קולקטיב התפטרותי

במהלך שביתת הרופאים הארוכה ביותר שהיתה במדינת ישראל, הנמשכת בעוצמה זו או אחרת מאז אפריל, ידע הסיקור התקשורתי תפניות ושינויים. אהדת העיתונים, שהיתה נתונה בתחילת הדרך לרופאים, נדדה מהם הלוך ושוב בעקבות שינויי טעם ועניין במערכות, אבל גם בעקבות הזגזוגים במהלך האירועים עצמם: ההסכם שעליו מתקוטטים כעת הוא כבר השני שנחתם ולא כובד.

העמדה שמציבים שערי העיתונים היום נדמית אחידה: הסיקור מתמקד בעמדתם של ה"מורדים", הרופאים המתמחים, והרופאים הבכירים והוועדים שהצטרפו אליהם, המתנגדים להסתדרות הרפואית ולהסכם שאליו הגיעה עם האוצר. "המתמחים לא מוותרים: עשרות התפטרו מחדש", נכתב בגליון "גלובס" שיצא אמש. המתמחים, שנכפה עליהם למשוך את מכתב ההתפטרות הקולקטיבי, מתפטרים כעת אחד-אחד: "הטקטיקה החדשה: התפטרות ספונטנית", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". השורה "המתמחים לא מוותרים" מופיעה גם בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום", שכותרתו הראשית היא "רופאים לאידלמן: בטל את ההסכם".

"ועדי רופאים: לבטל את הסכם השכר עם האוצר", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", וכותרת המשנה מוסיפה כי הוועדים מאיימים לתבוע את ההסתדרות. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "האולטימטום של הרופאים", שתוכנו, לפי כותרת המשנה, הוא איום בפרישה מההסתדרות. בכותרת בתחתית שער "מעריב" נכתב: "מתמחים שאולצו לשוב לעבודה פתחו בשביתת רעב". חמישה מהם מככבים בתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות".

גם פרשני "ידיעות" מתמחים בהסברים על צדקת המתמחים: "שופטי האתמול", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המפנה לטור של בעז אוקון בכפולה הפותחת של העיתון. אוקון יוצא נגד החלטת בית-הדין לעבודה לאסור על המתמחים להתפטר באופן קולקטיבי ומצביע על כך שעל ציבור המתמחים נאסר להקים ארגון יציג, ומנגד החלטת בית-הדין אינה מאפשרת לו להכריח את הארגון הקיים, ההסתדרות הרפואית, להילחם על זכויותיו.

באותה כפולת עמודים כותב סבר פלוצקר על "משבר אמון". לפי פלוצקר, הבעיה של "המתמחים והרופאים הצעירים" עם ההסכם אינה תוכנו, אלא אי-האמון בכך שתוכן זה יקוים: שהתקנים אכן יתווספו, שההטבות אכן יינתנו וכו'. פלוצקר מאשים את ההסתדרות הרפואית באי-שקיפות וחשאיות מיותרת. "משבר אמון ניתן לפתור לא באמצעות איומים, פסיקות וסנקציות, אלא רק באמצעות צעדים בוני אמון", הוא קובע. בעיתון הנוסף מבית "ידיעות", "כלכליסט", לא מודפסת היום פרשנות למהלכים האחרונים, והסיקור, הרחב יחסית, מתמקד בניתוח טקטי שלהם.

אבל בעיתונים האחרים, מעבר למסר שמעבירות הכותרות וטון הדיווח החדשותי, מתגלה עמדה מורכבת. ב"ישראל היום" מתפרסמים בכפולה הפותחת שני טורים, האחד של רופא מתמחה הכותב טור מטעם ("אנו זועקים לשינוי"), אולם הבמה המקצועית ניתנת לכתב הרפואה המוערך והביקורתי רן רזניק, המתנגד באופן עקבי לעמדת המתמחים. בהסכם שנחתם יש "שורת צעדים חיוביים ומשמעותיים", הוא קובע, ובהם "מימוש של חלק ניכר מדרישות הרופאים המתמחים". רזניק גם מאשים את בכירי הנהלות בתי-החולים הגדולים במרכז כי התנגדותם להסכם היא צינית, ונובעת מכעסם על ההטבות שניתנו לפריפריה ועל כך שלא אושרה רפואה פרטית בבתי-החולים שלהם. כותרת המאמר היא "בדרך להיות פורעי חוק".

