שלמה פוקס (משמאל), אתמול בבית-המשפט המחוזי בירושלים, אחרי שהואשם בהטרדה מינית משום שהתנכל לחיילת שישבה במושב הקדמי של אוטובוס בירושלים וקרא לה "פרוצה" (צילום: יואב ארי דודקביץ')

תנו לשמש יד

שמש התקשורת בבית-שמש טרם שקעה. "בית-שמש: מאות חרדים התפרעו ותקפו שוטרים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". הילדה נעמה מרגוליס ואמה צועדות לבית-הספר שעורר את חמת הסיקריקים נראות בתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות". בשער "הארץ" מלווה התמונה המרכזית (המטושטשת והלא מוצלחת), של פח זבל בוער, בכיתוב תחת הכותרת "הפגנות של חרדים במאה-שערים ובבית-שמש". בשער "ישראל היום" ממשיכים להדגיש את נאורות החברה הישראלית על-פי "ישראל-היום" עם הכותרת "בין חצרים לבית-שמש": "בזמן שבבסיס חיל האוויר התגאו בשיא חדש כשחמש נשים קיבלו את הכנפיים הנחשקות, מאות חרדים התפרעו אמש בעיר המריבה".

לפי "הארץ", ההפגנה של חרדים ברחוב נהר-הירדן בבית-שמש, סמוך לבית-הספר אורות-לבנות, העומד במוקד המחלוקת בין החסידים היורקים לתושבים דתיים בעיר, נערכת כסדרה מדי שבוע. אלא שהפעם "גרר אחד מהם פח אשפה גדול והבעיר אותו", אירוע שהביא למקום כוח משטרה וממילא מפגינים נוספים שהתעמתו עם השוטרים, קיללו אותם ויידו לעברם אבנים.

אלא ששריפת פחים על-ידי מפגינים חרדים אינה דבר חדש, ולמעשה ניתן כבר להגדירה כמסורת בית אבא או לפחות מנהג המקום (וממילא יש לתהות אם כללי המנהג חלים כאן, והאם על בן לשורפי פחים שגדל במשפחת אמו של זורקי חיתולים צואים לקיים "שמע בני מוסר אביך" או "אל תיטוש תורך אמך", ומנהג אותיות גיהנום ודי לחכימא). מה שכן חדש הוא ההתעניינות התקשורתית במסורות הנ"ל, המניעה את גלגליהן של מערכות אחרות.

כך אנו מתבשרים על-ידי העיתונים כי נוסף לעיכוב מתפרעים בבית-שמש, נעצר תושב אחר של העיר, משה פרידמן, החשוד בתקיפת כתבת גלי-צה"ל ועובד עירייה, וכן כי נגד תושב ירושלים בשם שלמה פוקס, בן 45 ואב לתריסר, הוגש אתמול כתב אישום אחרי שכינה חיילת שישבה במושב קדמי של אוטובוס לנווה-יעקב (ולבסיס פיקוד מרכז) בשם "פרוצה". עוד מדווחים כתבי "הארץ" כי "בעקבות אירועי השבועות האחרונים" (ויש לדייק: בעקבות הסיקור התקשורתי של השבועיים האחרונים), החליט היועץ המשפטי לממשלה "להקים צוות במשרד המשפטים שיגבש המלצות שונות במישור הפלילי, המינהלי והחוקי, כדי להתמודד עם בעיית הדרת הנשים".

"השימוש בסעיף הטרדה מינית הופך באחת מאות אלפי יהודים מאמינים לעבריינים – שכן גם הם, כמו מר פוקס, סבורים כי התנהגות החיילת יש בה משום פריצות", מתחכם עורך-דינו של פוקס, יאיר נהוראי, כך על-פי הציטוט מהתצהיר ב"הארץ". האם בלבישת מדים יש משום פריצות, או בישיבה בספסל הקדמי? זאת לא מפורט. בכל אופן, כתב "הארץ" יאיר אטינגר חוזר בו, כך נראה, מהתיאוריה שפירסם מוקדם יותר השבוע ולפיה החרדים, אותם "מאות אלפי יהודים מאמינים", בוחלים בקומץ הקיצוני ושמחים בסיקור התקשורתי המכונה בעיתונים המפלגתיים החרדיים "מסע ההסתה החילוני".

