(צילום: צחי בן-עמי; עיבוד תמונה: "העין השביעית")

(צילום: צחי בן-עמי; עיבוד תמונה: "העין השביעית")

תאונה אווירית

תאונת האימונים של מסוק צה"ל ברומניה תופסת את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. "6 חיילים נעדרים בהתרסקות מטוס ברומניה" ב"הארץ", "חשש לחיי שישה אנשי חיל האוויר" ב"ישראל היום", וב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" – "התרסקות ברומניה" ו"התרסקות" בהתאמה.

על שער "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" מצוינים שמותיהם של ששת הנעדרים: אבנר גולדמן, דניאל שיפנבאור, ליאור שי, יהל קשת, ניר לקריף ואורן כהן. על שער "מעריב" מצוין כי זו "מהדורה שנייה", ועל שער "ישראל היום" נכתב: "02:00: הותרו לפרסום שמות ששת החיילים שהיו על המסוק". אף כותרת אינה מזכירה את האדם השביעי שהיה על המסוק, רומני שאינו ישראלי.

כל העיתונים מקדישים לתאונה מקום נרחב; עשרה עמודים ב"מעריב", שמונה ב"ידיעות אחרונות", הכפולה הפותחת ב"הארץ" וחמישה עמודים ב"ישראל היום". לפי "מעריב", לא היה כשל טכני במסוק. מה עושה חיל האוויר ברומניה? מנצל לצורכי אימון את הטופוגרפיה ותנאי מזג האוויר שאינם קיימים בישראל. "כבר ב-2004 החל חיל האוויר לטוס בהרים הגבוהים של רומניה", נכתב ב"ידיעות", "ובעקבות המשבר עם טורקיה התחזק הקשר משמעותית" (אגב, איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות" כי "טורקיה פועלת להפסקת המשטים לעזה" לאחר שהבינה כי המשט המפורסם "גרם לה נזק תדמיתי" ו"סיבך אותה").

סיקור מוגזם כזה לאירוע בסדר גודל יחסית קטן, שלא ידוע עליו עדיין כמעט דבר (ועוד פחות מזה בשעת סגירת העיתונים), מועד להניב גם אייטמים בעייתיים.

כך למשל כפולת העמודים 8–9 ב"מעריב" מוקדשת לתאונות קטלניות שאירעו למסוקי יסעור: "האסונות האוויריים הכבדים ביותר בצה"ל ובישראל רשומים על שמו של היסעור", ממוסגרת הכתבה שכותרתה היא "הקללה". ההסבר ההגיוני למאזן המתים שרשום על שמו של היסעור הוא פשוט גודלו של המסוק, הנושא איתו חיילים רבים יותר מרוב כלי הטיס האחרים של חיל האוויר. גם אם לא מקבלים את ההסבר הזה, קשה להאמין שעיתונאי "מעריב" סבור כי ההסבר הנכון הוא "קללה".

מנגד, ב"ידיעות אחרונות", כותבים אריה אגוזי ויוסי יהושוע על "המסוק הוותיק שאין לו תחליף" ("הענק היציב" היא הכותרת לצד תצלום של יסעור), ש"אסון המסוקים" ותאונות אחרות יצרו לו "שם בעייתי בתודעה הישראלית", אבל "בחיל האוויר רואים בו את אחד מכלי הטיס האמינים והבטוחים ביותר שלהם. ואכן – רוב המקרים שבהם כשל היסעור היו תולדה של טעויות אנוש או בעיות חיצוניות".

דליפה

"אלפי מסמכים חשפו: כך פועל צבא ארה"ב באפגניסטן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". נטשה מוזגוביה מדווחת על פרסום של האתר ויקיליקס, שכבר עורר הדים רבים לפני כמה שבועות כשפירסם סרטון של מסוק אמריקאי הורג אזרחים וכשמייסדו ומפעילו, ג'וליאן אסאנג', ברח מארה"ב לאחר שנעצר. המסמכים חושפים שורה של פשעי מלחמה לכאורה של צבא ארה"ב.

