פעילי ימין מובלים למעצר אחרי שחדרו למבנה נטוש ליד גבול ירדן, אתמול בבית-המשפט בירושלים (צילום: אורן נחשון)

מקום טוב באמצע

"לעצור אותם!", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", במחווה לא מודעת לנטייה הילדותית של עורכים בעיתונות הערבית בישראל לאינפלציה של סימני קריאה בכותרות. "נחצו הקווים האדומים" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שמצליח להפגין היום עילגות ויזואלית כשהוא מסמן בחץ שחור תצלום מצחו המטושטש של קצין צה"ל, לאמור: זו הפציעה (או מוטב: זו הפציעה!). "כאב לי יותר כשקראו לי נאצי", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (תחילת הכותרת: "חטפתי אבן בראש, אבל בתור נכד לניצולת שואה"), העיתון שסחטנות רגשית היא בשבילו תמיד הידיעה הראשונה.

העורכים של שלושה מבין ארבעת העיתונים המרכזיים בישראל בעת הזאת רואים עצמם, במידה זו או אחרת, באופן מוצהר או במשתמע, כחומת המגן העוצרת שטף שמאלי עכור של שנאת ישראל וחוסר פטריוטיות. בהתחשב במחקרים, הסקרים והדעה הרווחת כי "התקשורת שמאלנית", זו עובדה שראוי לתת עליה את הדעת.

כדי לתת עליה את הדעת יש לבחון את זרמי העומק בחברה הישראלית, וקודם כל להגדיר ולבודד בזהירות וללא משוא פנים את מושגי החקירה: "ימין", "שמאל" ו"מרכז". לפעמים שינוי הדרגתי או סוחף של עמדה פוליטית או אידיאולוגית של עיתון או עיתונאי הוא למעשה דריכה שלו במקום, בעוד שהנוף הפוליטי או האידיאולוגי משתנה סביבו. ובפרפרזה על המשפט הזכור מסיקור פרשיות מרדכי וקצב: הממזרים שינו את המושגים.

עבור מי שאינו מעוניין לתת את הדעת על עניינים כמו זרמי עומק בחברה הישראלית, ונדמה לי שגם כאלו יש בין העורכים הראשיים של עיתונים בישראל, אירוע אלים כמו זה שהיה בליל שלשום הוא הזדמנות פז: מאורע שהתגובה עליו אינה יכולה להיות אלא קונסנזוס חוצה מחנות, המאפשר, באופן אירוני, לאשש באופן המגושם ביותר (כמו אותו קו עבה ארור על מפות הסכמי סייקס-פיקו) את גבולותיו של מחנהו של כל עיתון ושל כל כותב (גבולות שישורטטו, כמובן, בקווים אדומים).

העובדה שיש מי שאינם נכללים באותו קונסנזוס, מעטים בשולי המחנה (כלומר המחנות) המדומיין (כלומר, שגבולותיו מוגדרים על-ידי אירועי קיצון נדירים), רק מסייעת לו להתקדם הלאה, בדרך להפוך לפרה קדושה ולמקדם מצוין של מכירות עיתונים ("ים כסף", אם נסתמך על המקור).

על דעת המקום

"הצבא קיבל התרעה על כוונת מתנחלים לפרוץ לבסיסים בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המשוחרר מהתלבטות מחנאית או אילוצים טבלואידיים, ולכן יכול להתרכז בדיווח עיתונאי. "מאות מתנחלים שמעו על הכוונה להרוס מאחזים ויצאו שלשום בלילה לקרב נגד הצבא", נכתב בכותרת המשנה, הארוכה מהרגיל. "הם התנפלו על רכבו של מפקד חטיבת אפרים ופצעו את סגנו. באירוע נוסף פרצו עשרות מתפרעים לבסיס החטיבה המרחבית אפרים. האלוף אבי מזרחי: 'ב-30 שנות שירותי לא ראיתי שנאה כזו של יהודים לחיילי צה"ל'".