היום כותב אטינגר כיצד גם "כיכר השבת", אתר חרדי פופולרי שהוביל קו תוקפני כלפי הסיקריקים, הפך את עורו ויישר קו עם העמדה שמפגינים כעת כל כלי התקשורת החרדיים נגד הביקורת של הציבור הכללי. זאת, משום ש"ביום שני או שלישי הגענו למצב שהתקשורת הפכה את כל החרדים לסיקריקים", הוא מצטט את "מנחם כהן, מעורכי האתר", ואווירת העוינות והשנאה הובילה אף לתקריות של אלימות מילולית כלפי חרדים.

האם התקשורת הכללית אכן מסיתה נגד חרדים? עיון בדפי העיתונים המדווחים היום על הנעשה בציבור החרדי מעורר אכן רגשות שליליים כלפי הציבור הזה, אולם קשה להאשים בכך את העיתונאים. לא אלו התפרעו, ביצעו מעשי ונדליזם, קיללו נשים וילדות וירקו עליהן. השנאה שמתעוררת כלפי הציבור החרדי בכללו בשל מעשיהם המתוקשרים של חלקים ממנו היא פועל יוצא כמעט הכרחי של הסיקור. העיתונות, ברובה, משתדלת לתת פתחון פה לקולות הקוראים להבדיל בין חרדי יורק לחרדי שאינו יורק, אולם אין להתכחש לכך שעבור הציבור הכללי, אין הבדל בין לבוש שחורים אחד למשנהו.

זו אינה גזענות, אלא עובדה ויזואלית. בניגוד לחילונים, הציבור החרדי מתאפיין בתלבושת אחידה, וממילא הוא נתפס כגוש אחד (זאת נוסף לנטייה לראות ציבורים בכלל כמקשה אחת, מתנחלים וערבים למשל). מי שהיו יכולים, וצריכים, לשנות את תמונת המצב הזו אינם העיתונאים אלא החרדים עצמם, ובייחוד מנהיגיהם. אלא שבעוד שנציגי החרדים בתקשורת, יחד עם עיתונאים לא חרדים, גיחכו את הסיקור התקשורתי והבדילו בין הציבור החרדי "המתון" ובין קבוצות קיצונים, הציבור החרדי עצמו ורבניו לא איששו את הקביעה הזו.

למעט כמה אמיצים, הציבור החרדי בחר להשתבלל ולהתקפד ולהפקיר את הזירה למי שאמורים להיות "עשבים שוטים", ואולי אינם דווקא שוטים. בולטת עוד יותר תגובת הרבנים החרדים, כלומר העובדה שקולם לא נשמע. לו אלו היו בוחרים להשמיע קול, התקשורת החילונית היתה שמחה לשמש לו מגבר, אולם אלו דממו, מפחד או משום שלא מצאו פסול בפסטיבל הירק של חסידי בית-שמש ומאה-שערים.

הנה כך מצטט אטינגר ב"הארץ": "כעת הציבור רואה עצמו נרדף ולא רואה שגם אנחנו אשמים [...] היהדות החרדית צריכה להבין שכפייה דתית וטרור משיגים בדיוק את ההפך מקירוב אנשים לדת [...] האם אנחנו הרבנים אשמים? בוודאי הרבנים אשמים, הם צריכים להראות את גודל השעה. הציבור הכללי לא יודע כמה שהם (הסיקריקים) מועטים, וכמה אין לציבור אומץ לצאת נגדם. קשה מאוד לרב ללחום נגד אנשים שרואים עצמם יותר חסודים ממנו. בסיפור של בית-הספר בבית-שמש היו נסיונות פשרה, היו פגישות, היו הצעות, הכל היה מיותר, שטויות. הסיקריקים לא יודעים דבר אחר חוץ ממלחמה". הדובר: "רב אנונימי".

