חסר תקדים

הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר, לאחר שלושה ימי חג, מוקדשות כולן לנעשה מחוץ לתחומי ישראל. "אובמה שקל שחרור פולארד", מדווחת הכותרת הראשית של "מעריב", הד לימים הלא כל-כך רחוקים שבהם הוביל העיתון ברעש וצלצולים את הקמפיין התקשורתי בישראל למען שחרורו של המרגל הישראלי מכלאו. "העסקה לשחרור הישראלי ממצרים" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המובילה לידיעה מאת סמדר פרי ואיתמר אייכנר ולפיה יש אפשרות שאילן גראפל, המוחזק במצרים בחשד לריגול בשירות ישראל, ישוחרר בקרוב בעקבות איום אמריקאי לפגוע בסיוע הבטחוני למדינה זו.

מסתבר שמצרים אינה המדינה היחידה שארה"ב מאיימת לנתק מזרם המזומנים כאמצעי לחץ למען אינטרסים ישראליים. "הקונגרס הקפיא 200 מיליון דולר סיוע לפלסטינים", לשון הכותרת הראשית ב"ישראל היום". בכפולה הפותחת מדווחים יוני הרש, שלמה צזנה ודניאל סיריוטי, על סמך ה"אינדיפנדנט", כי ההחלטה האמריקאית התקבלה "בעקבות המהלך החד-צדדי של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן בניו-יורק".

לפי הידיעה, "בלשכת רה"מ נמנעו מלהגיב באופן רשמי לפרסום, אך גורמים מדיניים הבהירו כי 'גם אם אין אימות לידיעה, יש בכך היגיון'". המסר הבלתי רשמי הזה תופס לעצמו מקום של כבוד במאמר הפרשנות המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מאת העיתונאי דן מרגלית. "200 מיליון דולר שגרע הקונגרס האמריקאי מהרשות הפלסטינית הם קנס סביר לאבו-מאזן", קובע מרגלית.

לדעת מרגלית, "אין ממש בטענה הפלסטינית כי מדובר בענישה קולקטיבית", אבל הוא לא ממש מסביר מדוע. למעשה, בהמשך רשימתו כותב מרגלית כי "כל גריעת תשלום ממדינה לגוף ציבורי היא, לכאורה, עונש שאינו פרטני. הקפאת הכסף האמריקאי היא מהלך מתמשך מאז עלה בידי ישראל לסכל הכרעה מיידית באו"ם להקים מדינה פלסטינית לאלתר".

מכל מקום, הפרשן הבכיר של "ישראל היום" מקדיש כמה שורות בהמשך מאמרו להחלטה של ממשלת ישראל לבנות בשכונת גילה בירושלים, השוכנת מעבר לקו הירוק. "זו עת שהזהירות יפה לה", כותב מרגלית. "הממשלה אינה רוצה להצהיר על הפסקת בנייה שנייה בהתנחלויות רק כדי לפתוח צוהר למשא-ומתן עם הפלסטינים, אבל בפועל היא יכולה לעשות שימוש באמצעים ביורוקרטיים כדי לדחות לזמן מה פעילות נדל"נית ממזרח לקו הירוק. אין טעם להכריז על תוספת בנייה חדשה בגילה, שהיא אכן שכונה בירושלים ותישאר כזאת, דווקא כשהעולם מתכתש עם אבו-מאזן ומניח לישראל".

בתחתית הכפולה הפותחת של "ישראל היום" ידיעה מאת שלמה צזנה, ליאור יעקבי וסוכנויות הידיעות, שעניינה "שיחה קשה בין מרקל לרה"מ על הבנייה בגילה". לשיחה הקשה אין זכר בשער העיתון. לא בכותרת הראשית, לא בכותרת הגג לראשית ולא בכותרת הביניים או בהפניה כלשהי מחלק אחר של השער.

ב"הארץ" השיחה בין מרקל לנתניהו הופכת לכותרת הראשית: "משבר דיפלומטי חריף עם גרמניה לאחר אישור 1,100 דירות בגילה". ברק רביד מדווח בעמ' 2 של העיתון כי המשבר הדיפלומטי הוא "חסר תקדים", כי מרקל "נזפה בנתניהו" וכי "בכירים גרמנים" אמרו כי היא "רותחת על נתניהו" ו"אינה מאמינה לאף מלה שלו". עוד מדווח כי גם שגריר ישראל בוושינגטון, מייקל אורן, ננזף בשל ההחלטה על הבנייה בשכונת גילה.