בטור צד במעלה השער כותב חיים לוינסון תחת הכותרת "הישגים קלושים לצוות המשטרתי למאבק בתג-מחיר". הידיעה עצמה מציירת דווקא, בניגוד אולי לרוח הכותרת, תמונה של משאבים משטרתיים רבים המוקדשים למאבק במה ש"הארץ" (ואולי גם רשויות המדינה) מגדיר "טרור יהודי": "פעלתנות רבה" של צוות מיוחד של 30 שוטרים "מיחידות עילית", שמקדיש עצמו למטרה זו בשלושת החודשים האחרונים.

חלקה המרכזי של הידיעה המרכזית, בחתימת לוינסון, עמוס הראל ואנשיל פפר, עוסק בשאלה העניינית של אופן התפקוד של צה"ל בהתמודדות עם אלימות מצד יהודים. "האירוע אתמול מציב סימני שאלה סביב התנהלות הצבא", נכתב שם. "לכל הדרגים הבכירים היה ברור כי קיצוניים עלולים לנסות להשבית את כלי הפינוי הנמצאים בתוך בסיס צה"ל. למרות זאת, הכניסה לבסיס התנהלה באין מפריע". על-פי הדיווח, ולדברי אלוף הפיקוד, רוב המתפרעים שחדרו לבסיס צה"ל היו נערים מתחת לגיל 18.

"הנה ניחוש זהיר", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "בעוד יומיים, כשיחלוף גל הגינויים, הכל יהיה בדיוק כפי שהיה קודם. רשויות החוק בשטחים ימשיכו להפגין יחס סלחני כלפי הימין הקיצוני, ראשי המתנחלים (שחלקם נטלו חלק פעיל בקמפיין המכוער נגד המפקד הקודם של איו"ש, תא"ל ניצן אלון) יוסיפו לסגור עסקאות עם לשכת ראש הממשלה, ואילו קציני צה"ל ימשיכו להלך על קצות האצבעות כשמדובר באלימות מתנחלים".

"אירועי הבוקר צריכים להדליק (עוד) נורה אדומה, לא רק בשל היקפם - בצה"ל מדברים על מאות צעירים שנטלו חלק בהשלכת אבנים על מכוניות פלסטיניות ליד רמת גלעד - אלא גם משום שיש הפעם סימנים רבים למהלך מאורגן מאחוריהם", כותב עוד הראל, אולם בהמשך מייחס את המהלך ("מהלך מאורגן", לפי כותרת הטור) ל"קצה הקנאי, המטורף של מחנה הימין בישראל".

מאמר אחר ב"הארץ" מתייחס לכך שהאירועים שלשום הוכיחו כי צה"ל נוקט איפה ואיפה ביחסו לזורקי אבנים. הנה לאחרונה נהרג מיידה אבנים פלסטיני שהתקיף ג'יפ צה"לי, ואילו מיידי האבנים היהודים אפילו לא נעצרו. "דין שונה ליהודים" היא כותרת המאמר, של אייל גרוס. העיתונות דווקא מתייחסת לקיצוני הימין כמו אל ערבים: קולם נאלם ומושתק. "מעריב" ראוי לציון בכך שהוא היחיד המשמיע גם את גרסת המתנחלים הקיצוניים, ומראיין תושבת של המאחז רמת-גלעד (הקרוי על שם אחיה שנרצח), מיכל שוהם.

כותרת הראיון, של עמיחי אתאלי: "חשבנו שנכון יותר לפתור את העניין בדרכי שלום, אך שר הביטחון ניסה לפוצץ את המו"מ בעיצומו ולבצע מחטף של הריסה באישון לילה. הצבא התארגן למלחמה, אבל הנוער שלנו קשוב לשטח - ויגיב בהתאם".

