בית-שמש, אתמול (צילום: אורן נחשון)

בין שתי ערים

גם היום תופסת בית-שמש את כותרות העיתונים. "הפתרון של נתניהו לבית-שמש – תוכנית החלוקה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("רה"מ הציע לש"ס לפצל את העיר לשתיים", נכתב בכותרת המשנה). "אלפי מפגינים בבית-שמש קראו להילחם בכפייה הדתית", נכתב בזו של "מעריב". ב"הארץ" וב"ישראל היום" ההפגנה מדווחת בכותרות שליד הראשיות: "10,000 הפגינו בבית-שמש: 'כאן זה לא טהרן'" ו"כ-4,000 הפגינו בבית-שמש: ימין, שמאל, חילונים ודתיים – 'מאוחדים נגד אפליית נשים'", בהתאמה (גם ב"מעריב" מצטטים בכותרת המשנה לראשית את המספר 4,000, לצד הציטוט של "אמה של נעמה מרגוליס": "לא האמינו שזה יצמח לממדים כאלה". הנה, ב"הארץ" לא הסתפקו אפילו בממדים האלה).

"ביבי, הפצצה האיראנית כבר נחתה כאן", נכתב על שלט, אחד מני רבים, המונף בידי מצולמים בתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות" (שלטים אחרים: "לא מוותרים על בית-שמש", "בית-שמש עיר ציונית", "הרוב הדומם התעורר!", "הדרת נשים – הקו האדום שלי", "מכרזי הדירות בבית-שמש תפורים לחרדים בלבד"). הכיתוב מצליח לתפור לרקמה אנושית אחת פחדים המנוצלים לצרכים פוליטיים מנוגדים: הפחד מימין מהאיראנים (ובהכללה גסה: מהערבים, ומהגויים); והפחד משמאל מאיראניזציה כאן (ובהכללה גסה: מהיהודים "הישנים").

על נמר הפחד הראשון רוכב בראש ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועל נמר הפחד השני רוכבת כעת, בנרפות אופיינית, ראש האופוזיציה ציפי לבני (וירכב, אולי, פובליציסט "ידיעות אחרונות" יאיר לפיד אם ירוץ לכנסת); בהפגנה אתמול השתתפה לבני והשתתפה לבנת (לימור), נציגת מחנה הימין. "כשלימור לבנת עלתה לבמה היו אחדים שצעקו 'צביעות'. לבנת הרוויחה ביושר את הצעקות האלה, אבל היא היתה שונה רק במעט מעמיתותיה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות".

לפי ברנע, יכולה להיות מטרה פוליטית, כלומר מעשית, לאווירה שחוללה את ההפגנה אתמול. שכונה חדשה לחרדים בלבד (רמת בית-שמש ג'), בת 25 אלף יחידות דיור, מתוכננת לקום, והדרישה מהממשלה "שחלק מהדירות יוקצה ללא חרדים במחירים זהים", כותב ברנע, מוצדקת ויכולה לשמש תוכן ממשי להפגנות ולטקסים. אלא ש"עלבון היה אמש בבית-שמש. זעם? לא ממש", הוא מסכם את טורו. לפני כן הוא כותב: "הגינוי שנשמע מפי כולם, מזהבה גלאון עד ציפי חוטובלי, דילל את המחאה עד שהפכה למים. איש לא יאמין, בצדק, למחאה שמדוקלמת מקיר אל קיר. איש לא יאמין שהיא מגלמת רוח לחימה וזעם אמיתי".

הסיקור של הטבלואידים דומה יותר למציאות שמתאר ברנע מאשר לניסיון לעמוד בסטנדרטים של הביקורת שהוא מותח; כלומר, התמקדות בקונסנזוס ובתגובה הרגשית במקום בעובדות ובניתוח המציאות. "מאוחדים נגד ההדרה" היא הכותרת הדביקה של הכפולה הפותחת של "ישראל היום", שמדיר מהסיקור שלו כמעט לגמרי את הדוברת הראשית בהפגנה, ציפי לבני. על שער "מעריב" מתפרסמת תמונה מביכה, שכאילו(?) נרקחה על-ידי יחצני קדימה, ובה נראות נשים "מהחזקות בישראל" עומדות מאחורי דיוקן מרוטש של לבני.