לפי הידיעה, מרקל כעסה בשל המאמצים הרבים שהשקיעה לאחרונה בניסיון להחזיר לחיים את המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. ביום שני האחרון, כך מדווח, התקשרה מרקל לאבו-מאזן וביקשה ממנו לחזור לשיחות לפי עקרונות הודעת הקווארטט. "אבו-מאזן ביקש ממרקל שנתניהו ייתן לה או לממשל האמריקאי התחייבות שלא יבנה בהתנחלויות שלושה חודשים, שבהם יתנהל מו"מ על הגבולות והביטחון", מדווח. "'אני לא צריך שהוא יודיע פומבית', אמר למרקל. 'אני רק צריך שלא יביך אותי'. המסר הועבר לנתניהו, אבל הוא לא ענה".

בעיתונים אחרים נפח הפרסום למתח בין גרמניה לישראל מצומצם עוד יותר מאשר ב"ישראל היום". ב"מעריב" מוזכרת הנזיפה הגרמנית בנתניהו בשולי ידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת, המוקדשת בעיקרה להקפאת כספי הסיוע האמריקאיים לרשות הפלסטינית. מה שמתואר ב"הארץ" כמשבר הדיפלומטי החריף ביותר בין ישראל לגרמניה אי-פעם תופס ב"ידיעות אחרונות" משפט אחד בלבד בסיום ידיעה על הקפאת כספי הסיוע ("גם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, התקשרה לנתניהו בערב החג ומתחה ביקורת על ההחלטה").

העקרונות האמריקאיים

בכמה מן העיתונים מתפרסמות היום מודעות לקראת שידור סרטם של גידי וייץ ונדב עשהאל על פרשת קו 300. "כמעט הכל כבר ברור בה מזמן – ובכל זאת הפרשה הזאת מסרבת לדעוך, כי רוב האחראים לה מעולם לא נענשו ולא שילמו, לא בבית-המשפט ולא בדעת הקהל", כותב גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ".

"מי בדיוק היה מתרגש כיום מהרג שני מחבלים כפותים?", תוהה לוי בהמשך מאמרו. "אחרי מאות פעולות חיסול מתועבות – אמנם לא תמיד בריצוץ גולגולות באבנים ובמוטות ברזל – הלב הציבורי גס והעיניים קהו מזמן; קו 300 לא היה הופך לפרשה כיום. לא היה עוד כל צורך להעליל או לטייח, די היה בפרסום הודעת דובר צה"ל על כך ששני המחבלים 'ניסו לתקוף את החיילים', אותה היו רוב הכתבים הצבאיים מדקלמים בצייתנות – והקץ לשאלות".

בכל העיתונים מדווח הבוקר על חיסולו של אנוואר אל-אוולקי, אזרח אמריקאי שהפך לבכיר בארגון אל-קאעידה. "ביום שישי בבוקר", כותבות אורלי אזולאי וסמדר פרי ב"ידיעות אחרונות", "יצא אל-אוולקי מדירת המסתור שלו במזרח תימן ועמד להיכנס למכונית מסוג טויוטה יחד עם מספר בכירים נוספים בזרוע של אל-קאעידה בחצי האי ערב. טיל שנורה מכלי טיס פגע בהם".

מדוע חוסל אל-אוולקי? לפי הידיעה, הוא "לא הואשם באחריות ישירה לאף פיגוע נגד ארה"ב, אך במודיעין האמריקאי הוא סומן כמנהיג רוחני שהעניק למבצעי הפיגועים תמיכה והשראה ועמד איתם בקשר ישיר". כמו כן מדווח כי "הוא אמנם לא תיכנן את המתקפות – אך פעם אחר פעם עלה שמו בחקירות". לפי המשפט האחרון בידיעה, "ארגוני זכויות אדם בארה"ב גינו את החיסול, וטענו שכיוון שמדובר באזרח אמריקאי, היה צריך להעמידו לדין, ולא לחסלו".

