הרמטכ"ל גבי אשכנזי, 16.01.2008 (צילום: דוד ועקנין)
הרמטכ"ל מסתבך
"זה יום עצוב", נכתב בכותרת הגג של "ידיעות אחרונות". הדובר המצוטט הוא האלוף יואב גלנט, שאמר זאת אתמול, כך מדווח הכתב יוסי יהושוע בכפולה השנייה של העיתון, "לחבריו". אחד מאותם חברים מצוטט בידיעה כמי שאמר, "זה יום עצוב למדינה", שני שואל, "מה חושבים עלינו האויבים שלנו?", שלישי תוהה, "לאן הגענו?".
לאן, באמת, הגענו? ובכן, הגענו ליום שבו מוטחת בעיתונות ביקורת חריפה במי שעומד בראש צבא ההגנה לישראל, הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי. במדינה שבה הצבא הוא ערך עליון אין זה עניין של מה בכך, גם אם מדובר בביקורת שאין כל קשר בינה ובין מבצע צבאי כושל, חשד לביצוע פשעי מלחמה או סתם נורמות פסולות שהשתרשו בקרב חיילים. עיקר הביקורת המופנית הבוקר אל אשכנזי נובע מהתנהלותו הפסיבית בשבועות הרבים מול מה שמכונה "מסמך גלנט", שאשכנזי היה מודע לו ואף החזיק בו. המסמך הוא מעין תוכנית אסטרטגית – ככל הנראה מזויפת – להכפשת שמו של הרמטכ"ל ולסלילת דרכו של האלוף גלנט להחלפתו.
נראה כי תדמיתו של אשכנזי ניזוקה הבוקר, אולי באופן תמידי. אם הפרסום בשבוע שעבר, שבועות לאחר המעשה, של סרטון מטושטש שבו נראית ח"כ חנין זועבי מסתובבת על סיפון המאבי-מרמרה ומתווכחת עם חיילים אכן נועד להסיט את תשומת הלב מעדות הרמטכ"ל בפני ועדת טירקל, אתמול היה צריך להשתחרר מטעם דובר צה"ל סרטון שבו נראית זועבי שעות אחדות לפני פשיטת צה"ל על הספינה כשהיא משחיזה סכינים ומתוודה על רצונה למות כשהידית.
"למה שתק הרמטכ"ל?", שואלת הכותרת הראשית של "ישראל היום" ומוסיפה עוד כמה שאלות בתיבה המוכתרת בביטוי "סימני השאלה": "מדוע חלפו 4 ימים מפתיחת החקירה ועד שהרמטכ"ל מסר המסמך למשטרה? כמה זמן היה המסמך בידי הרמטכ"ל ומה עשה בעניין? ממי קיבל את המסמך והאם הוא יודע מי חיבר אותו? מדוע לא דיווח על המסמך לשר הביטחון או לראש הממשלה? מדוע לא הזמין את האלוף גלנט לבירור בנושא? האם הוא יודע אם המסמך מזויף? האם ייתכן שדובר צה"ל לא ידע על המסמך עד שפורסם בטלוויזיה?".
תשובות חלקיות לשאלות של "ישראל היום" ניתן למצוא בכותרת הראשית של "הארץ": "הרמטכ"ל החזיק במסמך גלנט במשך חודשים. החשד: קצינים בכירים בצה"ל אחראים לזיוף". מתחת לכותרת הראשית מדווח עמוס הראל, תחת כותרת נוספת הקוראת "הרמטכ"ל מסתבך", כי אשכנזי החזיק בעותק של המסמך מאז סוף אפריל השנה, כך על-פי עדות הרמטכ"ל במשטרה. "התנהגות אשכנזי כפי שנחשפה בעדותו מעוררת תמיהות קשות, במישור הפיקודי והערכי", כותב הראל ובהמשך מוסיף: "שום צעד מהותי, פיקודי, לא ננקט, אף שגם אלופים נוספים ידעו על המסמך זה כמה חודשים. על פניה, זו התנהלות פגומה, ששום דברור שלאחר מעשה לא יצליח לטשטש [...] אשכנזי זרק מהצבא בשנים האחרונות קצינים בכירים על פחות מכך".
