ברגישות ובהתחשבות

"רצח שלושת הילדים בנתניה בידי אביהם בסוף-השבוע עורר תגובות חפוזות המבקשות למצוא אשמים מיד ובכל מחיר", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ". "[...] אכן, ראוי לבדוק את נסיבות הרצח, ואת טיפולן של רשויות הרווחה ובריאות הנפש במשפחה בתקופה שקדמה לו [...] עם זאת, אין הצדקה להפנות אצבע מאשימה אל כל הגורמים האלה מראש. ודאי שאין זה רציני לקבוע כבר בשלב מוקדם זה, ובטרם נבדקו העובדות, ש'הכתובת היתה על הקיר' ושהטיפול במשפחה לוקה ברשלנות. ראש הממשלה, השרים, חברי-הכנסת וגם התקשורת – על כולם מוטלת האחריות לנהוג באיפוק בטרם יתבררו הפרטים".

"טרגדיות הן, למרבה הצער, מה שנקרא 'חלק מהחיים'", כותב מתי גולן ב"גלובס". "כשמתרחש אסון נורא כמו רצח ילדים בידי אביהם, זה גורם לצער, כאב, וגם לחרדה מסוג ה'אולי גם לי זה יכול לקרות'. כל האלמנטים האנושיים הללו יוצרים אצל אנשים את הצורך לדעת כמה שיותר על האירוע, לדבר עליו עם חברים, עם קרובים. התקשורת, כמובן, היא זו שאמורה לספק את הצרכים הללו לציבור. השאלה הגדולה היא איך עושים זאת.

"הדרך האחת היא לסקר את הטרגדיה ברגישות, בתבונה, בהתחשבות, להיות מודע לפגיעות של קורבנות הטרגדיה, לדווח את מה שיודעים ולהימנע ככל האפשר מלקבוע דעה על דברים שאינם ידועים והם בגדר שמועות וניחושים.

"הדרך האחרת לסקר טרגדיות היא דרך הסנסציה. כותרות ענק, נוטפות דם וארס; פרסום שמועות והשערות כאילו היו עובדות; הפניית אצבע מאשימה מבלי לבדוק, מבלי לדעת את הנתונים; הטרדת הנפגעים מהטרגדיה כדי להשיג כותרת ותמונה, כדי להקדים את המתחרים; דיווח ללא אמפתיה לסובלים, ללא התחשבות ברגשותיהם ובסבלם. העתון הנפוץ במדינה בחר היום (א'), לצערי, ללכת בדרך השנייה".

שניים מכותבי המכתבים הקבועים של "ידיעות אחרונות", גיא משיח וציפי לידר, מאוחדים בדעתם לגבי רצח הילדים שלשום: "האשפוז בבית-החולים לחולי נפש, האיומים, התקיפות האלימות ונסיונות ההתאבדות היו צריכים להדליק את כל הנורות האדומות. אז איך כשלו כל המערכות? [...] אם יוכח בבית-המשפט שהאב היה לא שפוי [...] על שירותי הבריאות והרווחה לשלם את המחיר", כותב משיח.

לידר פסקנית עוד יותר: "דומני שלא צריך להיות פסיכיאטר או עובד רווחה כדי להבין שהנוסחה הקטלנית לרצח שלושת ילדי משפחת בן-דרור היתה על הקיר. רק מהניסיון של השנים האחרונות למדנו שהשילוב של אב גרוש המנופף באיומים ובעל רקע פסיכיאטרי הוא מתכון בדוק לרצח ילדיו. כל המרכיבים הללו התקיימו באיתי בן-דרור, כמו בקודמיו אלי פימשטיין ואסף גולדרינג".

