר של שאול אמסטרדמסקי. "על-פי חשיפת 'כלכליסט' מדצמבר 2009, התשואה של תנובה על ההשקעה (נכון למחצית הראשונה של 2009) עמדה על 128%", כותב אמסטרדמסקי. "כשהמספרים הם כל-כך מרשימים, את משקיעי הקרן בבריטניה או בכל מקום אחר בעולם לא יעניין לרגע הכיס של הצרכן הישראלי. זו אמנם אמירה לא חדשה, אבל חשוב להזכיר אותה דווקא היום, לפני שנחשוב שהמערכה הוכרעה. כי מה שעשוי להיראות היום כמו שינוי מגמה מצד החברה, עלול להתברר עד מהרה כגיהוק קטן בדפי ההיסטוריה. מתי? בהעלאת המחירים הבאה. והיא תבוא בוודאות, ברגע שהמשקיעים יראו שורה תחתונה ורודה פחות מבעבר. אז המסר להנהלה יהיה ברור וקצר: הבו לנו יותר, או שתזוזו הצדה. מי שיישא במחיר המסר העסקי הזה יהיו הצרכנים, או העובדים. למה? כי אפשר, וכי ככה זה עבד עד היום. לא רק בתנובה, בכל מקום".

"כאן בדיוק מגיע תפקידו של הצרכן הישראלי החדש, בוגר מחאת הקוטג', מחאת האוהלים, חרם שופרסל וחרם תנובה 2", כותב אמסטרדמסקי. "האחריות להישאר על המשמר, לעקוב, להמשיך להחרים ולוודא שהפעולות הללו נושאות פירות קבועים, לא זמניים. זו אחריות רבה". "הציבור", כותבת עוד קורין-ליבר, "עב"מ שחוק, כועס ומוכה – שבכוח הדמוקרטיה הגדולה שהעניקה הטכנולוגיה המתקדמת הוציא מעצמו מנהיגות צרכנית כמו איציק אלרוב, מנהיג מחאת הקוטג' – הצליח. הוא הצליח לעשות מה שאף ממשלה, אף שר, אף רגולטור, לא ניסו, לא התאמצו אפילו לא חשבו לעשות: להוריד מחירים".

הכה את המתמחה

כאמור, הנושא השני על סדר היום הוא מחאת המתמחים. "המדינה דורשת צווי מניעה נגד הרופאים המתפטרים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "נסיונות של הרגע האחרון למנוע את התפטרותם של 730 מתמחים ורופאים צעירים", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת גם "מומחים" המזהירים מ"אסון". הפרשנות הנלווית לסיקור היא משפטית, של נועם שרביט, המפרט את השביל שבו יכול לצעוד בית-המשפט כדי לאסור על ההתפטרות ההמונית.

"43 מחלקות ב-8 בתי-חולים עומדות לאבד יותר ממחצית המתמחים שלהן", נכתב על שער "כלכליסט". טור הפרשנות בכפולה הפותחת ניתן לרופא, התומך ללא סייג בעמדת המתמחים. "רגע לפני קריסה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שתמך ותומך בעמדת הרופאים, וכעת בעמדת המתמחים מול האוצר (וכעת גם מול ההסתדרות הרפואית), תמיכה שלעתים נראתה כקמפיין מאורגן לכל דבר.

בכותרות המשנה על השער מוזכרות המלים "קטסטרופה" ו"תסריט האימה". בכפולה הפותחת מתפרסמים, כמיטב המסורת הטבלואידית, טורים "בעד ו"נגד", אולם בעמוד הבא ניתן מקום נרחב למתמחים לשטוח את טענותיהם. למעשה גם הטור "נגד" רק קורא למתמחים לא להתפטר, אולם אינו מציג את הטענה שההסכם שנחתם היה טוב ומחאת המתמחים שגויה מן היסוד, משחקת בחיי אדם ועניינה רק בצע כסף וקנאה ברופאי הפריפריה. לדעה כזו אין זכר ב"ידיעות אחרונות".

