המציאות הזו
פיגוע ירי שבוצע אמש וארבעת קורבנותיו ממלאים הבוקר את שערי כל העיתונים. הכותרת הראשית של "הארץ" היא היחידה שמציינת כי הפיגוע התרחש "ליד קריית-ארבע", מידע שמסייע לקוראי העיתון למקם את האירוע לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינת היחס הרגשי אליו.
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הביטויים "ליד חברון" ו"ליד קריית-ארבע" מופיעים (בהתאמה) בכותרת הגג לראשית. משער "ישראל היום" קשה להבין אם הקורבנות הם תושבי התנחלות או חיים בתחומי הקו הירוק. בכותרת הראשית, כותרת הגג וכותרת המשנה המידע הזה אינו מופיע, כמו מוסר העיתון לקוראיו כי הריבונות הישראלית חלה באופן שווה על קריית-ארבע וקריית-אתא, הד לוויכוח סביב חרם אנשי התיאטרון, הסערה הגדולה שנמוגה באחת אל מול הקורבנות בנפש. הרמז היחיד בשער "ישראל היום" מופיע מתחת לתצלומי הנרצחים (יצחק וטלי איימס, כוכבה אבן-חיים ואבישי שינדלר), שם נכתב כי "כולם תושבי בית-חגי".
הבדל בולט נוסף בסיקור פיגוע הירי נוגע למידת המעורבות הרגשית שכל עיתון מבקש לעורר. ב"הארץ" נפתחת הכפולה הראשונה בדיווח על האירוע ("4 הרוגים בפיגוע ירי בגדה, החמאס קיבל אחריות") ועל תגובת ראש הממשלה, ששמע על האירוע בדרכו לוושינגטון ("הפיגוע מוכיח את חשיבות דרישות הביטחון של ישראל"). עמוד שמאל בכפולה הפותחת מוקדש לסיפור הקורבנות ("הלם בבית-חגי: 'ההרוגים היו מעמודי התווך של היישוב'") וטור פרשנות. הסדר ביתר העיתונים הפוך – קודם רגש, אחר-כך מידע.
"7 יתומים", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", והכותרת לרוחב עמ' 2 מסבירה לקוראים (שלום כיתה א') מה בדיוק משמעות הכותרת שקראו שנייה אחת לפני כן – "בלי אבא ואמא". בתחתית עמ' 3 מופיעה ידיעה מאת ירון דורון על הפיגוע עצמו.
ב"מעריב" ההפרדה וההעדפה של הרגש בולטות עוד יותר. אף שלקונטרס החדשות של עיתון זה מספר עמודים קטן לעומת הקונטרס של "ידיעות אחרונות" (24 עמודים לעומת 32), כל הכפולה הפותחת מוקדשת לסיפור האנושי ("שישה ילדים יתומים") והדיווח העובדתי על האירוע מופיע בנפרד, בעמ' 5. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" אמנם מקדימים העורכים מידע ענייני לענייני הרגש, אך העיתון רחוק מאוד הבוקר מהקו הסולידי שמאפיין אותו. הכותרת הראשית של "ישראל היום" קוראת "מתנדב זק"א בא, וגילה את אשתו בין הנרצחים".
חבל שהעיתון חרג ממנהגו ולא מיקם את הכותרת הראשית הזו בין מרכאות, כך לפחות ניתן היה להאשים איזה דובר של מד"א או קרוב משפחה בניסוח העילג. הזווית השולית הזו של הסיפור, נוגעת ללב ככל שתהא, מופיעה כידיעה נפרדת ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" המידע על הדרמה של מתנדב זק"א מופיע בגוף הידיעה על זהות ההרוגים [חיים לוינסון].
"יצחק וטליה הם אנשים קדושים שחיו במחסור, אבל אצלם הרוחני קדם לגשמי", מצטטים ב"מעריב" אורי בינדר ועמיחי אתאלי את יצחק פישלביץ, תושב קריית-ארבע. "הם חשבו על עם ישראל ואיך לקדם את בית-המקדש", הוא אומר. צביקי בר-חי, ראש המועצה האזורית הר חברון, מצוטט בדיווח כך: "יש עם שתאב חיים וזה אנחנו, ויש עם שתאב דם ואלה הפלסטינים. על המנהיגות שלנו להבין סוף-סוף את המציאות הזו".
