אלוף פיקוד דרום יואב גלנט בשבוע הכושר הצה"לי. 18.5.09 (צילום: דובר צה"ל)

אחריו, המבול

"הכוונה של ברק ואנשיו למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שהמדינה הזו חשובה לו. גלנט בוחש בפוליטיקה ללא לאות, לא לוקח שבויים ומקדש את המטרה בלי כל קשר לאמצעים" ("מעריב", 14.8.10).

"נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון נדהמה מהחשיבות שהעניק לדיאלוג עם האוכלוסייה. בבית-החולים סורוקה גילו אדם רגיש, שביקר פצועים בעקביות מרשימה. וביישובי הנגב נפעמו מהמנהיגות שהפגין במבצע 'עופרת יצוקה'. הדרום מצדיע לאלוף הפיקוד היוצא" ("מעריב", 23.8.10).

אתמול המליץ שר הביטחון אהוד ברק על אלוף פיקוד דרום יואב גלנט כעל הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. ההמלצה טעונה אישור של הממשלה ושל הוועדה למינויים בכירים, אולם לא נראה כי אלה יעכבו את המינוי, וממילא העיתונים כבר מכתירים את גלנט לרמטכ"ל בכותרותיהם הראשיות. "אחריו" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "הרמטכ"ל גלנט" של "ישראל היום"; "ברק הכריע: יואב גלנט יהיה הרמטכ"ל הבא" של "הארץ"; ו"למרות הסערה: גלנט" ב"מעריב".

"מעריב", מי שפירסם את הטקסט החריף ביותר נגד גלנט, טור של בן כספית ביום שישי לפני שבוע וחצי (שממנו לקוח הציטוט בראש הסקירה), הוא היחיד הנותן ביטוי כבר בכותרת להתרחשויות הקודמות בסדרה "מינוי הרמטכ"ל". "הארץ" עושה זאת בכותרת המשנה ("שר הביטחון הפתיע אתמול כשהודיע בישיבת הממשלה על מינוי הרמטכ"ל רק 60 שעות לאחר שהמשטרה ניקתה את הבכירים ממעורבות במסמך גלנט"), וכך גם, אמנם באופן מתחסד, "ישראל היום" ("מתוך גלי סערת המסמך הגיח הרמטכ"ל הראשון בוגר השייטת"). רק שער "ידיעות אחרונות" מציג את "מינוי הרמטכ"ל" כסרט דרמה שרק עכשיו החל.

"המתקפה הקשה על אופיו של גלנט ומהלכיו בדרך למשרה (מעולם לא הושמץ כך מועמד לרמטכ"ל) הסיטה את הדיון הציבורי מהערוץ שבו אמור היה להתנהל, מידת התאמתם של המועמדים לתפקיד", כותב עמוס הראל ב"הארץ". ואכן, יש מי שעוסק היום בעניינים מקצועיים הקשורים למוסד הרמטכ"לות: עפר שלח, למשל, חוזר על טענתו כי לגלנט לקות בסיסית בהתאמה לתפקיד: "לא זו בלבד שמעולם מקום העבודה שלו כקצין בכיר לא היה בניין המטכ"ל בקריה, הוא גם חלף בזריזות על פני הפיקוד באוגדת שריון ותפקיד ראש המטה של פיקוד מרכז. חלקים רבים של הצבא מוכרים לרמטכ"ל הבא רק מפי השמועה". אמיר אורן כותב דברים דומים ב"הארץ", אם כי בעוצמה פחותה.

