חגיגה של מישהו אחר

הפגנות המחאה החברתית רשמו אמש שיא נוסף, וכל עיתוני הבוקר מסקרים אותו בהרחבה. בשערים מתפרסמים תצלומים של מאות אלפים בכיכר המדינה בתל-אביב, ובעמודים הראשונים מובאים מאמרי פרשנות ורשימות חווייתיות מאת עיתונאים שצעדו יחד עם המפגינים. ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין האופן שבו סיקרה העיתונות המסחרית את ההפגנות אתמול לזה שבו סיקרה את ההפגנות ההמוניות הקודמות: הפעם מדובר בסיקור תגובתי, לא סיקור שחוגג הישג עצמי.

אם נשים לרגע את "ישראל היום" בצד, שלוש ההפגנות הגדולות הראשונות נערכו בעידוד ובחסות שני הגורמים הבולטים בעיתונות הזרם המרכזי, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (יחד עם ערוץ 2 ו-10, כמובן). התמיכה התקשורתית הגיעה לשיאה ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet רגע לפני ההפגנה שבה הופיע זמר הבית של תאגיד התקשורת, שלמה ארצי. למחרת חגגו העיתונים הצלחה שהיתה רשומה על שמם.

מאז אותה הפגנה חלה ירידה תלולה בהיקף, בטון ובהבלטה שניתנו לסיקור המחאה וההפגנות השבועיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". המגמה בלטה במיוחד בשבוע האחרון, לקראת מה שהיתה אמורה להיות, ואכן היתה, ההפגנה הגדולה ביותר עד כה. העיתונות המסחרית של הזרם המרכזי החלה לפעול בשבועות האחרונים כפי שניתן לצפות מעיתונות מסחרית של זרם מרכזי – למען הממסד שאליו היא שייכת ולא נגדו, למען שימור הסדר הקיים שממנו היא נהנית ונגד ערעורו.

לאחר כמה שבועות של הפגנות קטנות יותר (הפוגה, פיגוע, מרגול), שבו אמש ההמונים אל הרחובות. אלא שהפעם הם עשו זאת לא בזכות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אלא למרות, או לפחות בלי העידוד הדורסני שהעניקו שני העיתונים הללו להפגנות הקודמות. לכל הדעות וההערכות, בהפגנות אמש השתתפו יותר מפגינים מאי-פעם. היכולת של מארגני ההפגנות לשבור את שיאי הנוכחות כשהמנוע התקשורתי העצום שעמד מאחוריהם בתחילת הדרך מצמצם מאוד את מאמציו, ומדי פעם אף נכנס להילוך אחורי, היא הישג כביר.

מבקרי המחאה מתגלים הבוקר שוב כמי שמאחרים להבין את המציאות המשתנה לנגד עיניהם. חגי סגל, בעל טור ב"ידיעות אחרונות", כותב כי צפה אמש בהפגנות בטלוויזיה והתמלא קנאה – "לא במספר המרשים של המפגינים, כמו בפרגון התקשורתי העצום". לדברי סגל, "מאות אלפים יצאו לרחובות בלי שהמארגנים יצטרכו להשקיע שקל ביחסי-ציבור. הכל ניתן להם בחינם, בגדול, באהבה עצומה, בלי ציניות". גם דרור אידר כותב ב"ישראל היום" על כך שההפגנה אמש אורגנה בשיתוף ערוץ 2, 10 וגורמים אחרים.

בפועל, מבין העיתונים המסחריים, רק עיתון "הארץ" המשיך להעניק סיקור מגויס לקראת ההפגנה הנוכחית במידה דומה לזו שהעניק לקראת ההפגנות הקודמות. הבוקר יש כבר מי שמשתמש בכך לראיה בדבר המטרה האמיתית של כמה ממובילי המחאה. "כאשר גדעון לוי ומאמר מערכת בעיתון 'הארץ' תומכים במחאה, זה לא משום שהם הפכו פתאום לחסידי הצדק החברתי",מסביר בן-דרור ימיני ב"מעריב".