"הזעם הוא אדיר על הממשלה", מצוטט ב"הארץ" תושב ההתנחלות בית-חגי קובי שמול. "השיחות בארה"ב כעת מגבירות את הזעם, ארגוני השמאל משתלחים בנו, שאין לי מלים לתאר זאת. שיבואו לנחם אותנו ולחבק אותנו לפני הערבים".
קורבנות השלום
"טרור ערב הפסגה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", ומדגישה את הרקע לפיגוע הירי. הדעה הרווחת היא כי הוא נועד לחבל בשיחות שאמורות להיפתח בקרוב. בכל העיתונים מופיע תצלום [משה מילנר] של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, משוחח בטלפון לווייני בעת טיסתו לוושינגטון. "מיד לאחר הפיגוע שוחח נתניהו עם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ והנחה את זרועות הביטחון לפעול ללא שום מגבלה מדינית כדי להגיע לרוצחים ולהגיב בתקיפות", מדווחים אלי ברדנשטיין וצח יוקד ב"מעריב".
"זה אסון נורא, שמחייב לא רק מרדף ישראלי אחר הרוצחים, אלא גם מאפשר לנתניהו למנף את הטענה כי אין עדיין השלמה פלסטינית מלאה עם קיומה של ישראל, ואפילו לא הסכמה לפתרון של שתי מדינות לשני עמים", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום".
נחום ברנע מביע ב"ידיעות אחרונות" עמדה דומה: "הפיגוע בחברון לא משנה בהרבה את מהות הפסגה. הוא רק מוסיף תוקף לדרישות הבטחוניות של נתניהו, שאותן החליט בכל מקרה להעמיד במרכז ההתבטאויות שלו כאן [...] הפיגוע, עם כל התסכול שהוא מעורר, עם כל הכעס והזעם, נותן ביד ראש הממשלה נשק טאקטי והסברתי".
"הפיגוע שנועד להביך את הרשות הפלסטינית ערב הפסגה" היא כותרת טור פרשנות מאת אבי יששכרוף ועמוס הראל שמופיע ב"הארץ". בדיווח של "ישראל היום" [אפרת פורשר, לילך שובל, יהודה שלזינגר, דניאל סיריוטי ומתי טוכפלד] מצוין כי "במשלחת הפלסטינית שררה מבוכה רבה". ב"הארץ" מרחיבים יששכרוף והראל על גילויי המבוכה: "שיחה קצרה עם חברי המשלחת הפלסטינית בוושינגטון אמש מעלה כי המשימה אכן הושגה: הם נשמעו לחוצים, כעוסים ומודעים להשלכות הקשות שעלולות להיות לאירוע על שיחות השלום ועל יכולת התמרון שלהם מול ישראל". בהמשך הטור השניים מעריכים כי "הפיגוע אינו מעיד על חידוש התקופה הרצחנית בגדה".
בשיחות התדרוך שהתקיימו עם עיתונאים במטוס ראש הממשלה בדרכו לוושינגטון, טרם היוודע דבר הפיגוע, הודגש הרצון של נתניהו לקדם את תהליך השלום. "מקורביו של נתניהו שראו אותו ושוחחו עימו אתמול העידו כי הוא להוט להתחיל במשא-ומתן עם הפלסטינים", מדווח ברק רביד, שליח "הארץ" בפמליית ראש הממשלה. כמה להוט? כל עמ' 6 ב"הארץ" מוקדש לשיחה שקיים ארי שביט עם שר הביטחון אהוד ברק על המשא-ומתן עם הפלסטינים.
"ברק מגלה אופטימיות מפתיעה וחריגה", מדווח שביט ומכנה את שר הביטחון "האיש המתפקד גם כשר חוץ בפועל". ברק מעריך כי "אם נתניהו יוביל תהליך, חלק גדול משרי הימין ילכו איתו", ומוסיף: "לכן מה שנדרש הוא אומץ לקבל החלטות היסטוריות כואבות. אינני אומר שיש ודאות להצלחה, אבל יש סיכוי. את הסיכוי הזה חובה למצות".