ארבעה עמודים מקדיש "ישראל היום" ל"הדרת נשים" (עד עמ' 7 בעיתון). יש בהם קש וגבבה ("התשובה להדרה: 5 טייסות" היא הכותרת הראשית, לדוגמה), אולם יש לציין בתוכם את המאמר של אברהם פורז, הקורא להקמת מפלגה חילונית חדשה; את הידיעה של גדעון אלון (הנסמכת על נתונים של ארגונים אנטי-חרדיים), המתמקדת בחדלון המחוקק ביחס לאפליית נשים על-ידי חרדים; ואת המאמר של אביעד הכהן (אחד הפובליציסטים המקוריים ובעלי המחשבה העצמאית היחידים בעיתון הזה), הכותב: "חברה סובלנית, יש לזכור, אינה ניכרת ביחסה האוהד כלפי הנורמות המקובלות. אלה אינן זקוקות להגנה, שהרי הכל או כמעט הכל דבקים בהן ונוהגים על-פיהן. חברה סובלנית ניכרת דווקא ביחסה לקבוצות המיעוט שחיות בתוכה ובכיבודה את אורח החיים הייחודי להן".

גם ב"מעריב" ארבעה עמודי הדרה. יש בהם כרוניקה, סקירה מעניינת של חיים גריידינגר על רבני הזרמים המטורללים, מאמר צולף של קלמן ליבסקינד על שנאת חרדים ("עיתונאי שהיה כותב על ערבים מה שנכתב השבוע על חרדים היה נחקר בחשד להסתה"), ועוד כהנה וכהנה. בולט לרעה מאמר נוטף צביעות של שי גולדן, סגן עורך העיתון ובעל טור במוסף הנשים ("אדישותו של גוש דן"), שגוער בישראלים: "איפה היו אתמול מאות האלפים ששטפו את הרחובות בקיץ?", זאת אחרי שבקיץ היה עסוק בחבטות באותם מאות אלפים שכן יצאו לרחובות. הנה נמצאה מטרה שאפשר להתגייס אליה וגם אינה פוגעת בעסקיו של המו"ל.

בית-שמש, אתמול (צילום: אורן נחשון)

וב"ידיעות אחרונות"? "קרן שמש" היא כותרת הכפולה הפותחת, אותה כפולה שבה מתפרסם טורו של ברנע, אולם הטקסט המרכזי, של מירב בטיטו, חף מסנטימנטליות ומגיש דיווח מעניין למדי על ההפגנה. גם הידיעה שאליה מובילה הכותרת הראשית, על תוכניתו של נתניהו לפצל את בית-שמש לשתי ערים, היא קרן שמש של ניסיון לטפל במרכיבים הממשיים של הנושא שלפנינו ולא בתשפוכת דעות על אודותיו.

"התוכנית להפרדת בית-שמש לשתי רשויות עלתה לראשונה על שולחן מועצת העיר לפני כשנתיים, אז העלה את הרעיון חבר המועצה מטעם מפלגת העבודה ריצ'ארד פרס, הממונה על הרווחה, החינוך והמתנ"סים", נכתב בידיעה של יוסי יהושוע, יובל קרני ועקיבא נוביק. "'הבנתי שהתושבים בשני הצדדים לא מעוניינים בחיים משותפים, ואיננו יכולים להתמודד עם קצב הילודה החרדי', הסביר פרס, 'כל יומיים נולדת כאן כיתה חדשה'.

"בתחילה נחשב הרעיון להזוי והתקבל בזלזול על-ידי חברי מועצת העיר", נכתב עוד בידיעה, אלא שנתניהו, השולף המהיר במזרח, חוכך בדעתו אם לאמץ אותה. מה משמעות פתרון כזה בנוגע לדרך ההתמודדות של ישראל עם המתחים בין האוכלוסיות המתגוררות בה? מה המשמעות בנוגע, נאמר, לאשדוד או לפתח-תקווה? לאלוהים הפתרונים, כך נראה לפחות שמאמינה העיתונות הישראלית.

