בהנחה שמקורביו מסרו פרטים נכונים, אפשר להבין את החשש של יאיר לפיד שתפקיד שר האוצר יהפוך אותו ב"תום שנה וחצי [...] לאדם השנוא במדינה". לעומת זאת, את הנטייה של עיתונאים לקבל מראש את הטענה ששר האוצר הבא של ישראל יהפוך להיות איש שנוא, כפי שרבים מהם חזרו וכתבו בפרשנויות למשא-ומתן הקואליציוני, קשה הרבה יותר לקבל.

מה בעצם עומד מאחורי הטענה ששר האוצר יהפוך, באופן בלתי נמנע, לאיש שנוא? קודם כל, שיש החלטות ששר האוצר הבא לא יוכל שלא לקבל. שנית, שההחלטות הללו יעוררו שנאה בקרב הציבור. מאחר שאין החלטות כלכליות שהן באמת בלתי נמנעות, ממילא מובן שהכוונה להחלטות נכונות, שהפרשנים סבורים שצריך היה לקבל ושהאלטרנטיבה להן גרועה בהרבה. ממילא, פרשן שצופה כי כלפי שר האוצר תופנה שנאה בעקבות החלטות "בלתי נמנעות" מניח למעשה שהציבור בישראל לא יבין את מה שהפרשן עצמו מבין.

במלים אחרות, פרשן כזה צופה שהוא ועמיתיו ייכשלו במאמץ להציג בפני הציבור את המציאות כפי שהיא, לפי הבנתם. זה מטריד במיוחד כיוון שאין מדובר רק בעיתונאים מהשוליים התקשורתיים, כאלו שמרגישים תמיד, בצדק או לא, שקולם אינו נשמע. זו הנחת העבודה של הזרם המרכזי בתקשורת; למרות שאנחנו, הפרשנים, מבינים ששר האוצר הבא יעלה מסים ויקצץ הוצאות כי זה הדבר הנכון לעשות, המסר שיעבור לציבור הוא הפוך: הממשלה שוב מתעמרת באזרחים ללא הצדקה.

"הגזירות שבדרך", שער "ידיעות אחרונות", 15.1.13

"הגזירות שמכין האוצר", שער "ידיעות אחרונות", 8.2.13

"להעלות את מס הכנסה והמע"מ", שער המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", 17.3.13

הפופולריות של ההנחה ששר האוצר הבא יהיה, באופן בלתי נמנע, איש שנוא, היא הצבעת אי-אמון של התקשורת בעצמה. זהו פיצול אישיות מוזר. מחד, פרשנים רבים ובכירים בטוחים שהעלאות מסים הן מהלך נכון. מאידך, הם צופים שבעקבות העלאות המסים ימלאו שערי העתונים כותרות גוועאלד אדומות שיכריזו על "גזירות חדשות". מחד, רבים משוכנעים שקיצוצים מסוימים בהוצאות הממשלה הם צעד נכון (אפילו בלתי נמנע), מאידך הם יודעים שכל קיצוץ, אפילו כזה שמשמעותו היא הגדלה תקציבית נמוכה מהמתוכנן, יגרור מבול של תמונות שער של מצוקה אנושית קורעת לב, קשורה יותר או פחות לקיצוץ עצמו.

האפשרות שיתנהל דיון שקול וענייני ביתרונות ובחסרונות של הצעדים שינקוט שר האוצר נראית קלושה דווקא לאנשים שאמורים לנהל את הדיון הזה. דווקא מי שאמור לנהל עם צרכני התקשורת דיון מושכל מניח מראש שאלה לא יוכלו להתמודד עם המורכבות של דיון כזה. יודגש – למי שמאמין שקיצוץ הוצאות והעלאת מסים הם מהלכים גרועים, או שהאופן שבו שר האוצר הבא יממש את המהלכים האלו צפוי להיות אכזרי ולא צודק, יש הצדקה מלאה לצפות כעס ציבורי כלפי הצעדים האלו. אבל מה התירוץ של מי שחושב שאלה צעדים רצויים או לפחות בלתי נמנעים?

יש משהו מרגיז בנטייה של אנשי תקשורת מרכזיים לקבל ככוח טבע את חוסר היכולת לנהל דיון רציני בתועלת והנזק של קיצוצים והעלאות מסים. במקום להסביר לנו ששר האוצר הבא יהיה, באופן בלתי נמנע, האדם השנוא במדינה, עדיף שאותם מסבירים יעשו מאמץ לשנות את הבלתי נמנע ולפחות ינסו להביא למצב ששר האוצר הבא יהיה שנוא או אהוב בצדק. אין שום דבר בלתי נמנע באופן שבו מהלכים של קיצוצים והעלאות מסים יסוקרו בתקשורת או באופן שבו הם יתקבלו על-ידי הציבור, וכשאנשי תקשורת מרכזיים מניחים מראש ששר האוצר יהפוך להיות איש שנוא, הם מתחמקים מהאחריות שלהם עצמם לעיצוב הדיון הציבורי.