ב"מעריב" מוקדש לסיפור עמוד שלם, עמ' 14, תחת הכותרת "יומני החיסול". "ההדלפה הגדולה ביותר מאז מלחמת וייטנם", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה ("כ-90 אלף מסמכים שפורסמו באתר האינטרנט ויקיליקס חושפים תמונה אפלה של פעילות חיילי ארה"ב באפגניסטן: הרג אזרחים, רשימות חיסול של אנשי טליבאן, 'יחידה שחורה' שמקבלת פקודות רק מהפנטגון. חשיפה מטרידה לא פחות: פקיסטן, שאמורה להיות בעלת ברית של ארה"ב, מסייעת לטליבאן") מסתיימת במלים: "גולדסטון, לעיונך". ב"גלובס" קורא מתי גולן להשתמש במסמכים כדי להצדיק את פעילויות צה"ל במלחמה בטרור.

ב"ידיעות אחרונות" לא מזמינים את גולדסטון או את משרד ההסברה, וכמעט לא מתייחסים למעשים האסורים המיוחסים לצבא ארה"ב, אלא רק ליעילות שלו כפי שהיא משתקפת במסמכים הסודיים. "92 אלף המסמכים ממלחמת אפגניסטן חושפים את המחדל האמריקאי", דבר הכותרות, מוכיחים את "הכישלון המתמשך של המערכה מול הטליבאן" (אורלי אזולאי).

דיווח נרחב סביב המסמכים פורסם, במקביל לעלייתם לאתר ויקיליקס, ב"גרדיאן", ב"ניו-יורק טיימס" וב"דר שפיגל", ששיתפו פעולה עם אסאנג' והסכימו יחד איתו על אמברגו פרסום. "מעבר לצד הסנסציוני והמדיני", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", "'מסמכי אפגניסטן' הם סיפור על התקשורת המודפסת והדיגיטלית, הנכרכות זו בזו בשרשרת מתפתלת של מידע ופרשנות".

הרצח

"הדו"ח הנשכח" היא כותרת כתבה של יובל גורן בעמ' 12 ב"מעריב". "בעקבות רצח הילדה רוז פיזם המליצה ועדת מומחים לפני חצי שנה על שורה של צעדים לאיתור ילדים הנמצאים בסיכון וטיפול בהם. אבל בגלל מחלוקות בין משרדי הממשלה, המסקנות לא יושמו בשטח", נכתב בכותרת המשנה, המכילה גם ציטוט של "בכיר במשרד הרווחה": "מימוש הדו"ח עשוי היה למנוע את רצח שלושת הילדים".

מדיווח בעמ' 13 של אבי אשכנזי ונתיב נחמני עולה כי איתי בן-דרור, רוצח שלושת הילדים, ילדיו שלו, אתמול בנתניה, תיכנן את המעשה במשך "למעלה מחודש". בסוף הידיעה נכתב בשם "קצין במשטרה": "מדובר באדם מניפולטיבי שהצליח בתרגילים מתוחכמים לעבוד אפילו על הרופאים בבית-החולים". לא צוינה הכשרתו הרפואית של הקצין.

"איתי, לא אהיה האבא שלך יותר" היא כותרת ידיעה של ירון ששון בעמ' 10 ב"ידיעות אחרונות", המביאה דברים שאמרו הוריו המאמצים של הרוצח על קברי נכדיהם.

לבייב

"למה המוסדיים לא מנעו בונוסים בהסדר?", שואלת כותרת הגג בראש שער "כלכליסט", והכותרת הראשית, באותיות ענק מוקפות מרכאות, עונה: "שכחנו". "אפריקה-ישראל אישרה בונוסים בהיקף של 7 מיליון שקל על ביצועי 2009 לבכירים שהביאו אותה להפסד של 673 מיליון שקל באותה שנה, ולהסדר החוב הגדול בתולדות המדינה", נכתב בכותרת המשנה לצד הסטמפה "כפי שנחשף ב'כלכליסט'".

בצד השער מודפס תצלום של לב לבייב, בעל השליטה (שאותה לא איבד במסגרת הסדר החוב) באפריקה-ישראל, ומתחת לה מודפסות תמונותיהם של שניים מ"מקבלי הבונוס" והסכום שיקבלו, וכן של שלושה דירקטורים מ"מאשרי הבונוס". עמ' 3 מוקדש כולו לטור פרשנות של גולן חזני תחת הכותרת, באותיות שמנות במיוחד, "גול עצמי ללבייב". כפולת העמודים 4–5 מוקדשת כולה ל"מוסדיים", המשקיעים את כספנו באפריקה-ישראל. "אני מודה, שכחנו את הסדר הבונוסים" היא הכותרת לרוחב הכפולה, "הסבר של אחד המוסדיים".