שני מאמרי הפרשנות הנלווים תוקפים אף הם את התנהלות אשכנזי. "אשכנזי ישב על קרני הדילמה שבועות רבים מדי", כותב אמיר אורן, המשווה את הרמטכ"ל לעיתונאי שקיבל לידיו מידע חם ואינו בטוח אם ראוי לפרסמו מיד או להמשיך לבדוק את מהימנותו. "אשכנזי, שהוצג כמנצח הגדול בשבוע שעבר, נראה עכשיו כמפסיד", קובע אלוף בן.
"הטלטלה – האם סערת 'מסמך גלנט' הופכת כעת לרעידת אדמה בממדים חסרי תקדים?", שואלת כותרת משנה על גבי שער "מעריב". התשובה הפשוטה היא לא. היו כבר רעידות אדמה גדולות יותר בישראל בכלל ובצבא ההגנה לישראל בפרט. נזכיר דוגמה אחת: מלחמת יום הכיפורים. בשנת 2010 המדינה ככל הנראה לעין אינה עומדת על סף חורבן, אבל כותרות דרמטיות הן מצרך מבוקש תמיד, גם בעתות רגיעה. הכותרת הראשית על שער "מעריב" מכילה היום מלה אחת – "עננה". כותרת יפה, מעודנת, שעומדת בניגוד לעימוד הדרמטי של השער. גם עננה, מדגים הבוקר שער "מעריב", יכולה במקרה הצורך להלום בפני הקוראים כפטיש.
"העננה הכבדה המלווה את פרשת 'מסמך גלנט' התמקמה אתמול מעל לראשו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי", מדווחים אמיר בוחבוט, אבי אשכנזי, נתיב נחמני ומיה בנגל בכפולה הפותחת של העיתון, ומדגישים את המצב הקשה שהרמטכ"ל נקלע אליו ביממה האחרונה. שני מאמרי הפרשנות בעיתון זה חצויים. עפר שלח מזהיר כי עדיין רב הנסתר על הגלוי, אך בכל זאת מוצא לנכון לבקר בחריפות את הרמטכ"ל וכותב: "אם אשכנזי אכן הכיר את המסמך במשך שבועות ואף חודשים, ואולי אף סמוך להיווצרותו המשוערת, ההימנעות שלו ממעשה כל הזמן הזה היא הפרה חמורה של מה שמצופה מרמטכ"ל".
בן כספית, לעומת זאת, שבימים האחרונים הרבה לבקר את האלוף גלנט ולשכת ברק, כותב "לבי לאשכנזי". כספית מזכיר כי רוב המהלכים ששורטטו במסמך אכן התרחשו בפועל, מבקר את לשכת שר הביטחון אהוד ברק, מעיר באגביות כי השר ברק קיבל לאחרונה מכתב ממבקר המדינה שבו נדרש להעביר מידע נוסף בעניין החברות שהעביר לבנותיו, וחוזר לפרשה הנוכחית כדי לדרוש את התערבות השב"כ והמלמ"ב בחקירתה. בקיצור, כספית עושה כל שביכולתו כדי לא לפגוע ברמטכ"ל ביום שבו כמעט כולם מבקרים אותו בחריפות. זו, כמובן, משימה לא פשוטה, אפילו ללהטוטן מלים ככספית.
למרות הטור המגונן יחסית של כספית, מסגור הסיפור ב"מעריב" ביקורתי כלפי אשכנזי, בדומה למסגור ב"הארץ" וב"ישראל היום". החריג, גם הפעם, הוא "ידיעות אחרונות". העיתון נמנע הבוקר מלהעביר אל ראש השער דיווח על אירוע אחר, כפי שעשה כמה פעמים בימים האחרונים. היום גם "ידיעות אחרונות" אינו יכול להתעלם מההתפתחות בפרשה, אך הוא מדווח עליה מזווית שונה משאר העיתונים.