לפי ימיני, "הארץ" תומך במחאה מתוך אידיאולוגיה פוסט-ציונית מסוכנת שמייצגת דפני ליף. "אין כאן מחאה אחת, יש שתיים", כותב ימיני. "המפגינים אתמול, וזה באמת לא חשוב שלא היו מיליון, רוצים צדק חברתי ושינוי ושוויון בנטל. חלק מאלה שעומדים היום בראש המחאה, וזה כולל את דפני ליף, מחפשים משהו אחר. הם אויבי המחאה. מי שבוחר בכיוון הראשון, חייב לומר להם שהם חייבים ללכת".

נחמיה שטרסלר קורא קריאה דומה, גם אם בלשון מעודנת יותר, באותו עיתון של הפוסט-ציוניים שמבקשים להמליך לכאורה את ליף למחרבת הרשמית של הסדר הקיים. שטרלסר טוען ברשימתו כי המחאה "ניצבת מול פרשת דרכים: האם ללכת בדרך של דפני ליף ולדרוש הכל או כלום, או בזו של איציק שמולי – להיות מעשיים ולדרוש שינוי בסדר העדיפויות בכמה תחומים חשובים?". הוא ממליץ על דרכו של שמולי, כמובן. "שמולי גם לא מחרים את טרכטנברג", מציין שטרסלר. "הוא ייפגש איתו השבוע, ונראה שאם יש שניים שמסוגלים לסגור עסקה, אלה השניים".

סוגרים עסקה

"זהו זמן התיקון", כותב אופיר אקוניס בפתח מאמרו ב"ישראל היום" הבוקר. אקוניס, לשעבר דובר הליכוד וכיום סגן יו"ר הכנסת וראש צוות התגובות של הליכוד, מלהק את הליכוד כמוביל התיקון למצב שממשלתו, יחד עם הממשלות הקודמות, יצרה. לפי אקוניס, לצד הצלחות מרשימות של הכלכלה הישראלית, "התגלו בכלכלה שלנו כמה ליקויים". לא ברור מדברי אקוניס מה גרם לליקויים. ייתכן שמדובר במערך לא צפוי של גרמי שמים, או במדיניות כלכלית מכוונת של בנימין נתניהו. לא ברור. מכל מקום, אקוניס מכריז בגאון שכבר הניח על שולחן ועדת הכספים של הכנסת תוכנית שעתידה לשפר את המצב.

עיתונו של בנימין נתניהו מתרגם את העקרונות שמכתיב במאמרו ראש צוות התגובות של הליכוד – לסיקור החדשותי של המחאה בעמודי החדשות. לא עוד הכחשה של המציאות, כפי שניתן היה לראות בימים הראשונים של המחאה, אלא קבלתה, תוך ניסיון לנווט אותה לכיוונים לא הרסניים ככל שניתן.

"אנחנו הישראלים החדשים ואנחנו מוכנים לדבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום", המסר שנשא אתמול יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי. "הממשלה: הבנו את המסר", נכתב בהמשך כותרת המשנה. "מאהלי המחאה צפויים להתפרק בימים הקרובים, יוחלפו בדיונים", נכתב עוד בכותרת המשנה.

"לדבר, ולעניין", קוראת כותרת רשימתו של דן מרגלית בכפולה הפותחת של העיתון. כמו ימיני ושטרסלר, גם מרגלית מבחין בין הרדיקלים לפשרנים, ומביע תקווה כי דרך הפשרה תנצח. "אם נכון שבסופו של דבר יצחק (איציק) שמולי שיקף את דעת הרוב", כותב מרגלית, "כי אז מפגיני המחאה החברתית מוכנים להעניק הזדמנות למשא-ומתן עם הממשלה. עצם הנכונות לנהל משא-ומתן מבוססת על ההנחה שהצדדים מבינים כי אין פתרון מוסכם בלי פשרה".