כותרת המשנה של טורה של אורלי וילנאי, "חיים בשוליים", בחלק ב' של "הארץ", היא: "סדרת חוקים פופוליסטיים נגד אשפוז כפוי מקשה מאוד על המאמץ למנוע את האפשרות שרצח מבעית בתוך המשפחה, כמו זה שאירע בשבת בנתניה, יחזור על עצמו". הטור נפתח כך: "אי-אפשר להאשים את רשויות הרווחה ברצח המבעית של עומר, רוני ואור בן-דרור. אף אחד שם לא היה יכול באמת לדעת. [...] אבל יש עוד מערכת ששותפה לטרגדיה הזאת – מערכת בריאות הנפש. ומניסיון אישי של התרסקות אל קירותיה האטומים, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים". "הארץ" מקדיש את עמ' 4 לסיקור הרצח. כותרת אחת מארבע הידיעות היא "החוק אינו מאפשר לכפות פיקוח על אדם ששוחרר מאשפוז פסיכיאטרי".

הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בעניינים מדיניים: "המבקר האמריקאי מותח ביקורת קשה על ממשלת ישראל". לצדה, רוב חלקו העליון של השער מוקדש לצילום של איתי בן-דרור כשהוא אזוק ולבוש פיג'מת בית-חולים, "אתמול מחוץ לבית-המשפט". הכותרת היא "האב החשוד ברצח ילדיו נשלח להסתכלות פסיכיאטרית".

"ישראל היום" משכיל להציע זווית ראייה לא שגרתית בכותרת הראשית שלו, זו של משפחת הרוצח דווקא: "משפחת האב הרוצח: למצות איתו את הדין". גם "מעריב", שנוטה יותר ויותר לוותר על כותרת ראשית אחת, מקדיש את שתיהן להיבט הענישה של פרשת הרצח המשולש: "הוא תיכנן את הכל" הוא ציטוט של האם, לילך שם-טוב, המובא בחציו העליון של השער לצד תמונתה, ואילו "הקרב על השפיות" היא כותרת החלק התחתון.

כותרת המשנה מציגה את עמדת העיתון: "במשטרה משוכנעים: זה לא היה התקף טירוף. את ההוצאה להורג של שלושת ילדיו טווה איתי בן-דרור מראש ולפרטי פרטים. החשש המרכזי: טענת אי-השפיות עלולה לחלץ אותו ממאסר". נועם שרביט, הכתב המשפטי של "מעריב", חתום על כתבת השער של המוסף היומי, הסוקרת את ההיסטוריה של טענת האי-שפיות.

"צריך להדגיש", כותב שרביט, "שהגנת האי-שפיות לא באה לעולם המשפטי מתוך חסד לנאשם או רחמנות כלפיו. מדובר בהכרה של המשפט שאין להעניש אדם שהתנהג כפי שהתנהג משום שאינו מסוגל להתנהג אחרת, או שתפיסת המציאות שלו משובשת באופן חמור מבלי שהוא מודע לכך. הענשת אדם כזה לא תלמדו לקח, אין לה היגיון או הצדקה מוסרית, והיא למעשה הענשה על מחלתו".

שי גולדן כותב ב"הארץ" טור ביקורת (טלוויזיה) מדויק על "סיקור רצח עומר, רוני ואור בן-דרור, כל הערוצים". "הסבר ראשון ל'זוועה בנתניה': איתי בן-דרור משוגע. [...] הסבר שני: הוא לא פסיכופת, כי אם רוצח קר ומחושב. את ההסבר הזה מקדמים בני המשפחה. [...] הסבר שלישי: שירותי הרווחה כשלו. עניין זה רווח במיוחד בדיוני היום שאחרי והיום שאחרי היום שאחרי. הוא מציע לצופה נחמה כפולה [...] הסבר רביעי: לא הסבר כי אם הכאה על חטא. 'האם ניתן היה למנוע את הזוועה בנתניה?'. שאלה זו אינה מופנית ל'גורם' קונקרטי. יש בה ערך של התגוללות קולקטיבית של ציבור על עצמו.