בסך-הכל הסיקור של "כלכליסט" הוא מהלומה עזה ומכוונת לכלל הגורמים הקשורים למתן הבונוסים בתאגיד אפריקה-ישראל. המהלומה ראויה ומוצדקת, וסגנונה מוכתב על-ידי הנורמות שקיבע "דה-מרקר" בעיתונות הכלכלית החדשה ש"כלכליסט" הוא תוצרה האחרון במספר. היא גם – יחד עם מהלומות רבות בסגנון דומה המופיעות תדיר בכלכלונים – מבטלת מראש תלונות של מי מהעיתונים הכלכליים על "פופוליזם" אצל המתחרים.

ומה באמת אצל המתחרים? היום כולם מתעוררים לטפל בלבייב. "הצ'ופרים של לבייב" היא הכותרת על שער "עסקים" של "מעריב", "מחלת השכחה" על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות" ("אז מה אם כמעט קרסה ולא עמדה בחובות? אפריקה-ישראל מחלקת בונוסים שמנים למנהלים"), ו"לב רחב" היא הכותרת הראשית של "שוק ההון" ב"גלובס". "שלבייב ישלם", מציעה סטלה קורין-ליבר, "למנהלי אפריקה מגיע בונוס על עבודתם בזמן ההסדר. הם הצילו את לבייב, לכן לבייב הוא שצריך לתת להם אותו, מכספו". רק ב"דה-מרקר" הסיפור נדחק לעמוד הלפני אחרון, עם הפניה מהשער האחורי.

בינתיים, ב"גלובס", ממשיכים העורכים והכתבים בקמפיין שלהם נגד ה"מוסדיים" – בתי-ההשקעות שנוצרו בעקבות רפורמת בכר, קמפיין שמתנהל במקביל ולעומת הקמפיין של "דה-מרקר" נגד "הריכוזיות". "200 מיליארד שקל בלי שקיפות" היא הכותרת הראשית, שעניינה הצעת חוק שעוד רחוקה הדרך עד שתתגלגל לכדי חוק ממש, אם בכלל.

"בתי-ההשקעות הלא-ציבוריים יחויבו להיחשף ולעמוד בסטנדרטים של דיווח וממשל תאגידי; ייתכן שבהמשך יידרש מהם גם לפרסם דו"חות כספיים מלאים, ואת פרטי חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר, בדרך שבה נדרש הדבר מבנקים וחברות ביטוח שאינם נסחרים בבורסה", כותבים עירן פאר ולילך ויסמן על הצעת חוק פרטית חדשה שהגישו חברי-הכנסת אמנון כהן (ש"ס) ופאינה קירשנבאום (ישראל-ביתנו). "חייבים להגביר את השקיפות", קורא פאר בטור פרשנות.

ריבית

עליית הריבית מגיעה לשער "הארץ": "הנגיד סטנלי פישר הפתיע והעלה את הריבית: 'מחירי הדירות עולים במהירות'". "פישר בלחץ ממחירי הדירות: העלה את הריבית ב-0.25%", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "בניגוד לתחזיות המוקדמות, החליט אתמול נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להעלות את הריבית במשק מ-1.50% ל-1.75%. הסיבה: המשך העליות במחירי הדיור והחשש מבועת נדל"ן". כותרת טור הפרשנות של סמי פרץ: "אטיאס מדבר, פישר עושה"; של טור הפרשנות של מוטי בסוק: "ההימור של פישר". זה של פרץ מודפס על השער.

"הריבית עולה – המשכנתה מתייקרת", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים". כותרת הגג: "פישר חושש מבועת נדל"ן". "פישר: 'מחירי הדירות מתרחקים מהרמה הכלכלית הנכונה'", נכתב בכותרת הידיעה המתפרשת על פני עמ' 5. "בגלל מחירי הדירות – הריבית עולה", היא הכותרת על שער "ממון".

"פישר מפתיע: הריבית במשק תעלה ב-0.25% – ל-1.75%", נכתב בעמוד הפותח של "כלכליסט". "מהמהלך שפישר ביצע אתמול – בניגוד להערכות מוקדמות של פעילי שוק ההון", נכתב בטור פרשנות של אמנון אטד, "מצטייר פישר כמי שקודם כל יורה, ורק אז מסמן את המטרה". לפי אטד, המדדים שציין פישר כסיבה לכך שלא ייגרם נזק מהעלאת הריבית אינם משכנעים. כותרות שתי ידיעות בעמ' 16 ב"דה-מרקר": "זינוק של 27% ברכישת דירות חדשות ב-2009; המחסור בדירות מחריף"; "מחירי דירות חדשות ביבנה עולים – ומתקרבים לראשל"צ ולרחובות".