כעת מוזמן כל קורא להסיק בעצמו מי הם אויבי המחאה האמיתיים – מפגינים הנלחמים על שינוי השיטה, או פוליטיקאים ועיתונאים שממליצים למפגינים להיכנס למשא-ומתן ולהגיע לפשרות.

בכפולה השנייה של "ישראל היום" מוקדש כעמוד לכתבת המשך לדיווחו של קלמן ליבסקינד מיום שישי ב"מעריב" על הקשר כביכול בין היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג, עו"ד אלדד יניב מהשמאל-הלאומי והמחאה הנוכחית.

מתי טוכפלד חוזר על עיקרי הפרסום של ליבסקינד: פגישה בין גרינברג ויניב, וגורמים אחרים, אירעה לפני פרוץ המחאה החברתית, ובה נידונה האפשרות להביא למהפך פוליטי באמצעות מחאה חברתית. טוכפלד מזכיר כי ימים אחדים לאחר פרוץ המחאה נחשף בעיתון "ישראל היום" כי תנועת השמאל-הלאומי הביאה לשדרות רוטשילד עשרות אוהלים.

"באמא שלכם, שחררו אותנו מסיפורי העלי באבא שמפיץ ביבי בבטאונו או נוחי דנקנר בבטאונו", נמסר בתגובה מתנועת השמאל-הלאומי, שאותה מוביל יניב.

חילזון זוחל על תער חד

בכל העיתונים מסוקרת החרפת המשבר ביחסים בין ישראל לטורקיה, לאחר הסירוב הישראלי להתנצל על הרג טורקים על-ידי כוחות צה"ל על סיפון המאבי-מרמרה. "ידיעות אחרונות" מצרף לכפולת העמודים שמוקדשת לסיקור סדרת תצלומים של עמודי השער בעיתונות הטורקית.

"ישראל ניתקה את החוטים", הכריז "צ'ומהורייט'"; "הגיע הזמן לשלם את המחיר", קבע "מילייט"; "הבלוף ההיסטורי של ישראל", הגזים "אולאי"; "5 מכות לישראל", חגג "סאבאח"; ואילו "זאמאן" בישר ביובש על "נתק ביחסים עם ישראל".

סדרת השערים הזו מופיעה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת הדו-משמעית "טורקים את הדלת". כשירות למען קשיי הבנה, להלן פירוט שתי המשמעויות החבויות בכותרת. מצד אחד, נראה כי חל נתק ביחסים של טורקיה עם ישראל. מצד אחר, נראה כי העיתון "ידיעות אחרונות" חושב שקוראיו הם בעלי שכל רפה במידה כה רבה עד שאינם מסוגלים לגלות עניין במשבר מדיני בעל פוטנציאל הרה אסון אלא אם הוא מוגש באמצעות משחק מלים.

איתמר אייכנר מדווח על הצעדים הטורקיים הצפויים: גירוש דיפלומטים ישראלים, הקפאת הסכמים צבאיים, ליווי של הצי הטורקי למשטים שינסו לפרוץ את הסגר הימי על עזה, סיוע משפטי לתביעות נגד ישראלים ותמיכה במדינה פלסטינית. כותרת רשימת הפרשנות של אלכס פישמן היא "אסור היה להגיע למצב הזה". פישמן מסביר כי "הנזק האסטרטגי מניתוק היחסים הבטחוניים עם טורקיה עלול לבוא בשישה רבדים", ומפרטם.

בעיתון "הארץ", שעורכו החדש אלוף בן צייץ לאחרונה כי "הדרישה הטורקית להתנצלות ישראלית אינה קשורה לנימוסין, אלא להבדל בין המעצמה האזורית החזקה יותר ובין מדינת החסות", מתפרסמים הבוקר שני מאמרי פרשנות בעקבות החרפת המשבר בין ישראל לטורקיה. "נראה שהנזק הבטחוני כתוצאה מההודעה הטורקית מוגבל, משום שהקשרים ממילא כבר איבדו את רוב ערכם בשלוש השנים האחרונות", כותב עמוס הראל.

