דניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, מתייעץ עם עורך-דינו אריאל עטרי. שלשום (צילום: אורן נחשון)

דניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, מתייעץ עם עורך-דינו אריאל עטרי. שלשום (צילום: אורן נחשון)

מוסף תרבות חדש

אתמול כתבתי כאן כי על-פי הפרומו שעושים ב"מעריב" למוסף התרבות החדש שלהם – הבטחה להצצה לחייהן של שתי דוגמניות – עולה החשש כי מדובר בעוד מוצר נחות שבעיתונות העברית מחליף את העיסוק בתרבות. היום מצורף לעיתון המוסף עצמו (בעל השם הטיפשי "ז'ורנל"), והחשש התבדה ונפוג: מדובר בעיתון מחכים, מעניין, עשיר ומעוצב, שהאתגר העיקרי שהוא מציב למבקר הוא מציאת מלים נרדפות לסופרלטיבים שגורים.

"ז'ורנל" משלם אמנם את מס כתבות היחצנות לדוגמנית (יעל בר-זוהר לשגיא בן-נון), לטאלנט (אורי גוטליב עם ליאת להב) ולכוכב הריאליטי (אלירז שדה לאלון הדר, עם הציטוט הנפלא: "יוסי גיספן למד תמלילנות?"), אולם מפצה את הקורא הדו-אונתי בשלל כתבות, מאמרים וטורים של מי שהם באמת טובי הכותבים היום בתחומם.

עצם הבחירה לפתוח את המוסף בטור של נועם יורן, שכתיבתו נמצאת בין מאה למאה מיליון דרגות מעל כל מי שכותב היום בישראל על טלוויזיה, היא אמירה, בעידן שבו כתיבה על תרבות פופולרית הפכה שם נרדף לחלטורה. טלוויזיה היא הנושא של רוב הטקסטים במוסף (וגם של תמונת השער הנפלאה של רלי אברהמי), עם טור מצוין כתמיד של נעה ידלין השנונה, מאמר פרובוקטיבי ומעניין של מאיר שניצר (אחד משניים, השני על קולנוע) שנראה כמי שהצבע חזר לו ללחיים, סקירה מצחיקה של כרמית ספיר-ויץ ועוד כתבות וטורים של אודי הירש הנוקב, חגי לוי הצולפני, איתי זיו, הילו גלזר, אלעד בילו, רוגל אלפר, ניב הדס ודני קרפל.

כתבה מעדות מוספי החלטורה מונה את "100 רגעי השיא והשפל" בטלוויזיה. למרבה האירוניה, חתום עליה אבי משולם, מי שעד לפני רגע ישב על כיסא העורך הראשי של "מעריב", וממנו גייס מספר נכבד מאנשי המוסף, שעבדו תחתיו בוואלה.

עוד במוסף, טור יחצנות צילומי ("הדבר הבא") של כוכבי בידור, שאפשר להתנחם בכך שהוא מלווה בטקסט קידום מכירות רגיל ולא בקשקשת המאוסה של תמר קרוון, החתומה על טור דומה ב"ידיעות אחרונות". ויש גם ראיון: עופר מתן עם שבי גביזון, שאלה-תשובה- שאלה-תשובה, בלי שאר רוח מגזיני, אבל גם בלי בלבולי מוח מגזיניים.

העיצוב תואם את התוכן: מאופק בלי להיות משעמם, יצירתי בלי להיות מעיק, ויזואלי בלי להיות מתחנף. מרקם הנייר מתאים בול לגודלו (בולשיט פלצני? בניגוד לעפיצות – מלה שאין לה מסומן במציאות – לתכונות הפיזיות של העיתון יש, כך אני סבור, משמעות מיידית, גם אם לא מודעת, להחלטה של הקורא להמשיך לקרוא בו או בכלל לפתוח אותו. "השבוע" של "הארץ", למשל, או מוסף "ספרים" של העיתון, הם דוגמה להתאמה כושלת בין גודל הנייר, עוביו ותוכנו).

אז למה ב"מעריב" החליטו לשווק את כל הטוב הזה באמצעות קדימון – יום אחר יום אחר יום – שהבטיח הצצה ליעל בר-זוהר? (אפילו היום, על שער "מעריב", מפרסמים את "ז'ורנל" באמצעות הפניה לכתבות על יעל בר-זוהר ואלירז שדה) הממהרים להשיב יאמרו ודאי: ציצים מוכרים, וציצים מוכרים מוכרים עוד יותר, ומה אתה רוצה. אבל זה כשל שיווקי נורא: הרי מי שיפנה ל"זו'רנל" בשל ההבטחה של "מעריב" להציץ לחייה של כוכבת בידור עם ציצים גדולים יתאכזב מרות, ול"מעריב" יהיה עוד לקוח ממורמר.