ועוד תהייה: אם הבעיה היא ב"קומץ" שכולם "מאוחדים" נגדו, מדוע צריך עיר נפרדת? אם מדובר בקבוצה קיצונית שנדחקה ממאה-שערים, כיצד זו תאכלס עיר? "הרב אלישיב לחרדים: החרימו מסגרות חרדיות בצבא ובאקדמיה", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ". מתחת לה, כותרת ידיעה אחרת: "יוזמי המחאה: 'חוששים מקמפיין אנטי-חרדי ריק מתוכן'". אתמול ידע "הארץ" לצטט כותרות מתלהמות, "קיצוניות", מהעיתונות החרדית המרכזית ולטעון כי הציבור החרדי ("המתון") עצמו סולד מהתקשורת שלו ומייחל דווקא להצלחתו של "מסע ההסתה החילוני". האם מדובר בדיווח או בהמיית לב?

בימים האחרונים התפרסמו לא מעט קריאות דומות לזו של ליבסקינד והכהן, שלא להכליל וכן לזכור כי החרדים אינם עשויים מקשה אחת. לצד זאת יש לשאול גם אם הישראלים הליברלים משקרים לעצמם בציור שהם מציירים לעצמם את דמותו של "החרדי המתון".

ובחזרה לדמותו של האחר הקיצוני בעיתונות הליברלית: "המתפרעים יצאו לחטמ"ר אפרים ממרכז-הרב בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שמוכיח בגרות אופיינית בכך שהוא מצליח לזכור את הנושא שעמד ברומו של עולם התקשורת אך לפני ימים אחדים. בידיעה עצמה כותב חיים לוינסון בהרחבה על האוטובוס ש"הגיע למרכז-הרב ואסף 40 איש, רובם תלמידי הישיבה", ואף מציין, פעמיים, כי זו "מסמלי הציונות הדתית" ו"המקור האידיאולוגי להתנחלויות". בתמונה בעמ' 2 נראים בחורים עטויי כיפה כשהם תופסים בחור אחר הנמלט משוטרים דרך חלון דירת קרקע. הכיתוב אומר: "עימותים בין תלמידי ישיבת מרכז-הרב לשוטרים".

המסר הכולל המשתמע ברור: ישיבה מרכזית של הציונות הדתית מצמיחה פורעים הבורחים משוטרים ומכים חיילים. אלא שגם בלי להכיר את פרטי המקרה נדמה כי זו תמונה מעוותת: הבחורים הבורחים מהשוטרים אינם תלמידי הישיבה, כך לפי "הארץ" עצמו, אלא פעילי ימין שהורחקו בצו לשכונת קריית-משה (מקום משכנה של הישיבה). זאת ועוד: מרכז-הרב עצמה כבר מזמן אינה "סמל של הציונות הדתית", והרבנים ממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה קוק, "המקור האידיאולוגי להתנחלויות, פרשו זה מכבר מהישיבה על רקע סכסוך ירושה עתיק יומין והקימו ישיבה אחרת, שתלמידיה, ביניהם רבני המכינות, אמונים דווקא על 'ממלכתיות'" (יש לקרוא בהברה אשכנזית).

גם הקביעה כי האוטובוס אסף תלמידי ישיבה מוזרה; בשבוע שעבר התפרסם כי המתפרעים בחטיבה המרחבית אפרים היו נערים מתחת לגיל 18 – לא הגיל של בחורי ישיבה או אברכים. אם כבר, ייתכן כי אותו אוטובוס אסף תלמידים מהישיבה לצעירים – ישיבה תיכונית השוכנת בישיבת מרכז-הרב, אולם ודאי שאינה הישיבה עצמה.

"אני יהודייה ודון נוצרי, אבל אנחנו מגדלים את הילדים כזאבים", אומרת דמות מצוירת לחברתה בקריקטורה מה"ניו-יורקר", המתפרסמת בעמוד האחורי של "גלריה". השתיים יושבות על הספה ולרגליהן מתרוצצים הילדים, על ארבע.

נחוץ אומץ

בתחילת השבוע פירסמנו כאן מאמר תקיף של אורית שוחט נגד פרסומו של מאמר (של ארי שביט) במדור הדעות ב"הארץ" (עורך: אלון עידן), מאמר שלקה, לטענתה, בתחום העובדתי. "עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר", כתבה שוחט. "פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם". האם הדברים יפים גם למאמר המתפרסם היום במדור?