אבל עיקר הדיון ה"מקצועי" (להבדיל מהדיונים לגופו של רמטכ"ל, נכנס או יוצא) בעיתונים מוקדש למשחק כסאות (כלשון כותרת המשנה ב"ישראל היום": "ועכשיו, לשיבוצים"). יש משהו מנוכר באופן שבו העיתונים שופכים על ראשי הקוראים את תכולתו של סיר גדול שבו עורבבו שמות של אלופים ותתי-אלופים, אנונימיים לרוב מי שאינם פרשנים צבאיים, ומסדרים אותם – פרשן-פרשן לפי טעמו – בשקדנות שחלקה הגדול ניחושי רכילות: אייזנקוט יפרוש או לא יפרוש? רוסו יבלע את הצפרדע או יעלה על החתול השחור? ומה יהיה עם אבי בניהו? הנה שוב, מכותרת המשנה של "ישראל היום": "אלופים חדשים יוזנקו לצמרת: רוסו, כוכבי, גולן". בשער: חודורוב.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי בשבוע הכושר הצה"לי. 18.5.09 (צילום: דובר צה"ל)

חלק אחר של הדיווחים, חלק גדול, עוסק ברמטכ"ל הנוכחי, שהפך אתמול לרמטכ"ל היוצא: גבי אשכנזי. יפרוש או לא יפרוש? כנראה לא יפרוש. הדיון באשכנזי רווי הערכה ואפילו חיבה אצל רוב הכותבים, שמתייחסים לפרשת המסמך כאל תקרית ותו לא. בטריו אשכנזי-ברק-גלנט, הבחירה באיש הרע היא קלה לרוב הפרשנים והכתבים: ברק זוכה בתואר בקלות. אמנם יש מי שמחמיא לו על זירוזו של הליך המינוי ("נראה לכמה מהשרים 'לחוץ' ולאחרים 'נחוש'", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". דן מרגלית דיבר עם האחרונים, כספית עם הראשונים), אולם רובם ממשיכים לצייר אותו כמי שדרך על ראשו של אשכנזי באופן ברוטלי וללא הצדקה. על רקע זה מרענן לקרוא את הזווית של שר הביטחון, שמביא היום שמעון שיפר ב"ידיעות":

"פעם אחר פעם הופתע ברק לקרוא ולשמוע הדים מתדרוכים שהעניק אשכנזי לתקשורת, שמהם ניתן היה להבין שהרמטכ"ל לא מקבל את מרות הדרג המדיני, ובכלל זה את סמכותם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. ברק, כך אפשר היה להתרשם, לא היה מוכן לקבל את ההנחה שהרמטכ"ל מנסה לגייס חלקים מהתקשורת לתמוך בעמדות שלו שנדחו, או חמור מכך – ליצור רושם שהוא מוליך את הדרג המדיני לכיוונים מנוגדים להכרעות שהתקבלו. 'גבי' – כפי שכמה פרשנים בתקשורת האלקטרונית אוהבים לכנותו – ראה בדברים ששודרו את המשך המלחמה באמצעים אחרים". אותם כיוונים מנוגדים, נרמז, נגעו לעמדותיו המתונות של אשכנזי באשר לתקיפה באיראן, למשל.

אחד הפרשנים מציין כי אשכנזי לא העניק אפילו ראיון אחד כל תקופת כהונתו (לא מדויק, אבל קרוב להיות מדויק), ופרשן שני חוזר על התיאור של אשכנזי כמתנזר מתקשורת. אלא שלפי שיפר, כאמור, מה שהביא את ברק לקצר, להלכה ולמעשה, את כהונתו של אשכנזי (או את חייו, על-פי פרשנים מסוימים) הוא דווקא ההתנהלות התקשורתית של אשכנזי (שיד ימינו בנושאי תקשורת, אבי בניהו, נחשב כבכיר-בחשן), ואילו הטונים הצורמים שמלווים את סוף תקופתו של אשכנזי קשורים לפרשה שהפכה מפרשה של התערבות יחצנים לטובת מועמד לרמטכ"לות לפרשת זיוף ומניפולציה תקשורתית מסביבתו של הרמטכ"ל (כך על-פי המשטרה לעת עתה, המנקה את אשכנזי עצמו) כדי ליצור ספין נגד המועמד.