"אני מגיע למשא-ומתן בכוונות טובות ומאמין שהסכם אפשרי", מצטטים את נתניהו נחום ברנע ושמעון שיפר, שליחי "ידיעות אחרונות" לפסגה בוושינגטון, "אני מחפש פתרונות, ואני מוכן לקחת סיכונים". יחד עם זאת, השניים מדווחים בהמשך כי נתניהו "עומד בשלב זה מאחורי החלטת הקבינט לחדש את הבנייה ב-27 בספטמבר". אלי ברדנשטיין, שליח "מעריב" בפמליית ראש הממשלה, מדווח כי נתניהו עשוי לזכות בעוד כמה ימי שקט בגזרת הבנייה. "מסתבר שצו האלוף שמורה להקפיא את הבנייה בשטחי יהודה ושומרון אינו מסתיים בתאריך שעליו דובר עד כה, ה-26 בספטמבר", מגלה ברדנשטיין. "ממש לפני שעלה לטיסה אמר לנתניהו אחד מיועציו שההקפאה מסתיימת ב-30 בספטמבר".
הישג לשטייניץ – שתי ידיעות חיוביות בגיליון אחד
"שי לחג: האבטלה בישראל חזרה לימים שקדמו למשבר", מבשרת הכותרת בראש מדור הכלכלה המצומצם של "ישראל היום". זאב קליין מדווח כי "האבטלה בישראל ירדה לשפל של שנתיים: 6.2% בלבד ברבעון השני של 2010 לעומת 8% ברבעון המקביל אשתקד", ומצטט בהרחבה מדברי שר האוצר יובל שטייניץ ("ישראל עובדת [...] ממשלת ישראל הצליחה לבלום את הגידול ולהחזיר את ממדי האבטלה לתקופה שקדמה למשבר [...] ההישג של בלימת האבטלה נובע משילוב נכון של מדיניות הממשלה וגמישותו של המגזר הפרטי בישראל".
קליין מדווח על הערכות של בנק ישראל ומשרד האוצר, ולפיהן "שיעור האבטלה בישראל ימשיך לרדת בשנתיים הקרובות ויגיע לשפל היסטורי – בין 6% ל-6.5% בלבד". קליין מדגיש כי "זהו שיעור אבטלה המוגדר בפי מומחים כאבטלה 'טבעית', כלומר מובטלים הנמצאים במעבר ממקום עבודה אחד למשנהו".
בטור פרשנות נפרד מוסיף קליין להרעיף מחמאות על השר שטייניץ. תחת הכותרת "ההישג של שר האוצר" כותב קליין כי "שר האוצר יובל שטייניץ בהחלט יכול להיות מרוצה מהנתונים הבולטים על הירידה באבטלה".
"אל תמהרו למזוג את השמפניה", מבקש שי ניב בעיתון "גלובס". "לא תענוג גדול להרוס את החגיגה שנפתחה אתמול, בעקבות ההודעה על ירידה דרמטית בשיעור האבטלה במשק", כותב ניב, "והנה, אנחנו נאלצים להרוס אותה בכל זאת". על-פי ניב, הממשלה הפעילה את כל הכלים העומדים לרשותה כדי "להציג רמת אבטלה נמוכה", לאו דווקא כדי להשיג רמת אבטלה נמוכה.
המחמאות לשר האוצר על הירידה ברמת האבטלה הולכות יד ביד עם ידיעה חדשותית מאת ליאת עזר, כתבת "ישראל היום" לענייני חינוך, המדווחת בעמ' 7 של העיתון כי השר שטייניץ צפוי לבקר הבוקר בבית-הספר שממנו נזרק לפני 35 שנה.
"שטייניץ זכור כווכחן כפייתי, שהוויכוחים האינסופיים שלו עם המורים הפריעו לשאר התלמידים", כותבת עזר. "בתחילת כיתה י"ב פנו אליו המורים והבהירו לו כי אם הוא רוצה להמשיך בבית-הספר, הוא חייב לחתום על התחייבות להפסיק את הוויכוחים הבלתי נגמרים עם המורים. שטייניץ סירב ומצא את עצמו מחוץ לבית-הספר. הוא נרשם לבגרויות בעצמו ועבר אותן באופן אקסטרני". עזר אף משוחחת עם השר לקראת הביקור בבית-הספר ושומעת ממנו כמה נהנה להתווכח בתור תלמיד, ומה תחושותיו לפני המפגש המחודש עם מוריו לשעבר ("אני מניח שיהיה נחמד").
ההישג של שטייניץ בולט עוד יותר על רקע הידיעה השנייה שמופיעה באותו עמוד, תחת הכותרת "פרס לילדי כיתה א': 'אם תלמדו, תצליחו'". ליאת עזר ויורי ילון מדווחים כי נשיא המדינה אירח אתמול כ-200 ילדים העולים לכיתה א' ואמר להם: "אם תהיו ילדים טובים יהיה טוב לכל העם [...] אם אתם רוצים לגדול ולהצליח אתם מוכרחים ללמוד. אל תשכחו זאת".