ההבטחה הזו, המאבטחת את עצמה באמצעות פנייה למכנה משותף רחב ונמוך, מפילה עצמה כך בפח. "ז'ורנל", על פי גליונו הראשון, אינו עשוי מהדי.אן.איי של "מעריב" של העשורים האחרונים, בטח ובטח שלא כיום, עם עורך נמוך מצח כמו ניר חפץ (אפילו פיזית, הלוגו "מעריב" כמעט בלתי מורגש ב"ז'ורנל"). יש לקוות ש"מעריב" לא ידחה את האיבר הזר, אולם באותה מידה יהיה טיפשי מצדו לדמיין שצמחה לו עוד פטרייה על הרגל.

אגב עורכים, ב"ז'ורנל" לא מציינים את שם העורך. עמית שהם, העורך, הוא כנראה בחור צנוע. גם אודי הירש וניב הדס, סגני העורכים. זו צניעות מרשימה משום שהמוסף, אם לא הבהרתי את עצמי עד כה, באמת טוב. המבחן, כמובן, רק מתחיל. "ז'ורנל" אמור להיות מוסף יומי, וזו בשורה לקוראי "מעריב", השאלה אם ייתנו לו להיות מה שהוא. אם ייתנו לכישרון שהתאסף שם במערכת להמשיך להתבטא, או שיחנקו אותו, כנהוג.

"היום אני יודע", כותב רוגל אלפר, שהטור שלו מוקדש לרטרוספקטיבה של עבודתו כמבקר טלוויזיה ממקום שבתו הנוכחי כעושה טלוויזיה, "הכריחו אותם לעבוד מהר מדי, לא נתנו להם מספיק אמצעים, לחצו אותם ורדו בהם, הכסף לא הספיק מלכתחילה ואיכשהו כל הזמן קיצצו ממנו, ובאמצע הפרויקט הם קיבלו הוראה להתחיל מהתחלה בחצי כסף". אלפר מתאר כך את התירוץ של מי שהיו מושאי הביקורות הקטלניות שלו. כעת, הוא כותב, הוא מבין כי זה אינו תירוץ – זהו הסבר. זו, כמובן, שטות.

בחצי מהכסף אפשר לעשות חצי מהעבודה, אבל חצי מעבודה טובה היא עדיין עבודה טובה – רק פחות ממנה. הבעיה האמיתית של כל-כך הרבה מהטלוויזיה והעיתונות שלנו, בעיה שאלפר כשהיה מבקר – לפני שהיה עורך ו"טאלנט" – הצביע עליה שוב ושוב, אינה שהם לא עשויים מספיק טוב, אלא שהם לא טובים. הבעיה אינה טמונה בכך שהם מציעים פחות מאותו דבר, אלא בדבר עצמו שהם מציעים. הוויתור מתרחש לא כשמגיע הקיצוץ, אלא עוד בשלב הקונספט. ההתהדרות בציצים וריאליטי אינה פרי עבודתם של עיתונאים מוכשרים עם אילוצי תקציב, אלא של עיתונאים גרועים, פחדנים המבזים את מקצועם ואת עצמם. הסכנה האורבת ל"ז'ורנל" אינה קיצוץ בתקציבו, אלא בכנפיו. זו סכנה ברורה ומיידית.

zornal_280911_377

וליתר החדשות

"אם הדו"ח הזה ייקבר, יהיה פה רע", מבשרת כותרת הראיון של אמירה לם עם פרופ' מנואל טרכטנברג. "איפה אתם בחג", שואלת דמותו המצוירת של טרכטנברג את מפגיני האוהלים בקריקטורה של ערן וולקובסקי ב"הארץ". טורו של סבר פלוצקר ב"ממון" של "ידיעות" מוקדש למפגש עם "מובילי המחאה החברתית". אלו אינם מזוהים בשמות ומוצגים כמטומטמים. "נפרדנו לא בחיבוקים", מסכם פלוצקר. "העם לא דורש דבר, טוב", טוען נחום ברנע במוסף החג של העיתון, "מחאת הקיץ הצטננה בגשמי הסתיו", הוא קובע. "ראשי המחאה: אחרי החגים נחזור לרחובות", לשון הכותרת הראשית של "הארץ".