"כולם אשמים, אבל המתמחים לא צודקים", נכתב בכותרת טור הפרשנות של רן רזניק ב"ישראל היום". "אסור לשכוח שהרופאים המתמחים מייצגים למעשה במאבקם את הדרישות של הרופאים המומחים בבתי-החולים ושל חלק ממנהלי בתי-החולים עצמם. דרישות אלה עומדות בחלקן בניגוד גמור לטובת הציבור בישראל, ואפילו בניגוד גמור עוד יותר לדרישה לקידום ה'צדק חברתי' אשר הועלתה באופן אותנטי בארץ בחודשיים האחרונים", כותב רזניק.

"כך, למשל, הרופאים המתמחים יוצאים בחריפות נגד ההסכמה שהתקבלה בהסכם השכר החדש להפעיל שעון נוכחות (שנועד בין היתר למנוע נטישת מחלקות בבתי-החולים על-ידי הרופאים הבכירים), ונגד חובת ביצוע תורניות לילה וסופי-שבוע גם על-ידי הרופאים המומחים (חובה שנועדה לשפר את איכות הטיפול הרפואי שיקבל כל אחד ואחת מאיתנו). בנוסף, המתמחים – ומאחוריהם מנהלי בתי-החולים איכילוב, שיבא ורמב"ם – דרשו להפעיל שירות רפואה פרטי לבחירת הרופא בכל בתי-החולים הציבוריים, שאם יופעל עלול להביא לקריסה מוסרית וחברתית של שירות הרפואה הציבורי בישראל".

עוד בראש סדר היום

לא רק משברים ומהפכות במזון וברפואה נמצאים בראש סדר היום של העיתונים. ב"ישראל היום" מוצאים מקום בשער לדיווח על "החגיגה של אור", חגיגת בר-מצווה של ילד חולה לוקמיה, זאת במטרה למצוא תורם מוח עצם ולהאדיר את שמו של "ישראל היום", שמצרף לידיעה תצלום של ידיעה קודמת שפירסם בנושא.

"מעריב" מעניק מקום בולט על השער לידיעה שברגיל אפשר היה למצוא שכמותה על שער "הארץ": "ישראל צינזרה ספרי לימוד במזרח ירושלים", נכתב בכותרת, וכותרת המשנה שואלת: "מניעת הסתה או שכתוב ההיסטוריה? משרד החינוך ועיריית ירושלים אספו ספרים מבתי-הספר במזרח העיר והסירו מהם את סמלי פלסטין, תמונות של ערפאת והתייחסויות לשהידים ולאינתיפאדה. ברשות הפלסטינית הדפיסו את הספרים מחדש וחילקו אותם בחינם". "במשרד החינוך סירבו להגיב", מוסרים יוסי אלי ועמרי מניב. באופן מוזר, גם בן-דרור ימיני אינו מגיב. מחדל.

ב"ידיעות אחרונות" מוצאים מקום ברצועה צרה בתחתית עמוד השער כדי להתייחס לנושא אחר שעמד במרכז קמפיין של העיתון: ילדי העובדים הזרים. "כוכבת הסרט על ילדי העובדים הזרים חוזרת לניגריה". "הזכייה באוסקר הפכה את אסתר בת ה-13 לסלבריטאית", נכתב בכותרת המשנה. סלבריטיזציה היא מלת קוד מתאימה עבור הטיפול של "ידיעות אחרונות" בסוגיית ההגירה לישראל.

אמת בפרסום

זהו היום השני לצאתו לאור של "ז'ורנל", והיום השני לקיומה של תחרות בתחום עיתונות התרבות היומית, שעד שלשום פעל בה רק שחקן אחד: "גלריה", מוסף "הארץ".

היום מציע "גלריה" בשער כתבה של נועם דביר, המספר על רשמיו מסיור שערך במרכז העיר ירושלים עם דוד קרויאנקר, סופר האדריכלות הפורה בישראל (ואולי בעולם?), לרגל צאת ספר חדש שלו. "סיור עם קרויאנקר במרכז ירושלים הוא חוויה מוזרה", כותב דביר. "זה מעין מסע בזמן ובמרחב עם קפיצות בלתי סדירות בין אירועים היסטוריים, אנקדוטות ופרטים אדריכליים עסיסיים". המתעניינים בתחום יבואו על סיפוקם, וממילא אין להם אופציה אחרת: דביר הוא הכתב היחיד בעיתונות הישראלית המכסה באופן אקסקלוסיבי את תחום האדריכלות (ועושה עבודה טובה).