גם אלוף בן ב"הארץ" לא גרופי עיוור של אשכנזי. "ברק הצליח לדכא את 'הפוטש' שרקמו הרמטכ"ל היוצא, רב-אלוף גבי אשכנזי, אנשי לשכתו ומקורביו בצבא ובקצונת המילואים", כותב בן, שאינו מחכה למשטרה ומוסיף על החטא, לדעתו, של אשכנזי, ש"פנה פנייה ישירה לנתניהו שידחה את ההודעה על בחירת היורש", גם את חטא הדלפת "מסמך גלנט" לערוץ 2 ,"במטרה לערער את הלגיטימיות של החלטת השר ולקעקע את דימויו הציבורי של אלוף פיקוד הדרום".

אלוף פיקוד דרום יואב גלנט ושר הביטחון אהוד ברק, 29.12.09 (צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון)

"התגבור המיידי סביבו הבהיר לו שמאתמול הוא אתרוג", כותב יואב לימור על גלנט ב"ישראל היום". לימור מתכוון לתגבור של מאבטחים ולא של עיתונאים חנפים, אך הדימוי, "אתרוג", מתאים כאן גם במשמעות שנתן לו אמנון אברמוביץ', באותה הרצאה זכורה שבה דיבר על היחס המחבק שנתנה העיתונות לאריאל שרון כל עוד הגשים את מאווייה הפוליטיים היוניים. ואכן, גלנט הפך בן-לילה ממועמד לרמטכ"לות ש"מעולם לא הושמץ כך" ליקיר האומה ממש.

למעשה נראה שגם אמו של גלנט ("ניצולת שואה", "היתה על האקסודוס", "שתו את דמנו") לא היתה מצליחה לנפק מסכת שבחים דביקה כמו זו ששוזרים היום העיתונים לרמטכ"ל הנכנס. המצטיין הוא "מעריב", שחוץ מלהצדיע, עושה כמעט הכל כדי לכפר על חטא הביקורת שמתח על גלנט, מי שעתיד לפקד לא רק על צה"ל, אלא גם על האופן שבו יחולקו פיסות תדמיתו לעיתונאים. בעצם, "מעריב" כן מצדיע: "להצדיע לו" היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון.

"לוחם אמיץ ומפקד נועז", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית ב"ישראל היום" (ציטוט של אהוד ברק), ובגוף הידיעה נכתב: "קל היה אתמול לשמוע דברים טובים על האלוף גלנט מחבריו לדרך הצבאית". עיתונאים הם בני-אדם (זה נכון), ומן הסתם לא יתנגדו לעשות מה שקל: "מצוין, גובה העיניים, כושר אנליטי מצוין, חשיבה מעמיקה, כל חייו הוביל, מוצלח, צה"ל ועם ישראל הרוויחו, איש יקר, מלח הארץ, תכונותיו הנעלות, יושרה, אהבה לזולת, נכונות לסייע, לא מתנשא". זו היתה רשימת הסופרלטיבים שנדחסו בשתיים וחצי פסקאות ב"ישראל היום", והוא עוד מי שמפרסם את הטקסטים הקצרים ביותר מבין כל העיתונים.

ב"ידיעות" וב"מעריב" גלנט מקבל את כתבות השער של המוספים, ורמת הסוכר בהן כה גבוהה שהקריאה בהן טעונה ליווי רפואי. "צל"ש הרמטכ"ל" היא הכותרת של "מעריב" (שאת כותרת המשנה שלה ציטטתי בראש הסקירה), "קומנדו של איש אחד" היא זו של "ידיעות". תצלומי השער: גלנט חותר בעוז בקיאק, גלנט בעיבוד פוטושופ רומנטי. כותרת המשנה ב"ידיעות" מסתיימת במלה "פרופיל". זה מה שמציעים היום הטבלואידים: מבט על גלנט מהפרופיל, בדיוק כמו בשבועיים האחרונים, רק מהצד האחר. היום זה הפרופיל הטוב, מחר שוב, הפרופיל הרע ("זו ארץ אוכלת מנהיגיה", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות", "אתה בשיא ביום שנבחרת, אבל ביום שלמחרת כבר מתחילים לכרסם בך"). מתי נראה את הפרצוף כולו? חכו לספר.