רשת ביטחון
ידיעות על חשוד בחטיפת ילדה בת שמונה ותקיפתה מינית מופיעות הבוקר בכל העיתונים. ב"ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הידיעות מלוות בתצלומים שבהם נראה החשוד לאחר מעצרו כשחולצתו עוטפת את ראשו ומכסה את פניו. מהתצלומים המתפרסמים ב"ישראל היום" ו"מעריב" ניתן להבחין כי על חולצת החשוד הכיתוב "רשת שוקן". הידיעה ב"הארץ" אינה מלווה בתצלום של החשוד.
איזמל בראש
"אחרי שלושה פרקים שהם תרגום מילולי כמעט למקור הלועזי, הגיעה מלחמת השחרור של היוצרים הישראלים, עוזי וייל ואיתן צור, מעול המנדט הבריטי. אפשר להגיד שלמעשה פרק 4 הוא הראשון במשרד הישראלי", כותב מבקר הטלוויזיה החדש של "הארץ", מורן שריר, בביקורת על הפרק הרביעי בסדרה "המשרד", הפרק הראשון שבו נפרדו היוצרים הישראלים מהתסריטים שייבאו יחד עם הפורמט.
גם ניר קיפניס, מבקר הטלוויזיה של "גלובס", מייחד את טורו היומי לפרק הרביעי של "המשרד". "עוזי וייל מוכיח בפרק הזה עד כמה אפשר לנתח את הישראליות באיזמל חד שלא גולש ימינה או שמאלה כמקובל במקרים שכאלו, אלא מציג תופעות נלעגות של הישראליות המגויסת, זו שבה כל גבר, מנסה להיות גבר-גבר", כותב קיפניס.
דעתו של שריר שונה בתכלית. "הגדולה של הסדרה המקורית היתה ברגעים הזעירים, באנושיות העלובה של הדמויות", הוא כותב, "אם היתה בה סאטירה זו היתה ביקורת מעודנת על האפסיות האנושית, לא על התהליכים המדאיגים בבריטניה. לא הוזכרה מערכת הבריאות המתפוררת ועובדי המשרד לא צפו בפלישה לעיראק, אבל כל שתיקה מביכה היתה נבוט בראש. זו הדרך האנגלית. בארץ שתיקה מביכה לא יכולה להיות נבוט בראש. בארץ פחות מקטיושה לא מעירה אותך בבוקר. אז לוקחים את היצירה הטלוויזיונית המעודנת בהיסטוריה, הופכים אותה למודל דיסנילנד של החברה הישראלית ומאבדים את הטעם ברכישת הפורמט הזר".
ענייני תקשורת
איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי צלם העיתון, עטא עוויסאת, הושפל אתמול בבית הנשיא והתבקש להתפשט במהלך בדיקה בטחונית. עוויסאת בא לתעד את המפגש שהוזכר לעיל בין נשיא המדינה לתלמידי כיתה א', אך בכניסה לבית הנשיא "הכניסו שני מאבטחים את עוויסאת לחדר צדדי, ובאופן חריג דרשו ממנו להתפשט ולהניח את שתי ידיו על הקיר. לאחר מכן ביצעו על גופו בדיקה". אייכנר מוסיף כי לאחר פניית העיתון לבית הנשיא, זימן אליו פרס את הצלם והתנצל בפניו באופן אישי.
ערן סויסה מדווח במדור הרכילות במוסף "עסקים" של "מעריב" כי רשת בתי-הספר הדתית אמי"ת דורשת מחברת החדשות של ערוץ 2 לשדר הבהרה לאחר שמגישת המהדורה המרכזית, יונית לוי, דיווחה על מנהל בית-הספר עמית, המואשם בהטרדה מינית של תלמידה, בלי להגות כראוי את האות עי"ן.
רפאל פרנקל, תושב בית-העמק, מעיר במכתב למערכת "הארץ" כך: "יואל מרקוס שואל 'מה היה קורה אילו צ'מברליין ולא צ'רצ'יל היה ליד ההגה עם פרוץ המלחמה'. אלא שצ'מברליין אכן היה ליד ההגה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. צ'רצ'יל החליף אותו כמה חודשים אחר-כך".