לישראלים זה עשוי להיראות מוזר אך בארה"ב, כך מסתבר, עדיין יש מי שמתרגש מהתנקשויות שמבצעת המדינה בלא משפט. לצח יוקד, כתב "מעריב" המדווח על החיסול, זה בהחלט נראה מוזר. "באופן מפתיע", כותב יוקד, "כמה שעות בלבד לאחר החיסול התעורר ויכוח לגבי חוקיותו". בעקבות התהיות, כך מדווח, "חשפו אתמול גורמי ממשל אמריקאיים כי החיסול התאפשר לאחר חוות דעת מיוחדת של משרד המשפטים, שאישר את הפעולה".

"האירוניה היא", כותבת נטשה מוזגוביה ב"הארץ", "שבתור מועמד, הצטייר אובמה כמתנגד חריף למלחמות. מאוחר יותר הסביר שהוא מתנגד 'למלחמות טיפשיות'. ואולם, בפועל, בתקופת כהונתו של אובמה חוסלו מאות פעילי טרור ב-227 התקפות מהאוויר, פי חמישה ממספר התקפות המל"טים בשתי הכהונות של הנשיא בוש".

"אותם אלה שמן הסתם הצביעו עבור אובמה בבחירות ב-2008 ואפילו סגדו לו, מותר להגיד, מאשימים אותו כי לקח על עצמו בחיסול אל-אוולקי את תפקיד השופט, חבר המושבעים והתליין", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום". "אבל האמת היא שאובמה, הצונח בסקרים, הבין לקראת הבחירות למה מצפה אמריקה מנשיאה, ופועל דווקא על-פי ה'עקרונות' האמריקאיים, גם אם לא בטוח שזה יעזור לו על רקע הצרות הכלכליות – אבל הוא מנסה ללכת בעקבות קודמיו".

משפחת השכול

הבוקר יוצא לאור לראשונה "ז'ורנל", מוסף "מעריב", במתכונתו היומית. בינתיים המוסף ממשיך לקיים את ההבטחה שהתגלמה בגליון הבכורה, אם כי ראוי להמתין עוד כמה שבועות לפני שניתן יהיה להעריך עד כמה מערכת המוסף מסוגלת לספק תוכן מעניין על בסיס יומיומי.

בין היתר מתפרסמות הבוקר ב"ז'ורנל" כתבה מאת כרמית ספיר-ויץ על "פרס היצירה הציונית", רשימה מאת יואב כ"ץ על החתרנות בתוכניתו של בני בשן בגלי-צה"ל, וראיון של יערה קידר עם האמן הגרמני רוברט קנוקה. גם מדור חדשות תרבות ובידור מתפרסם בתחילת המוסף ומדור רכילות מסוגנן מתפרסם בסיומו, תחת השם "זהרורים".

את מחיר התוכן של "ז'ורנל" משלם המוסף היומי הקבוע – "המגזין". "רכילות. תשבצים. מדריך שידורים. וכל מה שצריך לדעת היום", מקודם מוסף זה מעל גבי שער "מעריב".

"כל מה שצריך לדעת"? על בני מזל שור, למשל, לדעת כי ייאלצו לבחור במלים נוקשות כדי להסביר את עמדתם לאדם שמתעקש להתעלם מרמזים מנומסים, כך לפי מדור האסטרולוגיה [גידי גלבוע] שמתפרסם בכפולה הפותחת. במדור "הברזייה", שמאגד לטובת הקוראים את הנושאים שעליהם "כולם מדברים", מוזכר המוסף "ז'ורנל", "כי איכות זו לא מלה גסה".

הורדת הכובע בפני המוסף האחר של העיתון היא מעשה אצילי משום שהוצאת "ז'ורנל" חיסלה כמעט לחלוטין את "המגזין". המוסף היומי הוותיק הפך לקונטרס דקיק – שמונה עמודים בלבד, שבהם אין ולו כתבת מגזין אחת על נושא שנמצא בסדר היום הציבורי, אף שהכתבות הללו לא מצאו את מקומן בין עמודי מוסף התרבות החדש.

מכל מקום, הפער בין "מעריב" ל"ז'ורנל", שבלט בשבוע שעבר, עם השקת גליון הבכורה של המוסף לענייני תרבות, נותר בעינו. במוסף החדש של "מעריב" מופיע הבוקר מאמר מטעם המערכת שמוקדש ל"אלמנות סלבריטאיות".

"קודם היתה זאת קרנית גולדווסר, אלמנתו של אודי גולדווסר, שהחלה להגיש תוכנית בטלוויזיה ובימים אלה מפרסמת ספר. אחריה הגיעה שרית גומז, שאיבדה גם היא את בעלה דניאל במלחמת לבנון השנייה וכעת מחפשת אהבה בתוכנית הריאליטי 'שלוש'", מוסבר המושג בפתח המאמר.