עבודה

כתבת השער של מוסף "24 שעות" (משה רונן, ואיור נפלא של גיא מורד) עוסקת במובטלים מעל גיל 60. "הם לא זקוקים לחופשות ואינם יוצאים למילואים. ניסיון, ידע ומוטיבציה יש להם בשפע, ואפילו נכונות לעבוד במשרות חלקיות ולהרוויח פרוטות. אבל בישראל אין כמעט מי שמוכן להעסיק עובדים מעל גיל 60. כעת הוקמו במיוחד עבורם לשכות תעסוקה שמנסות לשנות את המצב".

רכב

"לא לומדים מהניסיון" היא כותרת כתבה של גיל מלמד בכפולה הפותחת של המוסף "עסקים". "בימים אלה מרושתים כבישי ישראל במאות מצלמות בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. במשטרה מבטיחים להפחית את התאונות ומסתמכים על 'המודל הבריטי'. אלא שבבריטניה הבינו שהשיטה לא יעילה – והתחילו לקצץ במספר המצלמות. כנראה שמדובר ב'מסחטת כספים' מהנהגים ותו לא", נכתב בכותרת המשנה.

"לטענת המומחים הבריטים", כותב מלמד, "מאז שהחלה 'מגפת המצלמות' בתחילת שנות התשעים, קצב הירידה בתאונות דווקא התמתן והוא נמוך כעת מן הקצב העולמי של צמצום תאונות הדרכים. ההסבר לכך, לדבריהם, הוא שמימון מצלמות המהירות וההסתמכות עליהן באו על חשבון פעולות חשובות אחרות בתחום הבטיחות בדרכים – החל מהרתעה באמצעות אכיפה גלויה, דרך חינוך והסברה וכלה בשימוש באמצעי בטיחות אחרים.

"עובדות אלה גרמו במהלך השנתיים האחרונות ללחץ ציבורי כבד בבריטניה ולתחושה שפרויקט המצלמות אינו יותר מאשר 'מסחטת כספים'. הממשלה לא איחרה להגיב וערכה ניסוי באזור העיר סווינדון באנגליה, שם הופסקה לפני כשנה פעילותן של המצלמות והושקעו כספים בשיפורי תשתיות, שיפור השילוט והגברת החינוך וההסברה. התוצאה, שתפתיע אולי את מצדדי המצלמות, היא שהסרתן לא גרמה לשינוי במספר התאונות והנפגעים.

"לנוכח ממצאים אלה החליטה לאחרונה ממשלת בריטניה לצמצם דרסטית את המימון של פרויקט מצלמות המהירות, מסדרי גודל של 77 מיליון ליש"ט בשנה ל56- מיליון ליש"ט, ולהפנות את המשאבים לתחומים אחרים. מצלמות חדשות לא יוצבו ותופסק פעילותן של מאות מצלמות קיימות".

עץ

ידיעת כיתוב תמונה בעמ' 31 ב"ידיעות אחרונות" מבשרת על הזזתו של עץ השקמים מהמגרש המיועד לבניית חדר המיון של בית-החולים ברזילי. "בשקט-בשקט, בלי הפגנות, פוליטיקה או בג"צים, פונה אתמול בבית-החולים ברזילי באשקלון עץ שקמה עתיק".

ענייני תקשורת

"ערוץ 1 רכש את שידור המשחק המרכזי בליגת-העל", מדווחת אופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". "בהתאחדות לכדורגל מרוצים: הערוץ ישלם 46 מיליון שקל לשלוש עונות".

בן-דרור ימיני מודיע במאמר במדור הדעות של "מעריב" כי בבלוג שלו "נגמר עידן התגובות האוטומטיות. הסוטים למיניהם, משמאל או מימין, מצפון או מדרום, ייאלצו לחפש משכן אחר".

באותו מדור עונה בן כספית למאמר של נחום ברנע שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות". ברנע קרא לסגור את הטלוויזיה החינוכית, ואילו כספית טוען שטענותיו של ברנע נגד החינוכית תלושות מהמציאות: ועדות ממשלתיות המליצו דווקא שלא לסגור את החינוכית, התוכניות המשודרות בתחנה זכו בפרסים ועוסקות בתרבות ואמנות, התחנה משתפת פעולה עם משרד החינוך ומציעה תכנים לימודיים וחינוכיים, מודל כזה נפוץ בעולם והתחנה מפרנסת יוצרים ואנשי מקצוע רבים. רק לקראת סוף הטור מזכיר כספית שהוא עצמו מגיש תוכנית בחינוכית.