כותב סלמאן מצאלחה, תחת הכותרת "קשים גרים לישמעאל", כי "שיוך הקריאה 'איטבח אל-יהוד' לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא". לטענתו, הקריאה היא תרגום של קריאה אנטישמית רוסית שהובאה לכאן על-ידי אחד מה"סבוטניקים", הרוסים המתייהדים. מצאלחה אף נוקב בשמו של אדם ספציפי: יעקב ניצ'ייב מסג'רה, שקרא את הקריאה אחרי ש"השתכר כגוי" ו"חזר להיות איכר רוסי". זו אינה הקביעה הדמגוגית היחידה במאמרו של מצאלחה (שלו כותב כמצאלחה היה נדרש לו, היה קובע ודאי כי הוא מדיף ניחוח גזעני ביחס לרוסים), אך היא בוודאי נראית המופרכת, עד כדי גיחוך, שבהן.

האם אכן כך? "מי המציא את 'איטבח אל-יהוד?'", שאל ב"הארץ" לפני שנתיים סייד קשוע, במאמר פובליציסטי נדיר, וענה: "בז אני למפגיני קריאות ה'מוות ליהודים', אך אני מוכרח לציין כי סיסמה זו מעולם לא היתה קיימת בלקסיקון הערבי, אלא הועתקה מהמנטרה 'מוות לערבים'. מתחנן אני בפני רעי שלא לאמץ את 'איטבח אל-יהוד', עוד סיסמה ישראלית טהורה שמעולם לא עלתה מפיו של מפגין ערבי. 'איטבח אל-יהוד' היא מוצר ישראלי טהור שאינו נשמע כלל כמו ערבית. צר לי לבשר לכם זאת, בידיעה כי שנתם של רבים לבטח ערבה יותר בחסות הידיעה כי השנאה היא מטפיזית וכלל אינה ארצית".

גם עיתונאי ומבקר תקשורת שהתייעצתי איתו מוסר כי בתקופה של 20 שנה לא שמע מעולם ביטוי כזה בהפגנות בישראל או בתקשורת בערבית, וכי הוא אינו חלק מהז'רגון האנטי-ישראלי, גם לא של ארגונים כמו אל-קאעידה.

לעומתם, ההיסטוריון והעיתונאי דורון ארזי (מחבר הספר "יצחק רבין: גיבור מלחמה ושלום" ודובר ערבית, בין שאר שפות) קובע כי "הביטוי קיים גם קיים מבחינה לשונית, בצורה ד'בח ולא טבח, ולכל היותר שובש בפיהם של עדים יהודים מן התקופה שבה נכנס אל הזיכרון העממי היהודי-ישראלי.

"הביטוי המדובר מתאים להקשר ההיסטורי של קדם 1948", הוא מוסיף, "שרק בו יכלה להיווצר סיטואציה של המון ערבי משולהב היוצא לפרוע ביהודים. אחרי 1948 בוודאי שאי-אפשר לשמוע ביטויים כאלה בהפגנות של פלסטינים בתוך מדינת ישראל וגם לא בשטחים, בהקשר של כיבוש צבאי ישראלי – שם הם מתרכזים בסיסמאות נגד הכיבוש ורק רומזים על כוונותיהם היותר מרחיקות לכת בעזרת סיסמאות על שהידים או על השיבה (למשל, בסרט תעודה על בילעין אפשר היה לראות נערות צועקות 'עאודה, חוריה, וחדה וטניה' – שיבה, חירות, אחדות לאומית).

"בהפגנות אסלאמיסטיות מחוץ לתחום שלטונה של ישראל – למשל בעזה – משתמשים בסיסמאות כמו 'ח'יבר, ח'יבר יא יאהוד/ ג'יש מוחמד סיעוד' – ח'יבר, ח'יבר, הו יהודים/ צבא מוחמד עוד יחזור (התייחסות לניצחון ולטבח שביצע מוחמד ביהודים יושבי נווה המדבר ח'יבר בראשית האסלאם) ועוד סיסמאות.

"ומכל מקום", הוא מוסיף, "עומדת העדות של הגוויות השחוטות וכרותות האיברים של הפרעות מאותה התקופה לגבי עצם המ ע ש י ם, וההופכת את הפלפול הבלשני בניסיון להכחיש את המעשים לשקר מגוחך".