רב אחר שכן מדבר בשמו הוא הרב אלי ישי, הידוע יותר כשר הפנים של מדינת ישראל וראש תנועת ש"ס. "ישי: לא לחלק את בית-שמש" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות", המובלטת כתגובה על פרסום של העיתון עצמו לפני יומיים ולפיו בלשכת נתניהו שוקלים הצעה לחלק את בית-שמש בין החרדים לאלו שאינם. כתבי "ידיעות אחרונות" מצטטים דברים שאמר ישי לרדיו החרדי קול-ברמה: "עיר חרדית תהיה בלי הכנסות, בלי מסים, בלי תעשייה. זה לא נכון לעשות את זה".

התקשורת צועדת על קיבתה

כזכור, הכתבה של שי גל בערוץ 2 על הילדה מרגוליס נבטה על קרקע בשלה. "הדרת הנשים" כבר התגבשה לכלל סיפור תקשורתי, בעקבות ההתעקשות של טניה רוזנבליט לשבת בספסל הקדמי באוטובוס אגד האוסף נוסעים משכונות חרדיות באשדוד. גם ההתפוצצות התקשורתית שעורר המקרה של רוזנבליט אירעה על רקע מן המוכן: הדיווחים על פעילי ימין שתקפו חיילי צה"ל באזור השומרון.

כיצד אלו קשורים ל"הדרת נשים"? משום שאלו באו על רקע פרסומים חוזרים ונשנים על מקרים של החמרה בדרישות חיילים דתיים להפרדה מגדרית בצה"ל. במלים אחרות, הרקע למתקפה התקשורתית הנוכחית על מגמות ההקצנה בקרב החרדים הוא דווקא ההקצנה בקרב הציבור הדתי-לאומי – זה שמשפחותיהן של תלמידות בית-הספר אורות-בנות נמנות עימו.

זכר לקשר בין המגמות ניתן למצוא באחת הכותרות היום על שער "ידיעות אחרונות": "הרב הצבאי הראשי: צה"ל לא יהיה בית-שמש". "תא"ל רפי פרץ פירסם איגרת נוקבת למפקדים בעקבות מקרים של הדרת נשים בצבא", נכתב בכותרת המשנה. אם כן, המעגל נסגר. "הארץ", למיטב זכרוני, החל בעיסוק בדרישות הצניעות של חיילים דתיים בצה"ל כחלק ממלחמתו ברב הראשי דאז, אביחי רונצקי, וכעת מספר "ידיעות אחרונות" כי הרב הראשי שהחליפו הפיץ, במקביל לפרסומים הסוערים בסוגיית "הדרת נשים" חרדית, הנחיות שלפיהן "אפליית נשים מנוגדת לרוח ההלכה ולפקודות הצבא".

אולם יש מי שרואים בפרסומים השונים הללו יותר (או פחות) מאשר ביטוי להתנגשות בין מגמות דתיות וחברתיות בציבוריות הישראלית. "בתום כמעט שבועיים של עיסוק תקשורתי מסיבי, שלא לומר אובססיבי, בתופעות ההדרה למיניה, הגיעו בלשכת נתניהו למסקנה דומה לזו שהסיקו בקיץ האחרון, בשיא המחאה החברתית: שזה אינו מקרי, אינו אקראי ואינו תמים. שישנם כוחות גדולים ועלומים שעומדים מאחורי הגל הזה, שמתדלקים אותו, שמציפים סיפור אחר סיפור, יום אחר יום. ושהמטרה היא, כמו בקיץ, להפיל את נתניהו", כתב אתמול יוסי ורטר בטור שהתפרסם על שער "הארץ" ונשנה בהרחבה במוסף "השבוע" היום.