העמדה כי ההסכם שנחתם הוא הסכם טוב היא גם עמדתו של "הארץ", שמאמר המערכת שלו מוכתר בכותרת "הסכם צודק". המאמר מנתח בקיצור נמרץ את הסעיפים העיקריים בהסכם וקובע בסופו כי הציבור קיבל עד כה את העיצומים ב"הבנה גורפת", אולם הוא מבין כעת כי הרופאים "קיבלו תוספת הגדולה בהרבה מזו שזכו לה קבוצות עובדים אחרות במשק".

ב"גלובס" נדפסים היום שני טורים, האחד "בעד המתמחים" והשני "נגד המתמחים", אולם זה "בעד", של יובל יועז, אינו עוסק בפרטי הסכסוך, אלא רק בהחלטה המשפטית הנקודתית ביחס לאיסור על התפטרות המתמחים, החלטה שהוא מתנגד לה. לעומתו יוצא שי ניב נגד עצם העמדה של המתמחים: "מרד המתמחים נתפס על-ידי חלק מהתקשורת האלקטרונית כחלק מאותה מחאה יפה שנראית ברחובות, של דור צעיר שאומר 'נמאס לי' [...] גם למתמחים נמאס, אבל הם לא בחרו באותה מחאה יפה, הם גם לא בחרו בדרכים לגיטימיות כמו הגדלת משקלם היחסי בהסתדרות הרפואית או הקמה של גוף נפרד, במידת הצורך. הם בחרו באלימות. הצעד שלהם אלים משום שהוא מפקיר את החולים במחלקות כדי לזכות בתוספות שכר גבוהות יותר".

בעמ' 2 של "הארץ" מספקת אבירמה גולן את טור הפרשנות הבהיר ביותר שנדפס היום בעיתונים, ומצליחה לתמצת את המידע שכלול ברוב הטורים האחרים: גולן מציינת את אפיל "המחאה החברתית" של המתמחים, ומשווה את המצב בסכסוך העבודה של הרופאים לזה שחזר על עצמו בהסכמים שחתמו לאחרונה עם הממשלה הארגונים היציגים של המורים, העובדים הסוציאליים והמרצים: קבוצות מתוך ציבור העובדים (סגל זוטר, עובדי חברות כוח-אדם) התנגדו להסכם וטענו כי הוא מקפח אותם.

"אלא שבעוד שבכל המקרים האלה מדובר בקבוצות חלשות במיוחד, שאופק ההתקדמות המקצועית שלהן מוגבל, ושהאיגוד אכן לא תמיד יודע לדאוג להן - המקרה של המתמחים שונה, ואף מבלבל", קובעת גולן. הסיבה לבלבול היא זו שרזניק רומז עליה: "המשחק הכפול" של מנהלי בתי-החולים במרכז, העומדים מאחורי גבם של המתמחים. "לא ייתכן שהם גם ירצו רפואה ציבורית טובה, וגם ינסו להשיג הישגים על-פי כללי המשחק של הרפואה הפרטית", מסכמת גולן את הטור במלותיו של רופא אלמוני על המתמחים השובתים.

ב"מעריב" טור הפרשנות היחיד בכפולת העמודים המוקדשת לסכסוך העבודה, של עפר שלח, יוצא נגד התפטרות המתמחים: "קו שאסור היה להם להגיע אליו וודאי שלא לחצות. [...] רופא לא יכול להתפטר כצעד של משא-ומתן [...] הוא בחר במקצוע  שמשמעותו הציבורית-אתית גדולה בעיני מזו של קצין או שוטר, שניים שלהם אסור לשבות". שלח הוא היום הכותב המזכיר בצורה הבוטה ביותר את האימה הטמונה באיום ההתפטרות של המתמחים, אולם גם הוא בוחר שלא להמחיש אותה על-ידי תיאור של אותם ישראלים שישלמו בחייהם על התפטרות המונית מיידית של מאות רופאים מבתי-החולים בישראל.

צעד וחצי מכיכר המדינה

"בתל-אביב וירושלים מפרקים אוהלים, בפריפריה נחושים להישאר", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב". "זו טעות גדולה לפרק עכשיו את האוהלים", מצטט יובל גורן פעיל מחאה מבאר-שבע, יהודה אלוש. "אני חושב שההנהגה בתל-אביב טעתה בגדול. צריך להבין שלא השגנו שום הישגים: לא קיבלנו דיור, לא רווחה, לא חינוך. שום כלום. ולכן לא היתה שום סיבה שבעולם לפרק אפילו אוהל אחד".