"המלצות ועדת טרכטנברג והכיס שלנו", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 7 של "ישראל היום". "החיסכון ב-2016: בין 586 ל-3,000 שקלים בחודש" (כן, 2016. זו אינה פליטת מקלדת). "תקפו, בלי לקרוא את הדו"ח" היא כותרת ידיעה אחרת באותו עמוד; "טרכטנברג מגיב: מומחי המחאה החברתית השמיעו קלישאות חבוטות; עושה רושם שהם מתגעגעים למשטר כלכלי שנותר רק ב-2–3 מדינות".

"מלים הן מה שמורישה ממשלתנו מהשנה שעברה לשנה הבאה", חותם ברנע את טורו. "הלכתי לקראת הפלסטינים יותר מרבין, אבל הם סרבנים", היא כותרת הראיון של שלמה צזנה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. את הראיון מלווה תצלום של נתניהו עם צזנה, פרקטיקה מקובלת בכמה מהעיתונים הערביים בישראל ובשיפודיות. "למרות הקשיים נמשיך לקדם את השלום", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט של ברק אובמה. "רה"מ: הסכם אפשרי אם אבו-מאזן יבוא", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום".

מאמר המערכת של "הארץ" מייחל שבשנה הבאה תתפשט המחאה האזרחית מנושאים כלכליים למדיניים, כאילו נעלמה לרגע מעיני האנשים מרחוב שוקן העובדה כי ההרפיה מהנושא המדיני היא אחד הדברים שאיפשרו את עצם קיומה של המחאה. "ספטמבר כמעט חלף", כותב משה ארנס באותו עמוד ב"הארץ", "אך ישראל אינה מוטלת בהריסותיה". הפרשנים השונים יכולים לטעון כי לא התכוונו שמיד, ו"צונמי" הוא בכלל מטבע לשון של ברק; עוצמת הרטוריקה לא תכסה על בוטות הקביעות כי פנינו לחורבן. מה עוד שהם בכלל לא מנסים. כאילו כל נבואות החורבן לא נכתבו מעולם.

"עם דם על החולצה, ליד שולחן הפוקר", נכתב בכותרת ידיעה על החשוד ברצח הוריו המופיעה על שער "הארץ". "אחים בדם" היא הכותרת הראשית של "מעריב", מעל לתצלום של חיילי גולני המכסה את רוב עמוד השער. "להתכנס סביב המורשת, ללכד את השורות" היא כותרת טורו של דן מרגלית בכפולה הפותחת של "ישראל היום".

גידי וייץ חושף במוסף "הארץ" את הפרוטוקולים של פרשת קו 300.קלמן ליבסקינד מראיין את מיכה לינדנשטראוס.

וב"מעריב"

השבוע, לקראת השליש האחרון של טורו של בן כספית במוסף החג של "מעריב", מודיע כספית כי מדובר במידע שבדה ממוחו.

וב"גלריה"

בן שלו, עיתונאי המוזיקה הכי טוב היום בעיתונות הישראלית, מקדיש את כתבת השער של "גלריה" לאייל גולן. הנה קישור.

תהדייה

"רשת פוקס-ניוז השמרנית משנה כיוון", מדווחת נטשה מוזגוביה ב"הארץ". מוזגוביה מצטטת את רוג'ר איילס, מנהל הרשת, שאמר ל"ניוזוויק" כי המגיש הסהרורי גלן בק, שעזב את הרשת, "הפך לבעיית מיתוג". "כעת מנסה הרשת לגשש את דרכה חזרה למיינסטרים", טוענת מוזגוביה. יש לה דרך ארוכה.

על כל פנים, באופן מוזר נראה כי גם הטבלואידים הישראליים מגששים דרכם חזרה מזירת הקרבות העקובים מדיו שבילו בה בשנה החולפת. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהיריבות המרה ביניהם נחלשה מול המלחמה ב"ישראל היום", הפכו כעת כמעט לסוג של ידידים עם רכישתו של "מעריב" בידי נוחי דנקנר ומינויו של חפץ, מקורבו של ארנון מוזס, לעורך העיתון.

הנה רפתה אחיזתו של כספית ב"מעריב", עם הזרמת דם חדש לעיתון, וממילא התהדקה אחיזתו של חפץ, מי שמזגזג בין העיתונאות לפוליטיקה, ועל שער "סופשבוע" מתנוססת בגאון תמונתו של אהוד ברק, שנוא נפשו ומושא טוריו הלועגים של כספית, בראיון למזל מועלם ואחיקם משה דוד.