"לפני שנתיים ויותר, בספטמבר 2009", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ביקר בבית-שמש. "שמעתי על הדרת הנשים ברמת בית-שמש, על דחיקת הנשים אל ירכתי האוטובוס, על הלינץ' שעשו בצעירה שהתעקשה לשבת לפנים, על השלט המשפיל בחזית בית-הכנסת. הכל היה שם, בראש חוצות. רק הפוליטיקאים לא היו".

לפי ורטר, "נתניהו, מטבעו, וכמה מהקרובים לו, אינם נותנים לשום קונספירציה, אפילו שהיא עמומה, היולית ולא מגובה בראיות, לחמוק מתשומת לבם. החשדנות בלשכת ראש הממשלה היא עובדת מצטיינת". ח"כ משה גפני מאמין גם הוא בתיאוריה הזו, כפי שהוא אומר למרב מיכאלי ב"הארץ".

את טיבה של הקונספירציה הנוכחית אפשר לנחש: כשהדברים אמורים ביחסו של הציבור הכללי לחרדים, האיום על נתניהו הוא מועמדותו המוכחשת של יאיר לפיד לראשות גוף פוליטי חדש, כדוגמת מפלגת שינוי שבראשה עמד אביו המנוח ושבנתה את עצמה סביב רגשות אנטי-דתיים.

לפיד הוא מבעלי הטור הבולטים ב"ידיעות אחרונות" ומי שהעיתון נראה כמתכונן לעזיבתו בכך שהוא מכשיר בעל טור אחר, הזמר הפופולרי שלמה ארצי, במיקום דומה לזה של הטור של לפיד (פתח המוסף השבועי "7 ימים"). מחפשי תיאוריות הקשר יצביעו על הנ"ל בקשר לכך ש"ידיעות" היה הנלהב ביותר והסנסציוני ביותר בכיסויו את מה שמכונה "הדרת נשים". מי שאינם מחפשים תיאוריות קשר יצביעו על כך ש"ידיעות" נוהג כך גם ביחס לנושאים אחרים.

אלו גם אלו יוכלו לקרוא היום כותרת ראשית שלשונה: "ליברמן: לבטל המועצות הדתיות". "שר החוץ שובר שתיקה בנושא העימות עם החרדים הקיצוניים ואומר בראיון ל'ידיעות אחרונות': הדרת נשים היא ברבריות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לראיון של שמעון שיפר. זו אינה הפעם הראשונה ששיפר זוכה לראיון בלעדי עם שר החוץ, וזו אינה הפעם הראשונה ששר החוץ זוכה לראיון בלעדי ב"ידיעות אחרונות". בעוד שלפיד הוא, עדיין, בגדר מועמד וירטואלי, ליברמן עומד בראש מפלגה קיימת ומרכזית, שיכולה רק להרוויח מליבוי רגשות אנטי-דתיים.

עוצו עצה ותופר

אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על יועצי התקשורת של הורי תלמידים בבית-הספר אורות-לבנות בבית-שמש, שביקשו מהעיתונאים שלא לסקר את יום החזרה ללימודים (אתמול) מחופשת החנוכה, ובייחוד לא את הגיבורה בעל-כורחה של הפרשה, נעמה מרגוליס. "אתם ודאי מבינים שכילדה בת 7, קשה לה מאוד להכיל את כל ההמולה התקשורתית סביבה, וכפי שראיתם בהדלקת הנרות עם הרב אמסלם ביום שני, זה כבר הפך להיות 'גדול עליה'", נכתב מטעם אנשי יחסי-הציבור. "לכן אנחנו מונעים כבר את הסיקור שלה, כי הנזק מהבריונות והאלימות כבר נעשה, ולא צריך להוסיף עליו".