"ב-25 במרץ 1911 פרצה שריפה במפעל הטקסטיל טרייאנגל באחד מגורדי השחקים של מנהטן", כותבת רותה קופפר במדור המלצות הטלוויזיה ב"הארץ" על תוכנו של סרט תיעודי. "השריפה, שנחשבת עד היום לאסון התעשייתי הגדול ביותר שאירע בניו-יורק, גרמה למותם של 146 מעובדי המפעל, רובן נשים שעבדו במתפרות הקומה התשיעית של המפעל. אלה באו למפעל בשבת אחרי שכבר עבדו 60 שעות באותו שבוע. השריפה פרצה ב-16:40 בקומה השמינית בגלל סיגריה שנזרקה בטעות לבדים. המרכזנית המבוהלת לא הודיעה לקומה התשיעית, ול-300 העובדות במתפרה, שמשתוללת שריפה בקומה מתחת. זמן מה לאחר מכן התברר כי המחדל גדול משחשבו. העדים שהצליחו לשרוד את סיפרו שדלתות המקום היו נעולות, כדי למנוע את יציאתן המוקדמת של הנשים מהעבודה".

"המתמחים האלה ילדותיים, הם רוצים הכל כאן ועכשיו", כותב שי ניב על המתמחים באותו טור ב"גלובס" שהוזכר קודם. "העבודה המאורגנת בישראל מצויה בסכנה, משום שאנחנו עדים כעת לעידן 'שלטון העם'. זה נראה יפה מאוד בטלוויזיה, אבל ההשלכות יכולות להיות הרסניות. בעידן שלטון העם, לגוף הנבחר אין שום מנדט. 'זה כל היופי, לא צריך מנהיג', אמרה אתמול לערוץ 2 סתיו שפיר, ממובילות המחאה הציבורית. גם המתמחים לא צריכים מנהיג, בטח לא את ד"ר ליאוניד אידלמן, זה עם המבטא. הוא לא מסתדר לרופאים הצעירים מהמרכז כמו יונה וייסבוך, ניב מרום, עופר צימרמן. הם, הצעירים היפים של קיץ 2011, יודעים יותר טוב מכולם. כמה חבל שהמהפכה שלהם תוביל בסוף לחוזים אישיים ולהגבלת זכות השביתה. הם כל-כך מבינים החבר'ה היפים האלה, שאין להם מושג".

"צודקים הפרשנים המבחינים בין יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, לבין מנהיגת המחאה, דפני ליף", כותבת מרב מיכאלי בעמוד הדעות של "הארץ", "הם באמת עולמות שונים, השואפים לדברים שונים לגמרי". מיכאלי מציינת כי "הפרשנים" (היא נוקבת אחר-כך בשמו של עמיתה לעמוד, נחמיה שטרסלר) אוהדים את שמולי ולא את ליף, ומסבירה זאת בכך ששמולי הוא סמל הסדר הקיים והעולם הישן הרוצה לשמר את הקפיטליזם, ההגמוניה, השלטון והשפה הגבריים, ואילו ליף מעוניינת ב"סדר חדש, הייררכי פחות, שוויוני יותר ומאפשר, שבו לכל בעלי הכוח יהיה פחות כוח".

בהמשך נדרשת מיכאלי למלות תואר רבות כדי לתאר את החידוש שמביאה איתה ליף. בין היתר היא כותבת כי ליף מדברת על "הרגשי עם האידיאולוגי", לא על "הכרעה" אלא על "תהליך [...] שפה כנה, ישירה ומכילה; שפה נשית במיטבה [...] שפה מחברת, שפה של דיאלוג, שפה הנותנת מקום". גם נשים וגברים אחרים ממובילי המחאה מדברים "בשפה הזאת", לפי מיכאלי, "גם המתמחה ד"ר שירי טננבאום, רחל יוסף מנתניה ומיטל ממו מקריית-מלאכי, שדיברו בעצרת, מדברות בה. גם יונתן לוי, ברק סגל ורגב קונטס, המובילים איתה את המחאה, וגם דרור פויר, שכתב איתה את הנאום, מדברים בשפה הזאת. כלומר, יש גם גברים שמדברים בשפה הזאת. כלומר, גם גברים יכולים ללמוד את השפה הזאת".