"[...] אבל האמת היא – ואותה אף אחד לא מעז לומר לצופי הטלוויזיה – שאי-אפשר היה למנוע את מעשי הרצח. ושלפעמים זוועות מתרחשות ללא אשמתו של איש, ללא שניתן למנוע אותן וללא מלים מועילות שאפשר לומר בעניינן. יש מדורים בגיהנום בהם השתיקה היא הפעולה היחידה האפשרית. ביום שבת עמדנו בפתחו של אחד כזה. ולא עמדנו בפיתוי. פשוט לא יכולנו לסתום את הפה".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מעל לידיעה על "בחור דתי הפך לבחורה שומרת מצוות" ("אלוהים נשאר איתי"), היא "מי יקרא לי אמא". היא מודפסת לצד תמונה של לילך שם-טוב כשפניה מכורכמות בבכי (תמונת האם מופיעה גם על שער "מעריב" ו"ישראל היום", בשני העיתונים זו תמונה המכבדת את המצולמת). כותרת המשנה היא "מי יגיד אמא, אני רעב? מי ייתן לי נשיקה בבוקר? מי יגיד לי, אמא, אני הכי אוהב אותך בעולם?".

אותו מכתב של ציפי לידר שהוזכר קודם לכן מתפרסם גם במדור המכתבים של "ישראל היום", שם, לצד פימשטיין וגולדרינג, היא מונה גם את רוני רון כדוגמה ל"שילוב של אב גרוש המנופף באיומים ובעל רקע פסיכיאטרי" ש"הוא מתכון בדוק לרצח ילדיו". רוני רון רצח את ילדתה של אשתו, לא של גרושתו. לגולדרינג לא היה, עד כמה שידוע, "רקע פסיכיאטרי". פימשטיין השתמש, כנראה, למשך תקופה קצרה לפני הרצח, בתרופה נגד דיכאון. מאות אלפי אנשים משתמשים בתרופות נגד דיכאון. מעטים כותבים מכתבים למערכת. מעטים עוד יותר רוצחים את ילדיהם. ומעטים אף מהם העורכים הראשיים של עיתונים ישראליים נפוצים.

כמה זה עולה לנו

הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "לבייב בוחן הענקת בונוסים לבכירים"; "למרות הביצועים הגרועים שכמעט הביאו לקריסת החברה"; "שלושה חודשים בלבד לאחר שהסדר החוב הענק של החברה אושר, בכירי קבוצת אפריקה-ישראל עשויים לקבל מיליוני שקלים עבור ביצועי 2009 – השנה שבה אפריקה לא עמדה בהחזר החוב למשקיעיה". כותרת טורו של גולן חזן, שתמציתו מופיעה על השער, היא "חוצפנים".

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא ציטוט: "אנחנו מרגישים מנוצלים". כותרת המשנה: "עשרות עובדי הייטק תובעים מבג"ץ להכריע בדחיפות בעתירות נגד הכפלת תקרת הביטוח-הלאומי, מכ-38 לכ-77 אלף שקל [...]. 'אנחנו מרגישים שזו רמאות, שמדינת ישראל עושקת אותנו. למה להעלות מסים דרך ביטוח-לאומי?'. משרד האוצר: 'אין לנו אלא להצטער כי דווקא מקבלי השכר הגבוה במשק מתנערים מאחריותם החברתית לצמצום גירעון של כ-3 מיליארד שקל בביטוח-הלאומי".

"ביטוח או מס" היא כותרת טור הפרשנות של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". "אם הביטוח-הלאומי הוא אכן ביטוח, דינה של העתירה להתקבל", היא כותבת, "אך אם הביטוח-הלאומי הוא מס, הרי שהתשלום מוצדק לחלוטין. מערכת המס בישראל היא פרוגרסיבית, ולכן מחייבת שככל שאתה עשיר יותר – תשלם יותר מס". בתשובה לשאלה שבכותרת הטור היא כותבת: "למדינת ישראל אין תשובה בדוקה לכך".