כאמור, תמונתה של הילדה בת השבע מתנוססת כתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות" (צילום: עטא עוויסאת, עם הכיתוב המגושם "נעמה מרגוליס חוזרת לבית-הספר אחרי היריקות") ו"מעריב" (שם הצלם לא מפורש), וגם על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות". ב"הארץ" וב"ישראל היום" ויתרו על התצלום, או למצער על פרסומו. כך או כך, את הילדות של בית-הספר אורות-לבנות ליוו אתמול תקתוקי מצלמות במקום צקצוקי יריקות. מילא. ספק אם היה ניתן להבחין בהם אחרי שבמקום התייצבו גונדת שוטרים ושר החינוך בליווי פמלייתו.

האם עורכי העיתונים בחרו להתעלם מבקשת יועצי התקשורת של המשפחות, או שאלו חזרו בהם? זו אינה השאלה החשובה. על העיתונים חלה החובה להתעלם מבקשותיהם של יועצי תקשורת (ועדיף מיועצי תקשורת בכלל), חובה שתדיר אינה מקוימת בשל חולשה; חולשת הדעת, הכיס או היד המקלידה. השיקולים להבאת מידע לציבור צריכים להיות נחלתם של עיתונאים, לא של יחצנים.

השאלה שכן צריכה להישאל היא על עצם מעורבותם של יחצנים בדרמת "הדרת הנשים". זו כבשה את התקשורת באופן טוטלי מיד אחרי כתבתו של שי גל בערוץ 2 על הילדה מרגוליס והחסידים היורקים. מי פעל מאחורי הקלעים כדי שהכתבה תצא לאור? האם מדובר בהתארגנות של ההורים או במעורבות של גורמים אחרים?

ודוק: מעורבותם של ספינולוגים ואנשי צללים אינה הוכחה לכך שמדובר בספין וכזב. את העובדות הכואבות על בריונות חרדית אי-אפשר להכחיש. אולם בכך שהתקשורת אינה מקיימת את מה שהיא דורשת מאחרים – קרי, לפעול בשקיפות ותחת אור השמש – היא מערערת את האמון בה עצמה ופותחת פתח לחובבי תיאוריות הקונספירציה, יהא משכנם של אלה בפורומים ברשת או בלשכת ראש הממשלה.

לסל וחסל

בתקופת "הארץ" החדש של דב אלפון הושם דגש על ההשוואה בין הסיפורים החדשותיים שהביאו כתבי העיתון ובין אלו שפירסמו המתחרים. מבחינה זו, ואחרות, היה נראה כאילו "הארץ" מבקש להפחית, או לכל הפחות לשנות, את האופן שבו הוא נבדל מהעיתונים האחרים. בתקופה האחרונה בולט למדי האופן שבו העיתון משתדל לשמור על סדר יום שונה מזה של הקולגות.

כך גם היום. בעוד ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" ממשיכים להעמיד את בית-שמש על ראש עצבונם, מדפיס "הארץ" את הכותרת הראשית "שינוי מגמה בקביעת סל התרופות: יותר תרופות יקרות לפחות חולים". לפי דן אבן, ועדת סל התרופות החליטה על "שינוי מגמה" שלפיו "תתווסף השנה לסל שורה של תרופות יקרות בעבור מספר מצומצם של חולים. כך נוצר מצב ש-77 התרופות שנוספו לסל ישמשו 30 אלף איש בלבד, בעוד התרופות שנכנסו לסל אשתקד נועדו ל-230 אלף מטופלים" (ובשנה שקדמה לה ל-340 אלף מטופלים).

אבן מגיש סיקור נרחב ומעניין על פני כפולת העמודים הפותחת, ומראיין בין השאר את יו"ר ועדת סל התרופות, פרופ' רפאל ביאר, שאומר לו בין היתר: "בכל שנה יש לחצים על החברים. אלי לא מתקשרים באופן אישי, כי מפחדים ממני, אך יש לחצים מהשטח ובעקיפין גם על חברים אחרים. הלחץ העיקרי, מצד חברות התרופות, מופעל דרך התקשורת ובעיקר מול ארגוני החולים, שברור לנו שייאבקו על מה שחשוב להם, ודרך האיגודים המקצועיים של הרופאים, שאנו בהחלט שוקלים את המלצותיהם לגבי התרופות המיועדות לסל. אך עבורנו ההמלצה הזו איננה חד-משמעית".