"אשכנזי, גנץ ואייזנקוט ידעו חודשים על המסמך", קוראת הכותרת הראשית בעיתון, וכורכת את הרמטכ"ל יחד עם עוד שני אלופים, אף שבדיווח בכפולה הפותחת [יוסי יהושוע וירון דורון] נכתב כי הוא זה שהחזיק במסמך והם רק ראו אותו. מתחת לראשית, כותרת שאינה מטילה דופי באשכנזי; להפך, היא מביאה את גרסת הרמטכ"ל ומנסה לצמצם נזקים. על-פי "גורמים המקורבים לחקירה", מסבירים בכותרת המשנה, "הרמטכ"ל האמין שמסמך גלנט אמיתי ושאין מדובר בפלילים, ולכן לא העביר אותו לפרקליט הצבאי או למשטרה".
שלושה מאמרי פרשנות מתומצתים על השער ומופיעים במלואם בעמודים הפנימיים. אלכס פישמן הוא המבקר החריף ביותר של אשכנזי, אך עיקר הביקורת נגדו אינו מוצא את דרכו לטקסט המופיע בשער העיתון. סימה קדמון מתונה בהרבה ומסתפקת בכתיבה על ה"ניכור" שהתגלה בין הרמטכ"ל לאלוף גלנט ועל "חוסר אמון" בינו ובין שר הביטחון. נחום ברנע מתאר את המצב כ"מציאות של רפובליקת בננות" וקובע בהמשך הטור כי "בחוכמה שלאחר מעשה, אשכנזי שגה".
לשקר ביודעין
יוסי יהושוע הוא הכתב היחיד שמביא הבוקר את עמדת האלוף גלנט, באמצעות ציטוט חבריו הקרובים. יהושוע היה גם הכתב שפירסם את דברי אשכנזי כי לא ייתן שיהפכו אותו לתואם דוד לוי. באותו היום התברר כי נקודה זו מצוינת במסמך שבמרכז הפרשה.
"תמוה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "האיש הכשרוני והקרוב אליו [אל אשכנזי], אבי בניהו, העיד כי לא ידע על המסמך שבו מחזיק אשכנזי כבר כמה שבועות אלא זמן קצר לפני השידור, הכיצד?". בן כספית דווקא תומך בגרסת בניהו. "דובר צה"ל אבי בניהו נשבע שלא היה בלופ", כותב כספית. "בניהו עשה קריירה מכן להיות בלופ, אבל במקרה הזה קשה לא להאמין לו. אם בניהו ידע שהרמטכ"ל ידע, לא היה יוצא לסבב ההכחשות של סוף-השבוע, כולל מכתב חתום לאלופי המטכ"ל. אף אחד לא ישקר ביודעין כשברור לו שבעוד חמש דקות ייחשף".
עמיתו לעיתון, שעובד דרך קבע מול בניהו, ספקן יותר. הכתב הצבאי אמיר בוחבוט חתום על ידיעה הנושאת את הכותרת "בניהו: מודר או ידע?". בוחבוט מזכיר כי בניהו העביר השבוע מכתב לאלופי המטכ"ל ובו הדגיש: "לא ראיתי את המסמך המדובר ואין לי מעורבות בו", ותוהה כיצד ייתכן שהרמטכ"ל, שהחזיק במכתב במשך שבועות, לא שיתף בו את איש אמונו ודובר הצבא. בוחבוט מציין "שתי אפשרויות שיש למנות אותן בזהירות המתבקשת: הראשונה – שאשכנזי החליט למדר את אחד האנשים הקרובים אליו ביותר מ'חומר הנפץ' שהגיע לידיו. השנייה – שבניהו לא דייק במכתבו לאלופים".