"ננקוט צעדים נוספים לצינון שוק המשכנתאות" הוא הציטוט של רוני חזקיהו, המפקח על הבנקים, שנבחר לכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב". "בין הצעדים: הגדלת שיעורי הנזילות של הבנקים והטלת הגבלה נוספת על אחוז המימון שהלקוחות מקבלים". ידיעה בעמ' 5 של המוסף, מאת רותם סלע, מדווחת כי "סעיף בחוק ההסדרים מבקש להוסיף מס פיתוח לתשלומי הארנונה המשולמים כיום. נשיא איגוד לשכות המסחר: 'האוצר מבקש בדרך עקלקלה לאפשר לרשויות המקומיות לעשוק את הציבור". מן הידיעה לא ניתן להבין באופן ברור אם ההעלאה אמורה לחול גם על בתי-מגורים.

רק תנו להם סיבה

אירוע לרגל סיום השיפוץ במוזיאון ישראל בירושלים מגיע לשערי כל העיתונים. "מוזיאון ישראל המתחדש נחנך אמש בטקס חגיגי", נכתב בשער "הארץ". "המוזיאון חזר", נכתב על שער "מעריב" ("מה מחכה לכם במוזיאון ישראל החדש"). "מוזיאון ישראל: חדיש ומחודש" היא הכותרת על שער "ישראל היום". הכותרת ב"ידיעות" היא "5 סיבות לבקר במוזיאון ישראל החדש". לכותרת לא מצורפת בננה.

טבע שני

בתקופה האחרונה מסקר יורם גביזון ב"דה-מרקר" את הסכנות האורבות לחברת טבע. בימים האחרונים הגיע מצבה של מניית החברה לכותרות הראשיות, וכעת הוא מגיע גם לשער "מעריב" ולשער "ממון" ב"ידיעות אחרונות", עדות לכך שלצניחה במחיר המניה יש השלכות לא רק כלכליות, אלא גם עממיות ממש. "הצלילה של טבע" היא הכותרת על שער "מעריב"; "טבע צוללת" היא הכותרת על השער של "ממון", וכותרת המשנה: "אחרי וול-סטריט: מניית העם קרסה אתמול גם בבורסה של תל-אביב ב-6.5%".

הביטוי "מניית העם" חוזר גם בכפולה הפותחת, המוקדשת לנפילתה של המניה. "כולם משקיעים בטבע", נכתב בטקסט המודגש במרכז הכפולה, "ענקית התרופות היא החברה הגדולה בישראל והמניה בעלת השווי הגדול ביותר בישראל, כ-200 מיליארד שקל. מי שלא משקיע בה באופן ישיר, חשוף אליה דרך קופות הגמל וקרנות ההשתלמות".

"הסיבה לצניחה החופשית של מחיר המניה קשורה להתפתחויות עסקיות אצל המתחרות שלה – סאנדוז בשיתוף מומנטה", כותבים אלי שמעוני וערן צחי. "השתיים קיבלו בסוף השבוע אישור מה-FDA לשווק גרסה גנרית (גרסת העתק) לתרופה Lovenox של סאנופי אוונטיס, המיועדת למניעת קרישי דם. [...] מסתבר שהמשקיעים בשוק ההון האמריקאי הסיקו שאם ה-FDA אישר לחברות את הגרסה הגנרית ל-Lovenox, הוא כנראה יאשר להן גם את הגרסה הגנרית שפיתחו לתרופת הקופקסון של טבע". הקופקסון אחראי לחמישית מהכנסות טבע.

כותרת על שער "כלכליסט": "המכשול הבא של טבע". כותרת המשנה: "הצרות של טבע לא מסתכמות בקופקסון: אנליסטים בוול-סטריט צופים כי ענקית התרופות הגנריות תרשום בעוד שנתיים ירידה חדה בתחום השקות בסיכון – שיווק תרופות ללא אישור משפטי". הכותרת הראשית על השער האחורי של "דה-מרקר": "האנליסטים קבעו: הנפילה במניית טבע מוגזמת".