דוגמה ללחץ דרך התקשורת ניתן בידיעה סמוכה, נוגעת ללב, על אשה צעירה שחלתה פעמיים בסרטן צוואר הרחם ונלחמת להכנסת החיסון נגדו לסל. אגב, הוועדה החליטה השנה שלא לכלול את החיסון בסל התרופות.

יש להדגיש, והדבר אינו מודגש דיו ב"הארץ", כי מדובר בתרופות שעלותן 300 מיליון שקל ונכללות בהרחבה בסל, נוסף לתרופות הקבועות בסל, שעלותן כ-5 מיליארד שקל בשנה. את הנתונים האלה מבליט רן רזניק בטור הפרשנות שהוא מספק ב"ישראל היום" לידיעה של דן לביא העוסקת בדיווח קצר על הסל. "ישראל היום" מקדיש הפניה מהשער לטיפולו בנושא, אולם זה כרגיל דל ויבש, לאו דווקא בגלל הכתבים, אלא בשל החלטה עריכתית אומללה שלא להרחיב ולהעמיק בסיקור.

"צריך לומר בקול רם ואפילו מדי פעם להחמיא לעיתונאים: הסל הציבורי של שירותי הבריאות בישראל הוא רחב וטוב מאוד", כותב רזניק בפתח הטור שלו, המוקדש לקריאה לקבוע תוספת שנתית גבוהה וקבועה לסל התרופות. המשפט, כפי שנראה על פניו, נפל גם הוא קורבן לעורכים לא מיומנים.

ומה ב"ידיעות אחרונות"? על אף שמספר החולים החדשים שייהנו מההרחבה לסל התרופות עומד השנה על 30 אלף לעומת 230 אלף בשנה שעברה, כותרת הגג לידיעה של שרית רוזנבלום היא "בשורה לחולים", והידיעה נפתחת כך: "בשורה טובה לעשרות אלפי חולים בישראל". הנה, בשורה טובה גם למוגבלי הראייה: ניתן להסתפק גם בהתבוננות בעשירית הכוס המלאה.

מכינים את השטח

לא רק "הארץ", גם "ישראל היום" מעביר את אירועי בית-שמש והמלחמה בקיצוניות החרדית למקום השני. אלא שאצל "ישראל היום" הדבר נראה מובן יותר. אחרי הכל, התסיסה הציבורית הזו, כמו גם תסיסות שקדמו לה, מתקבלת בעיתון כהתרחשות שלילית ולא כהתעוררות חיובית. בשל שמרנות המוטמעת בגנים של העיתון, בשל הקרבה למי שעומד בראש השלטון הנוכחי ומעוניין בשקט אזרחי, או בשל צירוף של הסיבות.

כך או כך, הדיווחים של "ישראל היום" על מה שהתקשורת מכנה "הדרת נשים" התאפיינו בניסיון להדגיש את האחדות של מחנות בציבור הישראלי אל מול קיצוני החרדים ולא את השסע עצמו, והרבו באופן יחסי לתת פתחון פה למי שניסו להשקיט את הרוחות. ניתן היה לקבל גישה זו ברוח טובה אם היתה מלווה בסיקור חדשותי הולם, אולם בחזית זו שרר השיממון הרגיל.

היום, כאמור, הכותרת הראשית עוסקת בנושא אחר: "השמינייה קבעה: החטיפה הבאה תוביל למלחמה". "ישראל משנה את כללי המשחק ותגיב ביד קשה על חטיפה של חייל או אזרח", נכתב בכותרת המשנה, "נתניהו: 'זה כורח המציאות'. בשבוע הבא יוגש דו"ח שמגר ובו נהלים לפעולה בעקבות חטיפה. גורם מדיני בכיר: 'תמה תקופת ההבלגה'".