הפרסום של אורן פרסיקו, כאן באתר, של התצהירים שהגיש שלמה בן-צבי בתביעות ההדדיות מול שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אינו זוכה למעקב בעיתונות (לא כך ברשת), למעט ידיעה של אופיר בר-זהר ב"הארץ". בתצהיר נחשפת עדות למעורבות ישירה של נתניהו בעסקי התקשורת של אדלסון (החינמון "ישראלי", שהפך ל"ישראל היום") – מינוי עורך ראשי בשיחת טלפון! בימים אחרים הסיפור היה מתנוסס בגדול על שערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ונפרש על פני כפולות האמצע עם המון כותרות אדומות על רקע צהוב. היום, נאדה.

ענייני תקשורת

"מפורסמי האזור בוחרים את המקומות שהכי מרגשים אותם בחולון ובבת-ים" הוא נושא הגיליון המיוחד של "זמן חולון–בת-ים", מבית "מעריב".

השער של "ישראל השבוע" הוא השער הכי מכוער של עיתון שראיתם בזמן האחרון. אני כותב "בזמן האחרון" רק בגלל רוח החג.

"מה משותף למשה דיין, דייוויד בואי, שדרות רוטשילד ונצנצים? כולם היו על אגרות שנה טובה", לשון אחת ההפניות במוסף עב הכרס (128 עמוד) "ישראל שישבת".

גיא רולניק מפרסם בעמודים הפותחים של "דה-מרקר" 15 נקודות תחת הכותרת "מהפכת התודעה הישראלית". הריכוזיות מופיעה רק בנקודה העשירית. תחילתה של התפכחות מאובססיה? מי ייתן.

ל"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מצורף היום לראשונה טור של שלמה ארצי. הטור של יאיר לפיד הוא רשימת מכולת טיפוסית לסוג הכתיבה של לפיד. הפעם: "50 החלטות לשנה החדשה". שלוש ההחלטות הראשונות הן נגזרות שונות של "לא אכפת לי מה חושבים עלי". אתם יודעים מה אומרים על מי שמעשן סיגר.

ועוד מהטור: החלטה מס' 30 היא "לשתות מים מהברז". החלטה מס' 38 היא "לא להעמיד פנים שאני עני יותר ממה שאני באמת, ובטח שלא עשיר ממה שאני באמת". ארצי מקבל לא פחות מארבעה עמודים. התוכן: אותו להג שטחי שאתם מכירים מתוכנית הרדיו. זהו החוזה הכן כתוב בין בעלי הטורים הנחשבים ובין קוראיהם הלא נחשבים בכלל: אני אחשוף את כלום חיי מולכם, וזהו.

"כל-כך הרבה דברים עשיתי בחיי, ודווקא לכתוב לעיתון באופן מסודר לא יצא לי", פותח יאיר ניצני את טורו הראשון בפתח מוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום". ניצני מחליף את עידו רוזנבלום, שעל פי וואלה ברנז'ה, עזב את התפקיד לא מפני שכתב טור איום ונורא, אלא משום שהעורכים של בטאון נתניהו הפעילו עליו צנזורה פוליטית. ניצני כותב כי התקשר ליאיר לפיד כדי לבקש עצה לכתיבת הטור. הא לכם מטפורה לעיתון "ישראל היום".

"אני מכיר את הטיעון שטלוויזיה היא דרך של בעלי הון לצבור השפעה, אבל אני לא חושב שהוא בא לידי ביטוי בשטח", אומר ינון קרייז, עד לא מזמן מנכ"ל אנדמול, בעלת הפורמט "האח הגדול", ליניב חלילי ב"7 לילות" של "ידיעות". "קל להיתפס לסיפור של ערוץ 10 ורון לאודר, אבל אנשים נמשכים למדיה בגלל שזה תחום מעניין ומלא ריגושים. אני לא חושב שאדם כמו יצחק תשובה רוכש מניות בערוץ 2 בשביל לצבור השפעה".

לכבוד השנה החדשה ל"הארץ" מצורף לוח שנה. ל"ישראל היום" לא מצורף כלום. ל"ידיעות אחרונות" מצורף דף ובו נוסח ברכות לערב ראש השנה. ל"מעריב" מצורף דף ובו דבר העורך הראשי ניר חפץ. שנה טובה.