בוחבוט מציין כי הכותרת על דוד לוי שהופיעה בעיתון המתחרה נבעה, על-פי ההערכות, מ"תדרוך שהעניק דובר צה"ל לכתב". "לא ברור אם מדובר בצירוף מקרים בלבד, או שדובר צה"ל הכיר בכל זאת את המסמך ואת תוכנו".
בשולי הדיווח ב"הארץ" על פרשת המסמך מציין עמוס הראל כי "אתמול בבוקר נפצעו קל שני חיילי צה"ל מירי פצצות מרגמה ליד נירים בנגב המערבי". ב"ישראל היום" מוקדשת לאירוע ידיעה קצרצרה. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" קשה למצוא אפילו מלה אחת על התקרית.
לוקחים את הבאסה בסבבה
מאז חילופי העורכים במגזין הבידור "רייטינג" של "מעריב", לא התפרסם אפילו פעם אחת במדור הרכילות של העיתון תצלום פפרצי של ארז טל כשראשו מוגדל באמצעות תוכנת מחשב מעבר לממדיו הטבעיים.
אף שעיצוב המדור נותר דומה, וכולל גם תחת העורכים החדשים הערות היתוליות לצד תצלומי ידוענים, הגישה השתנתה. הבוקר, במקום שנינות למיטיבי לכת, מציע המדור, לצד שנינויות מתוחכמות פחות, שישה תצלומים [אמיר מאירי] המתעדים בילוי של להקה במועדון חשפנות.
חברי הלהקה נראים יושבים על ספה במועדון החשפנות כשנשים עירומות גוהרות מעליהם או שוכבות על ברכיהם. כמה מחברי הלקה נראים מגפפים את הנשים. כמה מהנשים נראות בחזה חשוף, כשמסכה על פניהן ולבבות קטנים שהוסיפה מחלקת הגרפיקה מסתירים את פטמותיהן.
בכיתוב התצלומים מוסבר כי חברי הלהקה "אוהבים אותן עם מסכות של זורו על הפנים ובלי בגדים, כשהן ישובות על ברכיהם עם הפנים לכיוונם ונעות בחושניות, ובקצב מתגבר, קדימה אחורה קדימה אחורה". בהמשך נכתב כי האירוע התקיים לרגל סיום שירותו הצבאי של אחד מחברי הלהקה. "זה לא היה קל", נכתב בלשון סגי נהור, "אבל איכשהו נראה שהחבר'ה בכל זאת לקחו את הבאסה בסבבה".
יש מקום לעירום חלקי במדור פפרצי של מגזין בידור, יש מקום אף לעירום מלא, אבל כשהעירומים הם לא הידוענים אלא חשפניות בתשלום, וכשהתצלום אינו מתבצע בהיחבא אלא בגלוי ותוך שיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר, עולה תחושת גועל. כפולת העמודים הזו נראית כאילו נלקחה מאחד מעיתוני הסקס שמחולקים חינם בפיצוציות שממוקמות לצד המועדון שבו נערכה המסיבה. התצלומים הללו מזכירים את אלה שהעלתה החיילת לשעבר עדן אברג'יל לדף הפייסבוק שלה, תצלומים שבהם היא נראית בפוזות מגחכות לצד עצירים פלסטינים כפותים.
זוטות
בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח ישראל מושקוביץ כי "המרכז המסחרי הישן של בית-שאן היה אתמול שומם כמעט לחלוטין", וזאת מפאת החום הכבד ששרר באזור. מושקוביץ מצטט אחדים מתושבי העיר שמתלוננים בפניו על מזג האוויר ונזקיו.
בכפולה הפותחת של "הארץ" מדווחת עמירה הס על שני קטינים פלסטינים שנעצרו בחשד להצתה, הוחזקו ונחקרו במשך עשרה ימים במתקן של השב"כ בפתח-תקווה, ושוחררו אחרי שלושה שבועות, מהם שישה ימים בהפרדה, בלי שיואשמו בדבר.