אתמול כתבתי כי עורכי "ידיעות אחרונות" ניצלו את טורו של ברנע כדי לנגח את מרגלית: אף שברנע כתב כי שכרו של מרגלית הוא לא העניין (ולא נמנע מלציינו בכל זאת), בחרו עורכי העיתון דווקא באזכור של מרגלית כציטוט על השער ואף הכתירו את ההפניה בכותרת "האיש השווה מיליונים". היום ב"ישראל היום" טוען דרור אידר טענה דומה – אמנם באופן בוטה הרבה יותר וכשהוא מאשים גם את ברנע בכך שכל כוונתו היתה לפגוע במרגלית ו"בישראל היום". אידר אינו מציין שברנע קורא לסגור את החינוכית כבר שנים. אולי שכח, אולי לא ידע.

גם כספית טוען טענה דומה לזו של אידר: שהיציאה נגד החינוכית היא רק אמתלה של ברנע לנגח את מרגלית, אלא שכספית מציין זאת ללא שום ביקורת, כעובדה מובנת מאליה: "לא הייתי נדרש למאמר שפירסם ברנע [...] אלמלא כרך ברנע אל תוך הקטטה שלו עם מרגלית גם את הטלוויזיה החינוכית", הוא פותח את טורו ומציין את ההקשר: מרגלית הוא הפרשן הבכיר של "ישראל היום", המתחרה הגדול של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". את הטור הוא מסכם במלים: "לכן, לפחות במקרה שלנו, החינוכית חשובה אפילו יותר מדן מרגלית". כלומר: אין בעיה לנסות להרוס מוסד שלם כדי להתנקם באדם אחד, רק לא במקרה הזה.

ועוד באותו מדור, עפר שלח כותב על סיקור היעלמותו של חייל הסיירת נדב הימן ביום חמישי שעבר: "החייל נדב הימן דפק נפקדות [...] משהו שקורה בצה"ל כל הזמן. [...] אלא שנדב הימן היה לוחם בסיירת מטכ"ל. האימון באותו שבוע היה סדרת שבי, אחת הסדרות הכי מיתולוגיות במסלול ההכשרה של היחידה המיתולוגית. ומכאן מתחיל פסטיבל חסר כל פרופורציה, שבשיאו התייצבו ניידות שידור ביער חרובית לשידורים ישירים מאתר החיפושים, ועיתונאים בעלי ותק דנו ברצינות באפשרות שהימן נחטף בידי ארגון עוין.

"כדי לבצע חטיפה, היה ברור גם אז, היו החוטפים צריכים לדעת בדיוק את הזמן והמקום שבו יישבר לו והוא יברח מהאימון, לארגן מארב ולהתגבר על לוחם מיומן וחמוש. אבל מה קובע ההיגיון כשמדובר במיתולוגיות. וזו התגלגלות האירוע התקשורתי, ככל שהצלחתי לברר: ראשיתה ברשת השמועות הישראלית המוכרת, אח של או חבר של שמספר משהו שהוא יודע.

"[...] וכשסיפור תקשורתי כזה נולד, כמעט אי-אפשר לו שימות: עוד אתמול עסקו ידיעות נרחבות בעתידו של הימן – יודח או לא יודח, יעבור יחידה או לא יעבור. לחלק גדול ממה שדווח ונידון היה קשר עקיף בלבד לעובדות – כולל לכך שהמסע שאותו עזב הימן לא היה חלק מסדרת השבי עצמה אלא הכנה לקראתה. היה לזה קשר ישיר לכך שצה"ל, ויחידותיו המובחרות בפרט, נתפס מראשיתו לא כארגון מתחייב, שדרכו מוציאה המדינה לפועל חלק ממדיניותה, אלא כקליפת המגן שלנו בפני שואה מתקרבת מחד גיסא, ותמצית הישראליות מאידך גיסא.

"[...] השאלה היא רק עד מתי, ובאיזה מחיר, נמשיך אנחנו – החברה האזרחית והתקשורת המייצגת אותה – לקחת חלק במעגל האיוולת הזה. מתי חייל שדופק נפקדות יהיה עניין למשטרה הצבאית, ולא לכותרות העיתונים ומהדורות הטלוויזיה".