"דבר אחד בטוח", כותב פויר עצמו בטור ב"גלובס", "השד החברתי הזה לא יסכים לחזור לשום בקבוק. מה שניטע הקיץ הזה בלבבות כבר לא ייעקר". פויר מתאר את הקרנבל היצירתי שהתרחש לאורך מסלול הצעדה אל כיכר המדינה להפגנה שנערכה במוצאי שבת. "איפה שיש יצירתיות יש חיים ויש סיכוי. שינוי שלא נעשה מתוך שמחה אין לו סיכוי", הוא כותב. "מאוחר יותר, מאחורי הבמה, אני פוגש את שאנן סטריט, סולן הדג-נחש, שמצטט את האנרכיסטית היהודייה אמה גולדמן, שאמרה: 'אם אי-אפשר לרקוד את זה - זו לא המחאה שלי'. סטריט, שבשיריו עוסק לא מעט במצב החברתי בישראל, בחר לציין את מיקום הבמה: בצומת הרחובות ה' באייר וחברה-חדשה. 'בה' באייר', אמר, 'ייסדנו את המדינה. היום אנחנו מייסדים חברה חדשה'. הלוואי שהוא צודק והלוואי שהשיר הראשון שהדג-נחש שרו, 'החליפות לא שמות קצוץ', טועה".

בכפולה הפותחת של "מסלול", מוסף "ידיעות אחרונות" נכתב על מסעדה של מעצבת בלגית ובה "רצפה שהובאה במיוחד ממדרכות בודפשט" ומנות ש"הפגינו ביצוע ברמה גבוהה" של שף ש"עבד בעבר בכמה מסעדות נחשבות". "בתפריט הקיץ שלו מצאנו שילובים חינניים של פירות באוכל", נכתב שם, "למשל טארט-טאטן של אגסים, גבינת עיזים וכרישה (52 ש')". המסעדה נמצאת, נכתב בראש הטור, "בצפון הישן והמנומנם של תל-אביב, צעד וחצי מכיכר המדינה".

סיכול לא ממוקד

"האצת ההידרדרות ביחסים עם טורקיה, עם פרסום דו"ח פאלמר, והתגובות במצרים על האירועים האחרונים בגבולה עם ישראל היו אמורות לאותת לממשלה כי אי-חידוש המשא-ומתן להסדר עם הפלסטינים טומן בחובו סכנה לאובדן הבריתות האסטרטגיות עם טורקיה, מצרים וירדן", חוזר שאול אריאלי במדור הדעות של "הארץ" על העמדה העקרונית של העיתון ולפיה הפתרון למצוקות האזור הוא משא-ומתן והסכם בין ישראל לפלסטינים.

הדדליין המפורסם לבחינת עמדות העיתונים והפרשנים ביחס למצב המדיני הוא ספטמבר, אז תגיש הרשות הפלסטינית להצבעת מועצת האו"ם את בקשתה להכריז עליה כמדינה. "ספטמבר כבר כאן", מזכירה הכותרת הראשית של "מעריב", "18 יום בלבד נותרו עד המהלך", מתריעה כותרת המשנה, המכריזה על "פרויקט מיוחד": "האם ליוזמות הסיכול יש סיכוי, מה עושה ממשלת ישראל, איפה עומד אובמה ומה יקרה ביום שאחרי".

תשובות לשאלות מנסה להביא אלי ברדנשטיין בעמ' 4 של העיתון (התשובות: אין סיכוי; פועלת לסיכול; פועל לסיכול; אין מי שיודע), ואילו הכפולה הפותחת מוקדשת כולה לחמישה טורי פרשנות של בן כספית, אראל סג"ל, בן-דרור ימיני, אלון פנקס וירון דקל. איך כותב כספית: "אז מה יהיה בספטמבר? כמו תמיד, תלוי את מי שואלים".

תככים בצמרת

"מתחזק החשד לחקירה רשלנית בפרשת הרפז", צועקת כותרת בולטת במרכז שער "הארץ", מעל לאותיות האדומות "גילויים חדשים". עמוס הראל כותב על החשיפה של אילה חסון על מספר המסרונים שעבר בין בועז הרפז, החשוד בזיוף "מסמך גלנט", ובין רונית אשכנזי, אשתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהיה גדול מזה שנמסר בתחילה: "מספר המסרונים שניתן היה לחקור את תוכנם [מבחינת מגבלות חוק האזנות סתר] נמוך בהרבה ממספרם הכולל של המסרונים שהוחלפו", כותב הראל.

"השאלה האמיתית", לפי הראל, היא "מדוע לא ביררה המשטרה יותר לעומק את טיב הקשר בין בני הזוג אשכנזי להרפז?". המשטרה והיועץ המשפטי, כותב הראל, הזדרזו מדי להגיע למסקנה שהרפז פעל לבדו. טורי הפרשנות חתומים על-ידי ארי שביט, המדברר את עמדת שר הביטחון אהוד ברק, יריבו של אשכנזי ("גביגייט"), ואמיר אורן, המייצג עמדה הפוכה ("תככים בלבד, לא עבירה").