חצי דף ה"ספרות" מוקדש לידיעות חדשותיות מהתחום. הדף המוקדש לאופנה עוסק ב"צרכנות". שניים מדפי המוזיקה כותב אורי זר-אביב יחד עם משה קוטנר, עם כיסוי טוב והדוק של מוזיקת שוליים. שני דפים נוספים מוקדשים למוזיקה קלאסית (חגי חיטרון ונעם בן-זאב). השער האחורי מוגש במתכונת שעוצבה בתקופת כהונתו של דב אלפון כעורך ראשי של "הארץ" (נדמה לי שלבד מגליון "'הארץ' של הסופרים", זוהי טביעת האצבע הבולטת ביותר שהשאיר כעורך ראשי). לבד מהקריקטורה של "הניו-יורקר", מדובר בעמוד מיותר כמעט לגמרי. עיצוב הגיליון הוא המשכה של מסורת ותיקה למדי (ביחס לעיתונות הישראלית לפחות), ועל גביו נתפרו טלאים וגובבו מסגרות. לטעמי, יש בו חן.

העיצוב של "ז'ורנל" פשוט טוב. מרווח וחד, ומשרת היטב את התוכן שמציעים הדפים: מדור החדשות מעניין ועשיר יותר מזה של "גלריה", מאמר המערכת (יש כזה) קורא לגייר קורא ספרים אלקטרוני מוצלח יותר מזה היחיד הקיים (ושייך ל"ידיעות אחרונות"). ביקורת הקולנוע טובה יותר מזו שב"גלריה", אבל רק משום שב"גלריה" אין היום ביקורת קולנוע. מדור האמנות מוקדש לביקור בביאנלה המעניינת באיסטנבול.

בעמודי הספרות כותב אהרן אפלפלד על אידה פינק, שנפטרה לאחרונה (מדוע אין סופרים כותבים בעיתונות הישראלית? שאלה רטורית: משום שבעיתונות הישראלית אין כמעט במות המתאימות למוטת כנפיים גדולה מזו של בעל טור אקטואלי. הנה, אם כן, נוספה למתי המעט הקיימות עוד במה כזו), ויפתח אשכנזי כותב על "בין שתי ערים" של דיקנס, שיצא השנה בתרגום מחודש לעברית (התשיעי במספר).

הכתבה הפותחת, של ריטה גולדשטיין, עוסקת בשאלה: "האם לסועדים במסעדות שף מותר לצפות שבמטבח יעמוד השף עצמו ויבשל להם את ארוחתם" (ובה ראיון עם "אחד השפים הבכירים היחידים בישראל שאינו מופיע בקביעות בתוכנית ריאליטי או בתוכנית בישול"), ויכולה לשמש מושא לטור מחודד ב"ז'ורנל" של מחר. טור הנפרש על פני שתי כפולות עמודים של לרית לוי, וזוכה גם לתמונת השער, עוסק, באופן מתקבל על הדעת, במצב הקריירה של מדונה. דנה קסלר כותבת על מוזיקת אינדי לילדים, וכרמית ספיר-ויץ מראיינת את הסופר אסף גברון על אבהותו. מדור הרכילות אינו מעורר גועל, כמו מקביליו האחרים בעיתוני היום, כולל זה שהפך להיות שער "המגזין", המוסף היומי של "מעריב" (רגע לפני סגירה?).

היקפם של שני העיתונים דומה: 16 עמודים ל"ז'ורנל" ו-8 עמודי ברודשיט ל"גלריה". תוכנו ומראהו של "גלריה" תואמים את אלו של "הארץ", שאליו הוא מתלווה. תוכנו ומראהו של "ז'ורנל" לצד אלו של "מעריב" מזכירים זוג מוזר, אולי בעל דוכן ירקות שהזמין לו כלה יפה בדואר (משום שהוא אינו יודע לגלוש באינטרנט).