בהמשך נכתב כי "אם בעבר הייצוג הלגיטימי של השכול היה למטרות ערכיות-ממלכתיות, כמו פעילותה של מנואלה דבירי בארגון ארבע-אמהות, הרי שכיום מותר להשתמש בו לצורכי הגשמה אישית. [...] השאלה היא מה עושים עם זה". לפי המאמר, "בנוכחותן של גולדווסר וגומז בתרבות הפופולרית אין כל רע", שכן הן עשויות לשנות לטובה את "תפיסת השכול" ובסך-הכל מבקשות רשות להמשיך הלאה בחייהן.

בלי קשר ללגיטימיות שמעניק "ז'ורנל" להפרטת השכול וניצולו למען קידום אינטרסים פרטיים ("הגשמה עצמית"), עצם קיומו של דיון על השכול הלאומי הוא מעשה מערער. "מעריב", לעומת זאת, הוא עיתון שבראש מעייניו שמירה על הסדר הקיים וליכוד קוראיו אל מה שנחשב לזרם המרכזי של המחשבה הישראלית. בעידן הנוכחי, השכול הוא אחד האמצעים האחרונים שנותרו לרשותו.

"המפגש של מרים פרץ וסוכני מוסד", נכתב הבוקר בראש שער "מעריב", לצד לוגו העיתון. עמיחי אתאלי ואלי ברדנשטיין מדווחים בכפולה השלישית(!) כי מרים פרץ, אמם של סגן אוריאל ורס"ן אלירז ז"ל, שנהרגו במהלך פעילות מבצעית בצה"ל, העבירה לפני כשבועיים הרצאה בפני עובדי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

"סוכני המוסד רגילים לעמוד בפני אתגרים פיזיים ונפשיים קשים ולפעול בארץ ובעולם בצורה חשאית, בלי להתרגש. אבל אפילו הם התקשו לשמור על ארשת הפנים הקשוחה שלהם כאשר שמעו את סיפורה המרגש של מרים פרץ", פותחים אתאלי וברדנשטיין את דיווחם. זהו גם עיקר המסר בכותרת הידיעה – "השיחה שריגשה את סוכני המוסד". ואם סוכני המוסד הרשו לעצמם להתרגש מסיפורה של האם השכולה, מה יגידו קוראים מן השורה, שלא רגילים לחסל מבוקשים בקצה השני של העולם (או לפחות לא רגילים לעשות זאת בלי להניד עפעף)?

בהמשך הידיעה מפרטים מעט אתאלי וברדנשטיין את תוכן ההרצאה שריגשה את הטובים שבבחורינו. "לפני כחודש יצרו גורמים במוסד קשר עם פרץ וביקשו ממנה לבוא להרצאה שתחזק את עובדי המוסד בעשייתם", הם מדווחים. "פרץ, שאינה גובה כסף על ההרצאות, ביקשה רק הסעה אל מקום ההרצאה. רכב מטעם הארגון הגיע אל ביתה בגבעת-זאב ואסף אותה אל מטה המוסד במרכז הארץ. סיפור חייה ריתק את עשרות האנשים שישבו באולם, והעובדים קיבלו שיעור מאלף בנתינה ואהבת המולדת ללא כל תנאי".

זהו מעשה שגרתי עבור האם השכולה. "בתקופה האחרונה", מדווח, "[...] מגיעה פרץ לפחות שלושה ערבים בשבוע למקומות שונים בארץ ומרצה בפני צעירים לפני גיוס, חיילים או קבוצות מבוגרים. היא מתארת את מסכת חייה השזורה בציונות, יהדות, כאב ואופטימיות".

הקריצה של "מעריב" לקוראי "הארץ", שהפכה למצמוץ כרוני עם השקת "ז'ורנל", השפיעה עד כה על עיצוב עמודי החדשות של העיתון יותר מאשר על הקו האידיאולוגי המוצג בהם (בצדק מבחינת "מעריב", יש לומר). בעוד שאפשר לדמיין כיצד המאמר על האלמנות הסלבריטאיות עשוי היה למצוא את מקומו באחד המוספים של "הארץ", קשה יותר לדמיין את הידיעה על פרץ בעמודי החדשות של העיתון. עמודי החדשות של "הארץ" מערערים תדיר את הסדר הקיים. קוראיהם אמנם מוזמנים להתלכד, אך באופן מעט פרדוקסלי, סביב מטרות מערערות יותר מאשר אלו של כלי תקשורת אחרים.