הידיעה עצמה (שלמה צזנה), על אף שזכתה לכותרת ראשית, מודפסת בעמ' 7 והיא קצרה ואינפורמטיבית. למעשה אין בה מידע רב יותר מזה שסוכם בכותרת שהובאה לעיל. גם המידע הזה לא ברור כל-כך. מהי "יד קשה"? האם היציאה למלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפת החיילים (או למעשה, גופות החיילים) ב-2006 היתה יד קלה? והאם היתה מוצלחת? ומה חשיבות יש להחלטה מעורפלת כזו אם דו"ח מנומק ומפורט עתיד להתפרסם זה מקרוב?

אפשר לפטור את ההחלטה לפרסום הבולט בגחמה, עוד גחמה, של העורכים ב"ישראל היום", אולם אפשר גם לקרוא את העיתון כפי שקראו בזמנו הסובייטולוגים את עיתון המפלגה ולתהות על מהות העיתוי. אם נצעד בנתיב הזה הרי שניתן לנחש שיש כאן איתות לאנשי ועדת שמגר. אנשי תיאוריות הקשר יקשרו את הפרסום להצהרות בכירים במערכת הביטחון על הצורך במערכה נוספת מול עזה. לפי "הארץ", כזכור, אנשים מן הסוג הזה מאכלסים בין היתר גם את לשכת ראש הממשלה.

ביני ובינך מה הוא

"אחרי שהציגו נתונים שמהם עלה כי 'הנתח' שיקבל הציבור מרווחי החברה יעמוד על 49%-57%, הודיעו אתמול שהנתח בפועל יהיה 25%-33% בלבד", מדווח עמיר בן-דוד ב"ידיעות אחרונות" על "טעות בהיקפי התמלוגים" שיתקבלו ממפעלי ים-המלח שבבעלות האחים עופר. כיל, המחזיקה במפעלי ים-המלח, הרוויחה ברבעון האחרון כחצי מיליארד דולר והכניסה לציבור כשני מיליארד.

ענייני תקשורת

אחת ההפניות על שער "הארץ" היא "הפתעת השנה בתרבות: דוגמנית מחייכת על שער". גם אם המשפט לא היה נקטע (על-פי התצלום המצורף, מדובר במגזין "ווג"), הוא היה נשאר סתום.

"ynet ידיעות אחרונות האתר הגדול בישראל", נכתב בכותרת בולטת על שער "ידיעות אחרונות". ההתפארות: בעקבות פרסום נתוני ועדת המדרוג לאינטרנט שהתפרסמו השבוע לראשונה, ואמורים להחליף את סקר טים, שמדד חשיפה בלבד. באופן אירוני, על אף שנתוני הוועדה הם נתוני אמת, הקרובים יותר לתיאור תמונת המציאות הממשית של הגלישה בישראל, פרסום הנתונים גרר גל של פרסומים בכלי התקשורת הנכללים בבדיקה – כל אחד מהם טען כי הוא הפופולרי ביותר. כדי לדעת שההתפארויות הללו אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת לא צריך ועדה.

עמית שהם, עורך "ז'ורנל", מוסף התרבות של "מעריב", התפטר. "תיקון", נכתב בעמ' 12 של "מעריב", "בחלק מגליונות 'ז'ורנל' נפלה טעות בתאריך המתפרסם בעמודים הפנימיים. התאריך הנכון הוא 30.12.11". האם ב"מעריב" מתכוונים לטוויסט חתרני על הבדיחה על העיתון והתאריך?

כתבת התחקיר של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", עוסקת בחלקי גופות של ידוענים שאינם זוכים לטיפול נאות, לכאורה, במכון הפתולוגי. האם ב"ידיעות" מבצעים מעשה חתרני ומפרסמים משל על העיתון עצמו?