צבי בראל ביקורתי יותר וכותב כי "על שרטון היוקרה נחפזה לעלות גם ישראל, שגם נוכח היחסים האסטרטגיים המרוסקים עם טורקיה, ממשיכה להגדיר את היוקרה כנכס אסטרטגי. לפחות פעמיים עמדה ישראל על סף הסכמה לנוסח מרוכך של התנצלות אותו רקמו בכישרון נציג ישראל, יוסי צ'חנובר, ונציג טורקיה, אוזדם סאנברק. פעמיים נדחה הנוסח, שהתקבל על-ידי נתניהו, בגלל התנגדותם של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון. ליוקרה, מתברר, יש מעמד שונה במפלגות שונות. לנזק, לעומת זאת, יש ממדים ברורים ומאיימים".

ב"ישראל היום" מביאים שלמה צזנה ואלי לאון את תגובת יועז הנדל, ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה: "המדינה לא תתנצל על פעולה מוצדקת שעשתה. היחסים עם טורקיה חשובים, אבל במכלול השיקולים צדקת הדרך היא כלי חשוב לא פחות. ראש הממשלה קיבל החלטה אמיצה שלא להתנצל על פעולה של הגנה עצמית". הפרשן בועז ביסמוט מסיים את טורו הבוקר בתזכורת לקרב לפנטו (1571), שבו נחל הצי הטורקי מפלה.

עפר שלח נשמע מודאג יותר מביסמוט, ומגדיר ב"מעריב" את ההשלכות האפשריות כ"נזק אסטרטגי לישראל". שלח שם את הדגש על אחריות הצבא הישראלי לתסבוכת המדינית. "מה שצריך להדאיג אותנו לא פחות הוא איך הגענו למצב הזה. הנה תשובה שאיש אינו מעז להשמיע: בגלל הכבוד – לא של ישראל, אלא של צבאה", הוא כותב.

על הכבוד של צה"ל הגן בליל שישי פרשן "חדשות 2" רוני דניאל, בדיון שהתנהל ב"אולפן שישי". מבקרי הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ",איתי סגל ומורן שריר, מקדישים את רשימותיהם מהבוקר לעימות שפרץ בדיון בין דניאל לבין עורך חדשות החוץ בחברת החדשות של ערוץ 2, ערד ניר.

"הכעס של דניאל", כותב סגל, "[...] לא ביטא רק את זעמו נגד מה שהוא מפרש כתבוסתנותו של ניר, אלא גם לערעור של הדיקטטורה שהוא הצליח להנהיג בשנים האחרונות בערוץ 2. איש אחד, דעה אחת".

"לא ברור בכלל מה עניינו של הפרשן הצבאי ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל וטורקיה", כותב ב"הארץ" שריר. "זהו נושא מדיני, ואכן בערוץ 10 דיווח על הפרשה הכתב המדיני צ'יקו מנשה. אבל בחדשות 2 יש מבנה ארגוני שונה, שבו רוני דניאל הוא פרשן בכיר לענייני הכל". בהמשך משווה שריר בין דניאל לקולונל קורץ מהסרט "אפוקליפסה עכשיו", ש"הקים לעצמו אימפריה בג'ונגל הקמבודי, שם הוא משמש משהו בין מושל צבאי לבין אליל ששבט שלם סוגד לו".

המסכנה העשירה

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר מאמר מאת סמדר שיר, הכותבת על היחסים בין "נשים שהקריירה מחייבת אותן לשכור סיוע בניהול השוטף של המשפחה והבית" ובין מי שנשכר לסייע בכך – "העוזרות-מטפלות", כלשונה.