וב"עסקים", ידיעה על פני מחצית עמ' 13: "מריל לינץ': 'הופתענו מהנפילה במניית טבע – החששות מוגזמים". כותרת המשנה: "בנק הפועלים: 'אין ספק כי אנו נמצאים בתחילת הסוף של הקופקסון. נוצרה בטבע הזדמנות קנייה לטווח ארוך'. מניית החברה צנחה ב-6.5% בבורסה בתל-אביב".

טובעים במספרים

משבצת מיוחדת במדור הרכילות של "עסקים" מוקדשת למלון ריץ'-קרלטון בהרצליה-פיתוח. המלון עתיד להיפתח רק בעוד שנתיים, אבל קידום המכירות כבר בעיצומו, והוא מניב אייטמים עיתונאיים מהסוג הזה. המחירים לדירות נופש וסוויטות יוקרה נעים בין 12 מיליון שקל ל-2.4 מיליון שקל. המלון שוכן במרינה בהרצליה, ממש על קו המים – כפי שניתן להיווכח מתצלום ההדמיה המצורף לידיעה.

מי שעוקב אחרי המאבק על החופים בישראל זוכר ודאי את תרועות הניצחון הקשורות להכרעה מפברואר של בית-המשפט העליון לטובת עיריית הרצליה והחברה להגנת הטבע, שדרשו מיזמי המלונאות בחוף הרצליה לקיים את החוק ולהשאיר את החוף בידי הציבור, ולא בידי יחידים (במקרה הזה: יחידים מסוימים מאוד – אלה שיש להם הרבה מיליונים בבנק).

אמיר זיו כתב אז: "בוהק הרבה יותר הניצחון שרשמו בראשית החודש ראש עיריית הרצליה יעל גרמן והחברה להגנת הטבע על עשירי ויזמי המרינה בעיר. אסור להתייחס לאירועים במרינה כאל עוד מאבק מוניציפלי עמוס פרטים שהוכרע לבסוף לטובת צד כלשהו. מדובר בניצחון נדיר במקומותינו, שבו בזכות עיקשות בלתי מתפשרת של ראש העירייה וארגוני הסביבה, גבר לבסוף האינטרס של כלל הציבור על אינטרסים כלכליים של אנשים רבי-עוצמה".

מסתבר שהניצחון הבוהק היה כזה: כיוון שאסור לבנות על החופים בנייה למגורים, בונים היזמים מלונות, ואז מוכרים את החדרים במחירים מפולפלים – לצמיתות. בית-המשפט אסר על היזמים למכור את הדירות בצורה כזו והורה כי הן ישווקו כחדרי מלון. הד לכך נמצא גם בידיעות הפרסום היום ב"עסקים": "בהתאם להגדרת ייעוד הפרויקט ותקנות משרד התיירות, יוכלו בעלי הדירות לשהות בהן פחות מ-6 חודשים בשנה, כשבזמן הנותר הן יושכרו לציבור".

כעת בואו נעצור ונחשוב – מי מהציבור ישכור את הסוויטות, שעלותן נעה בין 9,000 ל-15,000 דולר למטר מרובע, בחצי השנה שבה בעליהן ייאלצו לפנותן? הפתרון נמצא ממש מעבר לפינה: הדיירים ייאלצו להחליף את הדירות בינם לבין עצמם. כותרת הטור של זיו בפברואר היתה "הפתעה: העשירים הפסידו". כותרת האייטם היום ב"עסקים" היא "לעשירים בלבד".