האם נוחי דנקנר, ניר חפץ ומי שביניהם סבורים כי "מעריב" יוכל לשמש אלטרנטיבה לקוראי "הארץ" רק בגלל כמה תכשיטי זהב שהוא תולה באפו? ייתכן. אנשי עסקים יכולים להיות מטומטמים, בדיוק כמו כל אחד (במיוחד ב"מעריב", שם רק לאחרונה הפסיד זכי רכיב עשרות מיליוני שקלים בתוך כמה חודשים בהרפתקה מביכה במיוחד).

ואולי המטרה אינה הקוראים, אלא המפרסמים. ב"ז'ורנל" יש שתיים וחצי מודעות, ב"גלריה" יש בינתיים הרבה יותר, אולם אחת המודעות ב"ז'ורנל" מופיעה גם ב"גלריה" (הופעה של מתי כספי עם הפילהרמונית).

ימים יגידו. בינתיים עיתונאי התרבות יכולים ליהנות מכך שמישהו נלחם עליהם (הנה למשל זר-אביב, הכותב היום ב"גלריה", נשכר לאחרונה לעבודה כדי לחפות על עזיבת כתבים ל"ז'ורנל") ומוכן לשלם שכר מעט טוב יותר, ואילו לקוראים הדו-אונתיים יש היצע נרחב יותר של חומר קריאה. רוב הקהל הפוטנציאלי הזה, אני מנחש, יוכל להיחשף לחומרים של "ז'ורנל" רק באינטרנט, באתר המתעדכן בקצב מחפיר של "מעריב".

הערה על המהפכה השנייה של העיתונות הכלכלית ועל טיבן של מהפכות

אתמול נדחקו משער "דה-מרקר" כותרות על טאבלט חדש של אמזון ועל אקזיט של 300 מיליון דולר לחברת טכנולוגיה ישראלית מפני כותרות שעסקו בממונה על ההגבלים, ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי ו"הימים הנוראים של תנובה".

"מי שהיה זקוק להוכחה נוספת לכך שתחום היין הופך להיות חלק חשוב ובלתי נפרד מסצינת ה-Well being, יכול להתרשם מבר היין היוקרתי והמפנק שנחנך באחרונה באחוזת ספא יערות-הכרמל", נכתב היום בפתח מוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות".

הערה מקצועית

עו"ד ליאורה ברקו נעצרה אתמול לאחר שבמחסן ביתה בראשון-לציון נמצאו טילי לאו, לבנת חבלה ושני אקדחים. על-פי החשד, עו"ד ברקו החזיקה בנשק עבור עבריינים. עו"ד ברקו ייצגה בעבר עבריינים. עו"ד ברקו גם הורשעה בעבר כשהבריחה קוקאין וסמים אחרים אל הכלא, לשימושם של שני עבריינים וחברי כנופיה. עו"ד ברקו מחכה לתוצאות הערעור שהגישה על ההרשעה לבית-המשפט העליון. כעת יהיה לעו"ד ברקו עניין נוסף לענות בו. ב"מעריב" היא נקראת "הפרקליטה הפלילית". אכן.

ענייני תקשורת

"אחת הטעויות הגדולות ביותר של כהן היתה ההסתמכות הגדולה מדי על יחסי-ציבור והחשיבות שהיא ייחסה לענייני התקשורת. לכן היא גם הקיפה את עצמה ביחצנים ודוברים – בין היתר אחד שהיה דובר משרד האוצר ואחר שעובד עם בנק ישראל ושהיה ברשות ניירות ערך. [שלמה] רודב נוקט לרוב בגישה הפוכה בעניין זה", כותב רותם שטרקמן ב"דה-מרקר".

"העיתונאי המכוער אינו נזקק לשום מחקר או ראיה. הוא גם לא יטרח לבדוק או להציג נתונים", כותב בן-דרור ימיני ב"מעריב". כותרת הטור אינה "וידוי", אלא "הנאורות החדשה".