אגב, כל מבקרי הטלוויזיה בעיתונים מתייחסים הבוקר לתוכנית ההיכרויות החדשה "שלוש", שבה משתתפת האלמנה הסלבריטאית שרית גומז. כולם ביקורתיים למדי, למעט מבקר הטלוויזיה של "הארץ".

"מי שמחפש אהבה לא הולך לטלוויזיה", מציינת שיר זיו ב"ישראל היום". "[...] מי שמחפש הרפתקה, פרסום, הכרה, אקשן – מחפש 'אהבה' בטלוויזיה".

"העובדה ששלוש בנות – שהיו יכולות להשיג דייט גם בלי מעורבות של מצלמה – מגיעות לטלוויזיה כדי לחפש אהבה מעידה שהן מחפשות משהו אחר", כותב איתי סגל ב"ידיעות אחרונות". גם לדעתו המשתתפות מחפשות את הפרסום, הסלבריטאיות. "על-פי 'שלוש'", הוא כותב, "אהבה היא לא צורך, היא מצרך. מותג. כמו קולה, כמו קוטג', כמו כל הדברים שמופיעים בהפסקת הפרסומות".

"שטורדל אחר שטרודל, כמה מתוק-מתוק הצופה יכול לבלוס? כמה קלישאות נחושות אפשר לרכז לשעת שידור אחת", תוהה אלון הדר ב"מעריב". "כמה פנים מדוגמים בשידור אחד. זוגיות כחזות הכל? למה כל העולם הפך לסוכן הנדל"ן של הנפש".

"ב'שלוש' יש הרבה רגעים מהנים ומשעשעים", כותב מורן שריר ב"הארץ". "[...] ככל שיוצנעו הפתוס והמלודרמה הרומנטית, כך תהיה התוכנית מספקת ומוצלחת יותר. שעשועון הוא לא מלה גסה".

כך, אם כן, הושלם לו המעגל הביקורתי. גם איכות וגם שעשועון אינם עוד גסויות.

לידה ומוות

בשער "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעת תצלום שעניינה תינוקות שנולדו במהלך החג. הידיעה מפנה לעמ' 15 בעיתון, שם מתפרסמת ידיעת תצלום נוספת על תינוקות שנולדו במהלך החג. זיוה מוגרבי-קובני מדווחת כי "בבית-החולים בילינסון שבפתח-תקווה הגיחו לאוויר העולם 76 תינוקות, ובהם 37 בנים ו-39 בנות – כולל זוג תאומים".

על פני כשליש מעמ' 7 ב"ישראל היום" מתפרסמת מודעת אבל מאת בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, בעלי החברה המחזיקה במניות "ישראל היום". המודעה כתובה אנגלית ואינה מתפרסמת באף עיתון אחר. משפחת הנפטר מפרסמת מודעה על דבר מותו ב"הארץ".

ענייני תקשורת

במדור הרכילות של "כלכליסט" [רון גרנות] מדווח כי אסתי אפלבאום, מנכ"לית פארק אריאל שרון וחברת הוועד המנהל של רשות השידור, "היא אחת המועמדות המובילות לתפקיד מנהלת לשכת הפרסום הממשלתית".

במוסף "גלריה" של "הארץ" משוחחת תמר רותם עם רינת פרימו, עורכת עיתון הילדים החדש "אדם צעיר". לפי הכתבה, בעיתון החדש אין תוכן שיווקי ואף לא מודעות מסחריות רגילות. "לא רצינו עיתון שיעסוק בעולם השיווקי של טלוויזיה", אומרת פרימו לרותם. "ומצד שני, הכוונה היתה שהוא גם לא יפנה בצורה חזקה מדי לאינטלקט. אנחנו קוראים לזה עיתון חווייתי".

בידיעה ב"ידיעות אחרונות" על חיסולו של אנוואר אל-אוולקי מדווח כי יחד עימו חוסל גם עורך אתר האינטרנט של אל-קאעידה באנגלית, אך לא מצוין שמו. בכל הידיעות האחרות מוזכר שמו – סמיר חאן.