מה"פרופיל" הקצר של "הארץ" (אנשיל פפר), שלא נראה כאילו נכתב על-ידי דובר צה"ל אחרי ששאף יותר מדי גז צחוק, אפשר לצטט את המשפט הבא, של "קצין ביחידה מובחרת": "הוא התעסק אז עם הרבה מאוד מבצעים שכנראה לא יפורסמו לעולם. מבצעים שהיה צריך הרבה ביצים, הרבה קור רוח וכנראה גם הרבה טמטום".

פפר גם מתייחס לקשר של גלנט עם משפחת שרון (שהתחילה מחברות עם עמרי שרון, שאותו הכיר כששרון הבן שירת ביחידת שלדג), ומצטט "חבר" שמזכה אותו: "יואב לא הפך לפוליטיקאי בעצמו". אבל מה בכל זאת עם הטענות נגד גלנט? אם מנפים את הלהג הכספיתי (ואת הטענות המגוחכות באמת) מהטור שהוזכר של הפובליציסט הראשי של "מעריב", נשארים עם הטענות הבאות נגד גלנט: התנהלות אגרסיבית מול עיתונאים תוך היעזרות בפוליטיקאים ופרקליטים, יחצנות עצמית וקרבה למוקדי כוח בפוליטיקה ובעסקים. לא בדיוק רשימת תכונות זדוניות שצריכה להדיר שינה מעיני כל מי שהמדינה הזו חשובה לו.

למעשה, ייתכן שאפילו להפך. נחום ברנע, הפובליציסט הראשי של העיתון המתחרה, מסכם זאת היום כך:

"[גלנט] למד הרבה בשלוש שנותיו בלשכת שרון [כמזכיר צבאי]. חלק ממה שלמד ישרת אותו היטב בתפקידו החדש: משחק התן-וקח בין הצבא למערכת הפוליטית, ההתמודדות מול האילוצים המדיניים, תמונת העולם הרחבה. חלק ממה שלמד מוטב שישכח: הציניות, הסרקזם, הבוז לכל מי שהוא לא משלנו, החיים הטובים. צריך לקוות שבארבע השנים הקרובות לא תהיה סיבה לפרסם את שמו של גלנט במדורי החברה, לצד מיליונרים, בדרנים וסלבים".

ויש עוד טענה בטור של כספית. כספית מזכיר את התחקיר של קלמן ליבסקינד, שחשף את סכסוך הקרקעות שגלנט ושני שכניו היו מעורבים בו עם שכניהם למושב עמיקם. בג"ץ דחה את העתירה נגד גלנט, אולם כפי שכתב כאן רפי מן, השופטים לא עסקו בטענות עצמן (ואף טענו טענה מוזרה ומקוממת בפני עצמה) והשאירו את הטיפול בעניין ל"רשויות". העניין, אם כן, תלוי ועומד. בעיתונים אין לו כמעט זכר, אף שכולם שלחו כתבים למושב.

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" תושב עמיקם שמתראיין ומשבח את גלנט, גורי רוזן, הוא אחד משלושת הנתבעים על-ידי תושבי עמיקם, עובדה שהכתבים אינם מציינים. ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו על עתירה של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל נגד מינוי גלנט בשל עניין הקרקעות. הרקע לעתירה, שעליו לא מדווח, הוא איבתו של הגוף הימני לגלנט בשל מעורבותו בביצוע גירוש היהודים מעזה.

ב"מעריב", שחשף את הסיפור, הוא כלל אינו מוזכר. מושב עמיקם מופיע רק בפינת הכפולה המוקדשת להילולו של גלנט (נוסף על הכתבה במוסף), בתצלום של אדם אוחז זרי פרחים ("הפרח האהוב על הרמטכ"ל החדש": סחלב) על רקע כרזה: "משפחת גלנט, אוהבים אתכם, החברים מעמיקם". בסופו של כיתוב התמונה נכתב: "גלנט עצמו הגיע לביתו בשעות הערב, אך הצליח להתחמק ממצלמות כלי התקשורת". בטור ההוא של כספית נכתב על תקופת "עופרת יצוקה": "ומישהו, לעומת זאת, כיסה אז את העיר באר-שבע בכרזות 'באר-שבע עם גלנט'". כספית, אגב, כותב היום טור כספיתי, כהרגלו, כלומר מלא תרתי דסתרי, אש וגופרית והיפוכה, אולם אלה מופנים בעיקר לברק. גלנט בקושי מוזכר. ייתכן שכספית שכח אותו בגלל חוסר שינה.