"תסלחי לי" היא כותרת הידיעה בחציו העליון של עמ' 12 ב"ידיעות אחרונות". "למרות הופעה דרמטית של מאבטח הרמטכ"ל לשעבר ארז אפרתי, ביקשה התביעה לגזור עליו לפחות 10 שנות מאסר", נכתב בכותרת המשנה, אף שלא מדובר במדור התיאטרון. ובינתיים, בחציו התחתון של העמוד, "הערכה: סיכוי נמוך לחנינה", מעריכים "גורמים משפטיים" ששוחחו עם טובה צימוקי וירון דורון.

ענייני תקשורת

מדור "חדשות עולם" של "כלכליסט" מציע שתי ידיעות על משפחת המלוכה הבריטית: "המלכה אליזבת מצטרפת ליותר מ-40 מיליון משתמשים בפליקר" ו"אופרה משיקה ערוץ כבלים והציעה תוכנית אירוח לפרגי"; "מקורב לדוכסית שרה פרגוסון: 'מבחינתה מדובר בקרן אור בקצה של מנהרה חשוכה מאוד'. חובותיה מוערכים ב-2 מיליון ליש"ט".

"ענקית המו"לות קונדה נאסט, המוציאה לאור את המגזינים הפופולריים 'ווג' ו'ואניטי פייר', הודיעה בסוף-השבוע על כוונתה לערוך שינויים מרחיקי לכת במודל העסקי המסורתי שלה, אשר עד כה היה תלוי בהכנסות מפרסום", נכתב בכתבה מתורגמת ב"דה-מרקר". "'היינו תלויים מדי בפרסום כמנוע הצמיחה, וזהו מודל מסוכן מאוד, בשעה שאנחנו יוצאים מהמיתון', אמר מנכ"ל קונדה-נאסט, צ'רלס טאונסנד".

טורו של נחום ברנע מגיע היום לשער "ידיעות אחרונות", אף שהוא אינו עוסק בעניינים מדיניים או פוליטיים, בטרנסג'נדרים דתיים או ברצח ילדים על-ידי הוריהם. טורו של ברנע יוצא נגד הטלוויזיה החינוכית, אבל נראה שהוא מגיע לשער כי הוא מנגח את דן מרגלית, הפרשן הבכיר של המתחרה הגדול, "ישראל היום". הכותרת היא "האיש השווה מיליונים" והמשפט העוסק במרגלית הוא זה המצוטט על השער, אף שבאותו משפט נכתב כי העיסוק במרגלית "מחמיץ את העיקר". נראה שיש כמה עיקרים.

מה העיקר לפי ברנע? כבר שנים שברנע קורא לסגור את הטלוויזיה החינוכית, שתקציבה, 100 מיליון שקל לפי ברנע, נגרע מתקציב משרד החינוך. מדוע, לפי ברנע, יש לסגור את החינוכית? משום שהיא משדרת תוכניות גרועות, שאין להן צופים (כלומר רייטינג), ומשום שאל לה לממשלה להחזיק תחנות שידור.

האם הביקורת שמתח מבקר המדינה על אנשי הפרקליטות בדו"ח על האזנות הסתר בפרשת רמון היתה ביקורת נוקבת? כך סוברת טובה צימוקי, כתבת "ידיעות אחרונות", שחתומה על הידיעה "עורכת-הדין לא עוצרת"; "למרות קביעת המבקר על רשלנות: התובעת בתיק רמון בדרך לכבוש את פרקליטות תל-אביב". הידיעה נפתחת במלים "ביקורת נוקבת".

בעמוד קודם באותו עיתון נפתחת ידיעה של מאיר תורג'מן, העוסקת בתפיסה של שתילי מריחואנה, במשפט: "בלשי ימ"ר מרכז נדהמו אתמול לגלות במרכזה של חממה לגידול פלפלים מאות שתילי מריחואנה". האם בלשי הימ"ר אכן "נדהמו" כשעמדו בחוות הפלפלים? האם בלשי הימ"ר היו נדהמים לו היו בודקים את התנהלות "ידיעות" בסיקור תיק רמון, ועד כמה נוקבת היתה הביקורת שלהם?