במעמד צד אחד
בכל עיתוני הבוקר מצוטטים קטעים מסיכומי הצדדים במשפט קצב, שהותרו אתמול לפרסום לבקשת העיתון "גלובס". בכל העיתונים הכותרת ניתנת לעמדת התביעה. "ראה בנשים אובייקט מיני"; "החזיק מאגר של נשים"; "קצב חתר לניצול מיני"; "התביעה: קצב ראה בנשים הכפופות לו מאגר של אובייקטים מיניים".
בכמה מהמקרים לא מצוינת עמדת ההגנה גם בכותרת המשנה לידיעה, אלא רק בגוף הטקסט, בפסקאות האחרונות. קצב, שעוקב מקרוב אחר סיקור משפטו, בוודאי לא ירווה נחת מהטיית העיתונים הבוקר. אגב, ב"הארץ" וב"מעריב" לא מוזכר חלקו של "גלובס" בחשיפת סיכומי הצדדים. ב"ידיעות אחרונות" מוזכר "גלובס", וב"ישראל היום" מוזכר גם הכתב שהגיש מטעמו את הבקשה – יובל יועז.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי "משרד החוץ מגדיל את תקציב השיווק המיועד למיתוג של מדינת ישראל בעולם, ומקצה לפעילות סכום חסר תקדים של 100 מיליון שקל". בידיעה נפרדת מדווח אברבך כי חברות הלוויין והכבלים נערכות להקמת ערוץ חדשות משותף.
איילה צורף מדווחת ב"דה-מרקר" כי ראשי האתר "זה וזה" יזומנו לחקירה במשטרה, לאחר שהגישו תלונת שווא כחלק מ"קמפיין גרילה" לפרסום האתר.
עידו אפרתי מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על העלייה הדרמטית בהיקף הפרסום מטעם חברות הנדל"ן – 162% בשנה האחרונה. עיקר הצמיחה בפרסום בטלוויזיה, שם הושקעו 9.5 מיליון שקל במחצית הראשונה של 2010 לעומת 370 אלף שקל בלבד במחצית הראשונה של השנה שעברה. גם בעיתונות המודפסת, המדיה הפופולרית ביותר לפרסום נדל"ן, חלה עלייה דרמטית – מ-11.2 מיליון שקל ל-24 מיליון שקל.
ב"ישראל היום" מתפרסם על פני עמוד שלם ראיון [מאיה כהן] עם נתניהו, עידו נתניהו, לרגל עליית הצגה חדשה פרי עטו.
לאחר כמה גליונות פחות אטרקטיביים, המגזין "פירמה" של "גלובס" שוב גדוש בכתבות ומאמרים רבים הראויים לקריאה. כתבת השער היא ראיון שערכה דפנה יודוביץ' עם ארז טל, ראיון שחשיבותו, כמו שנהוג לומר, בעצם קיומו. בתשובה לשאלה "אתה יכול לדמיין סיטואציה שבה אתה מפתח פורמט לטאלנט אחר?" אומר טל: "לגמרי. הנוכחות שלי על המסך אף פעם לא היתה הדבר הכי חשוב. בקלות אני משחרר את המקום הזה. 'רק בישראל', למשל, פותחה בהתחלה כתוכנית יחיד לאורנה בנאי".
בהמשך המגזין כתבה נוספת של יודוביץ', העוסקת במניעים שעמדו מאחורי ההחלטה של הוט לזנוח את ערוץ ביפ. הכתבה משרטטת תסריט אלטרנטיבי לזה שבלט באמצעי התקשורת עד כה והתמקד בעימות בין "ידיעות אחרונות" וארנון (נוני) מוזס ובין אבי ניר וקשת. בפתח הכתבה רשימת דעה מאת עורך המגזין רותם דנון, המסכם פחות או יותר את הנאמר בה. עוד במגזין – מאמר ביקורתי של דנון על סקר TGI ועיתון "ישראל היום", ראיון עם אהרלה גולדפינגר, וכתבה על הקשיים שעמדו, ועדיין עומדים, בפני הוועדה למדרוג באינטרנט.