הכתבת היחידה שנשלחה לעמיקם ומזכירה את סכסוך הקרקעות שחשף "מעריב" היא עפרה אידלמן מה"ארץ", שהיא גם הכתבת היחידה שהצליחה לחזור מהמושב עם תובנות ולא רק עם סופרלטיבים. "מינויו של גלנט היה לשיחת היום במושב השלו", כותבת אידלמן. "במרכז המושב שוחחו חבריו על מי שבשמו נקשרה פרשיית סיפוח קרקעות ציבוריות לביתו. 'אני חושב שהוא מושחת ברמה האזרחית', אמר א', שסירב להזדהות בשמו (השמור במערכת). 'במושב הוא לא נוהג תקין, אבל ברמת כריזמה ומנהיגות אני הייתי רוצה שהוא יפקד עלי – על אותו משקל אריק שרון'. 'קצין בצבא צריך להיות כוחני ודורסני', נכנס לדבריו נועם, בן המושב. 'זה לא אדם שאני רוצה כשכן, אבל זה אדם שאני רוצה כרמטכ"ל, ולא את האחראי על המתנ"ס. ממה שאני שומע הוא אדם כוחני שהשתלט על שטחים בכוח, אבל גם אריק שרון היה כזה והיה מפקד מאוד מוכשר'.

"למען הסדר הטוב ביקש א' להבהיר: 'הרבה אנשים בעמיקם יושבים על שטחים ציבוריים. הנקודה היא שיש הסכם ג'נטלמני שכל עוד זה לא מפריע לשכנים שלך, אין בעיה. הבעיה איתו שגם כשזה הפריע לשכנים הוא לא ידע לשים את הגבולות לעצמו ולפנות. פה הפספוס. זו הכוחניות שלו'. לדבריו, 'התחושה היא שהוא ניצל את המעמד שלו. אבל אפשר בהפוך על הפוך להגיד שאולי דווקא בגלל זה מחפשים אותו'". למעשה הציטוטים שהביאה אידלמן הם כמעט פיסת המידע היחידה שמספקים היום העיתונים למי שמעוניין להבין לעומק את דמותו של הרמטכ"ל הנכנס, ובעיקר את זו של מי שבחרו במי שמינה אותו.

"ולסיום, עצה", כותב נתן שבע בסוף טורו בעמוד האחורי של "דה-מרקר": "מצא מחליף לטווח ארוך, שיתמקד בפעילות ולא יפזול לפוליטיקה". הטור עוסק בביצועים של חברת קמור-מוטורס בתקופה של כשלוש שנים בניהולו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שעתיד לעזוב את הניהול כדי לנסות להיבחר לכנסת: המניה איבדה 40% מערכה (ושרפה את אופציות המיליונים של חלוץ, שהסתפק בשכר של כמיליון שקל בשנה) והרווח ירד בעשרות אחוזים.

קטנוני ואנכרוניסטי

בעוד שמינוי הרמטכ"ל הוא בעיני "ידיעות אחרונות" דרמה חד-פעמית, הרי שהתנהלות הפרקליטות היא דרמה יומית בהמשכים, עם לפחות אחד הסממנים המאפיינים טלנובלה: זהותם של הנבלים ברורה ומוגדרת מראש. כך, בעוד שההכרזה על מינוי גלנט והאופי הכלכלי של פסק הדין בעניין הלבנת ההון בבנק הפועלים דוחקים אותו מהעיתונים אל המוספים הכלכליים, ב"ידיעות אחרונות" הוא מגיע אל השער, בזכות המסר הביקורתי שמשגרים השופטים לפרקליטות.