לדעת שיר, לא רק רעיית ראש הממשלה עלולה לסבול מהיחסים עם עוזרות הבית שלה, אלא כל "מישהי שאבק כוכבים מיוחס לה", שכן האיום בדבר האשמות פומביות תמיד מתנופף מעל. "אפשר לצפות שנשים דעתניות, משכילות ורהוטות תדענה להתגונן בעומדן מול עוזרת בית שמטגנת שניצלים ומכבסת-תולה", כותבת שיר, "אבל בפועל זה הפוך. כשהוויכוח הזניח הופך לנחלת הכלל, יחסי הכוחות נוטים לרעת המעסיקות ('העשירות, המנצלות') [...] בעונת המלפפונים השחונה, כשסקנדל אחד כבר נפתר והשני עוד לא פרץ, הקהל מת לדרמה, ואין כמו דמעותיה של עובדת זרה ('המסכנה הענייה')".

שיר מצליחה למצוא את מוקד הבעיה: "רבות מהנשים שאמורות להעניק שירות (מבישול ועד החלפת חיתול) עושות לך טובה בכך שהן בחרו לעבוד אצלך ולא אצל השכנה". מנגד, "בעלי הבית מקפידים לארגן את מעונם לפני שהעוזרת תראה, תלשין או תדליף". לדברי שיר, "אילו האמנו ש'כל עבודה מכבדת את בעליה', ואילו התקיים בארצנו ערך יסוד כמו מוסר עבודה, רבים מהפיצוצים האלה [בין עוזרות לנעזרות] היו נמנעים".

גרסת הרפז

הפרטים החדשים בפרשת הרפז-אשכנזי-גלנט, שחשפה כתבת ערוץ 1 אילה חסון במשדר "יומן" האחרון, זוכים לדיווחי המשך בכל העיתונים.

"הפרטים שמסרה חסון בערוץ 1 מציבים צד אחד בסכסוך, זה של גבי אשכנזי, במקום מאוד לא נוח", כותב עמוס הראל ברשימה שנפתחת בתחתית שער "הארץ". "הם עומדים בניגוד חריף לגרסה שסיפק אשכנזי לקציניו ולציבור כשהתפוצצה הפרשה בקיץ שעבר, ומאירים פינות אפלות המחברות לכאורה בין ערוצים שונים שבהם התגלגלה הסערה עד כה". הראל כותב בהמשך כי "המכנה המשותף של גילויי חסון נוגע לעומק הקשר בין הרפז לרונית אשכנזי, ובמשתמע דרכה גם לבעלה".

דן מרגלית, שחיבר יחד עם רונן ברגמן את הספר "הבור", מגדיר את גילויי חסון כ"מדכאים". לפי מרגלית, "החשד כבד. אין הוכחות. קיימת חזקת החפות. אפשר לומר רק שנורמת ההתנהלות של אשכנזי עומדת בסתירה לנימוקים שנתן בהחלטתו להדיח מצה"ל קצינים כמשה (צ'יקו) תמיר ועימאד פארס".

במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מאת בן כספית, ששמו מופיע לא פעם ולא פעמיים בספר "הבור". "צפיתי בשידור בדיעבד", כותב כספית על ה"יומן" של ערוץ 1. "הכנתי את עצמי לזעזוע, אבל במקומו הגיע גיחוך". כספית תוקף בעיקר טענה אחת שעלתה ב"יומן", ולגבי היתר קובע שהם "שווים בדיקה". "נדמה לי שמה שפורסם שלשום ב'יומן' הוא גרסתו של בועז הרפז, ונדמה לי שעד לפני רגע הוא היה האדם הכי פחות אמין במדינה", מוסיף כספית.

גם ברשימתו של הראל רמז לכך. "הרפז שקוע עכשיו בהליך שימוע ממושך בפרקליטות", כותב פרשן "הארץ". "אפשר להניח שמטרתו היא להגיע לעסקת טיעון, שבמסגרתה לא יידרש לרצות מאסר. על רקע זה ניתן להבין את החלטת סניגוריו להשיב לשאלות חסון".