שקיעה יפה

מוסף "ספרים" של "הארץ", שעל אופיו כתבתי כאן לא מזמן, מגיש היום גיליון קונספט מעניין. "רגע לפני הסערה" כותרתו, מתחת לה נכתב: "מהמחזמר 'קברט', דרך 'ספר ברכט' והאופרה 'מהגוני', ועד תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני. מדוע התרבות והספרות שפרחו בתקופת רפובליקת ויימאר, לפני עליית הנאציזם, ממשיכות לעורר השראה ומה הרלבנטיות שלהן לישראל העכשווית?". תמונת השער, השחקן איתי טיראן – חשוף חזה, עטוי שלייקס, מאופר לבן וקירח במחזמר "קברט", כשמאחוריו פס אור מאיים – מהדהד היטב את האווירה האקספרסיוניסטית המתאימה.

הגיליון חורג לכאורה מהמנדט המוצהר שלו ("ספרים") ומתייחס לתופעות תרבותיות שאינן מוגשות בתוך כריכה, אך הפסדו יוצא בשכרו כשבאותה פעימה הוא גם עוזב את המתכונת שהורגל אליה – אותו אוסף ביקורות אקראי למראה שנכתב על-ידי כותבים רנדומליים, על ספרים שהמכנה המשותף להם הוא התאריך הכללי של יציאתם לאור כאן.

הגיליון הנוכחי (עורך: שגיא גרין) נפתח בתמונה מתוך אופרה של קורט וייל ("עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני"), שתועלה בקרוב באופרה הישראלית ("ואם ניו-יורק תבער/ רק תעשנו סיגר,/ הכל אותו דבר". יש משהו אירוני בכך שיצירות חתרניות הלועגות לעשירים מועלות בהפקות שקהלן הוא ציבור מעשני סיגרים), ממשיך בביקורת של אורי אבנרי על המחזה "קברט" שמוצג בקאמרי, המציע הערות ביוגרפיות ופילוסופיות ורצוף ציטוטים מאלפים מהספרות הגרמנית הרלבנטית – לצד ביקורות ספרים (וקטלוג אמנות).

התוצאה עולה על סך חלקיה, ומציעה אופקים חדשים למוסף הרדום. כעת, אל תנופת העריכה יש לצרף גידול וטיפוח מבקרים קבועים. תוצאה מבורכת נוספת של גליון הנושא: היא מעניקה למסע ההפחדה ההיסטרי והדמגוגי לעתים של "הארץ" עומק ורוחב יריעה. בישראל 2011 מטיפים ראש מחנה הימין והעיתון הליברלי שהשנה היא 1939 (המחלוקת היא, כמובן, בדבר זהותם של הנאצים העכשוויים). העצירה וההתבוננות באותן שנים בגרמניה מעוררת מחשבות על הפחדים המשותפים הללו.

"נוגה הירח וריח הפרחים, הדממה והנשיקה הפרובינציאלית בקשת השער הן אשליות", נפתח הציטוט מ"פביאן" של אריך קסטנר (תרגום: יוסף שריג, הוצאת זמורה-ביתן, 1931). "שם, בכיכר, יש בית-קפה ובו יושבים יחד סינים וזונות ברלין, לקוחות סינים בלבד. פה, לפנינו, יש מועדון ובו רוקדים הומואים עם שחקנים אלגנטיים ועם אנגלים חינניים ומביאים לידיעתם את כישוריהם ואת מחירם, ובסופו של דבר משלמת בעד הכל ישישה בעלת שיער בלונדיני צהוב, והיא רשאית בתמורה להצטרף אליהם. בפינה מימין יש מלון ובו גרים יפנים בלבד, לידו מסעדה שבה לווים יהודים רוסים והונגרים אלה מאלה ושוכחים להחזיר. באחד הרחובות הצדדיים יש פנסיון שבו מוכרות את עצמן תלמידות תיכון, קטינות, כדי להרבות את כסף הכיס שלהן. לפני חצי שנה התרחשה שערורייה שטושטשה אך בקושי: איש בגיל מתקדם מצא בחדר שנכנס אליו לשם תענוגות נערה עירומה בת שש-עשרה, אך לרוע המזל היתה זו בתו, ולזה לא ציפה...

"מבחינת האבן שעיר זאת בנויה ממנה, הריהי אותה העיר שלפנים, אך באשר לתושבים דומה היא מזמן לבית-משוגעים. במזרח שוכן הגזל, במרכז – הרמאות, בצפון – העוני, במערב – הזנות ובכל הכיוונים – השקיעה.

"'ומה יהיה אחרי השקיעה?'.

"פביאן תלש ענף זעיר שהיה תלוי מעל לגדר והשיב: 'הטמטום, חושש אני'".