"המחדל הענק של הפרקליטות" היא הכותרת על שער "ידיעות", וכותרת המשנה מנוסחת כפסק דין של השופט לינץ': "מה שהחל כ'פרשת הלבנת ההון' בבנק הפועלים הסתיים בזיכוי מוחלט ובביקורת חריפה ביותר על הפרקליטות. 'התנהגות התביעה בלתי נסבלת', קבע השופט. אלה האחראים לפשלה". הסיומת, "אלה האחראים לפשלה", מכוונת לתצלומי התובעים, אביבה חפץ-נוימן, אלה רובינק, טלי נג'רי ולירן חיים, המובאים משני צדיה של הכותרת. עוד בין הצילומים: הפניה בת מלה אחת לטור פרשנות של בעז אוקון. המלה היא "ריקבון".

לפי אוקון, שטורו מודפס במוסף "ממון", "פסיקה שניתנה בתקופה האחרונה מציירת תמונה עגומה ומבהילה של רוח שחורה המנשבת במסדרונות התביעה, ומתבטאת בלהיטות יתר להרשעה, באמירת חצאי אמיתות והסתרת חומרי חקירה". אוקון מונה כמה מקרים (ובעצם: שני מקרים) וקובע כי "אלה אינם ענבים בודדים. הם מעידים שהאשכול כולו עלול להירקב, משום שבפרקליטות אין מנגנון של בדיקה, הפקת לקחים ונטילת אחריות".

ב"גלובס" לוקחים את מגמת התקיפה צעד אחד קדימה (או אחורה), עם הכותרת הראשית "הפרקליטות שיקרה". סטלה קורין-ליבר קוראת גם היא לכונן גוף פיקוח על הפרקליטות. הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "האשמה: רשלנות והצהרות שקריות. המורשעת: הפרקליטות". כותרת המשנה: "פסק הדין של השופט דוד רוזן, שביטל את כתב האישום נגד שני מנהלים בדסק הרוסי של בנק הפועלים בתל-אביב, מהווה הרשעה גורפת נגד הפרקליטות. 'התנהלות המדינה גובלת בשערורייתיות', נכתב בפסק הדין החמור, שניתן אחרי שורה של מחדלים. בכירה בפרקליטות: 'ספק הדין לא אינטליגנטי, לא משפטי ולא יסודי'".

ב"דה-מרקר" הכותרת הראשית מוקדשת לעניין אחר ("מודל ההון-סיכון פושט רגל ומסכן את ההייטק"), וכותרת בצד השער היא "התנהלות המדינה גובלת בשערורייה". לדיווח מוקדשת כפולת העמודים 31-30. ב"ישראל היום" הדיווח על פסק הדין ניתן בידיעת חצי עמוד בעמ' 21, תחת הכותרת "בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בביקורת קשה על התביעה: 'פגיעה ממשית ביכולת של הנאשמים להגן על עצמם'"; "השופט ביטל את כתב האישום וזיכה את ראשי 'הדסק הרוסי' של בנק הפועלים בתל-אביב".

עוד ב"ידיעות אחרונות": "'פסיקת בג"ץ המחייבת לצרף נשים לוועדת טירקל ביזתה את הנשים' – אמר אתמול שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן בישיבת הממשלה. בכך הצטרף השר נאמן לדברי בכירים במשרד המשפטים, הסבורים שהעובדה שבית-המשפט העליון הכריח את הממשלה לצרף נשים לוועדה היא בבחינת צעד קטנוני ואנכרוניסטי", כותבת טובה צימוקי.

ובינתיים, בחזית המדינית

"רה"מ: אפשר להשיג הסכם שלום, אך לא יהיה פשוט" (כותרת ידיעה ב"ישראל היום").

ובינתיים, בחזית הפלילית

"המשטרה צפויה להמליץ על כתב אישום נגד אולמרט", מדווח איציק סבן ב"ישראל היום" תחת כותרת הגג "פרשת הולילנד". דיווח דומה מביא גם אבי אשכנזי ב"מעריב". ירון דורון וטובה צימוקי דיווחו על כך ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר.

ידיעת תקשורת אחת

"מייסד ויקיליקס: הפנטגון ניסה להפליל אותי באונס", מדווח "הארץ".