עיתונות גדולה

עיתון "דה-מרקר" מקדיש כפולת עמודים מרכזית (12–13) לסיקור חתונת בתו של שנוא העיתון, נוחי דנקנר. שוקי שדה ואבשלום חלוץ מדווחים על האורחים ועל קשריהם עם איל ההון. בין היתר מוזכרים גורמים בכירים בתקשורת שנכחו בחתונה וקשריהם עם דנקנר.

לאחר שמדווח כי בעל השליטה ב"גלובס", אליעזר פישמן, ומנכ"ל העיתון, איתן מדמון, נכחו באירוע, מצוין כי "'גלובס' כתב פעמים רבות כי העלאת עניין הריכוזיות היא פופוליזם". לאחר שמדווח כי מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, נכח בחופה, מוזכר כי "דנקנר ומוזס התקרבו זה לזה בשנים האחרונות. אי.די.בי היא בין המפרסמים הגדולים בעיתונים של קבוצת ידיעות-תקשורת, בהם 'ידיעות אחרונות' ו'כלכליסט'".

לאחר שמדווח כי מו"ל "כלכליסט", יואל אסתרון, ועורכת העיתון, גלית חמי, נכחו באירוע, מוזכר כי "באחרונה, לאחר שאי.די.בי הפסידה מאות מיליוני דולרים בהשקעה בקרדיט-סוויס, נכתב ב'כלכליסט' כי דנקנר ניהל את המשבר בקור רוח ובהצלחה גדולה". זו לכל הפחות הצגת תמונת מצב חלקית של סיקור דנקנר ב"כלכליסט" בשבועות האחרונים, שלא לומר הצגת תמונה מעוותת. אמנם בעיתון פורסם מסר שביקש דנקנר להעביר בימים הקריטיים של המשבר, אך לצד זאת פורסמו בשבועות האחרונים כמה וכמה ידיעותוניתוחים על חברות שבהן דנקנר שולט, בהבלטה ובטון שאיל ההון בוודאי לא שמח לראות.

כמו כן מוזכר בדיווח של "דה-מרקר" כי פרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר נכח בחתונה ונכתב עוד כי בראש השנה אחרון ריאיין פלוצקר את דנקנר לעיתון. "בראיון טען דנקנר שאין בעיית ריכוזיות בישראל – עמדה התואמת בקווים כלליים את זו של פלוצקר, כפי שהיא עולה מדי שבוע בטוריו במוסף שישי של 'ממון'".

הבוקר פלוצקר כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", בהקשר של המחאה החברתית, כי "האג'נדה החברתית [בקרב ממשלת נתניהו] נגנזה לטובת המאבק ב'ריכוזיות'. זהו מאבק המאפיין את הקפיטליזם הקנאי מבית-המדרש של הכלכלן מילטון פרידמן ומורתו הרוחנית-פילוסופית איין ראנד. קפיטליזם השונא כל דבר גדול: ממשלה גדולה, חברה גדולה, איגודים מקצועיים גדולים ותאגידים גדולים. הוא גם שונא, אגב, עיתונות גדולה".

ענייני תקשורת

ב"הארץ" מדווחת גילי איזיקוביץ כי פורום העיתונאים הישראלי-פלסטיני (IPJF) יצא בקריאה להנהגה הישראלית והפלסטינית להבטיח את זכויות העיתונאים בשטחם. אתמול, אגב, התקיימה בעזה הפגנה במחאה על המשך מעצרו של עיתונאי אל-ג'זירה סאמר עלאווי.

ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי ג'יימס מרדוק, בנו של רופרט, ויתר על בונוס בסך 6 מיליון דולר, וזאת על רקע חלקו בפשרת האזנות הסתר של "ניוז אוף דה-וורלד".