"מעריב" נותן פתחון פה גם לחלקים אחרים של תנועת ההתיישבות. משה זר, אביו של אותו גלעד זר, אומר, לפי הכיתוב על שער "מעריב", כי "זו חבורת חמומי מוח שרק גורמת לנו נזק". אביחי רונצקי, לשעבר הרב הצבאי הראשי, אומר: "לא אוכל לגדל את ילדי כאן אם התופעה תתרחב", כך על-פי כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (עקיבא נוביק). ב"ישראל היום" זכות הגינוי ניתנת לדני דיין, מנהל מועצת-יש"ע.

"קומץ? הצחקתם", היא כותרת טור פרשנות של נחום ברנע בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות", הזוכה גם להפניה בשער. ברנע כותב כי "את הפוטנציאל של קבוצות טרור" צריך למדוד לא לפי מספר הפעילים, אלא לפי התמיכה הפריפריאלית, ולכן שיטות פעולה קונבנציונליות כמו מעצרים וכתבי אישום, למשל, לא יעזרו. זו עמדה המציעה כי החוק כפי שהוא אינו האמצעי שבאמצעותו ניתן לטפל בבעיית אלימות (אלימות מגזרית, לפי ברנע), וב"מעריב" מצטרף אליה בן כספית. עבורו, זו אינה קריאה יוצאת דופן.

ברנע גם מפנה אצבע מאשימה: דברי ההסתה של רבני יש"ע הם הגורם לתסיסה הטרוריסטית בקרב יהודים. זו אמירה בעייתית; הרי רבני היישובים בשטחים שונים מאוד זה מזה, יש בהם המנפיקים מה שברנע קורא "הסתה" ויש המנפיקים גינויים. כך או כך, בהמשך המשפט מרחיב ברנע את רשימת האשמים לממדים כאלה (ממשלות ישראל, מערכת המשפט, שב"כ, צה"ל והמשטרה), עד שהאצבע המאשימה מאבדת לגמרי כיוון. מההצהרות הפומפוזיות נשארת קריאה לחשבון נפש. הנה כבר יש רבנים שהקדימו בכך את ברנע.

אלכס פישמן, בעמוד הבא, ממוקד יותר. פישמן מונה את הכשלים בהתנהלות הרשויות השונות בטיפול בהתפרעות אתמול ובשורשיה, ומפנה את האצבע לראש הממשלה בנימין נתניהו, שלדבריו, העלה אתמול "הצגה של צביעות והתחסדות", "בלוף", כשהכריז על שורה של צעדים סביב ההתפרעות והטיפול בה. במדור הדעות של העיתון מציע איתן הבר לנתניהו להיזהר שמא הוא עצמו יהיה בסוף קורבן התנקשות מצד הימין הקיצוני. ידיעה אחרת בעיתון, המקבלת הפניה בשער, קוראת: "לנתניהו אין זמן לטקס הרוגי הכרמל". "לזה אין לו זמן", נכתב בכותרת הגג. תרגום לפולנית לא מצורף, אולי בגרסת האייפד.

הידיעה ב"הארץ" מסתיימת בתזכורת כי הריסה נוספת, של יישוב אחר, גדול ומבוסס הרבה יותר, צפויה בחודש מרץ. "מה שהיה בשומרון יחוויר לעומת מה שיתרחש כשייהרס מאחז על 45 המשפחות שלו", היא מסתיימת.

מקום טוב יותר

הדרך הטובה ביותר לפרק מונופולים היא לא לאפשר להם להיווצר, אמר השופט לואיס ברנדייס, ואם לא אמר, הרי לכם חוכמה עממית בלעדית וללא תחרות. כך או כך, את הכותרת הראשית "ועדת זליכה מפרקת את החבילה של בטר-פלייס" מפרסם היום "כלכליסט", לא "דה-מרקר", שהעיסוק בריכוזיות משקית בישראל הוא עבורו כמו דבש לוויני הפו.

"פרופ' ירון זליכה מקווה שיצליח לשנות יותר מפרופ' מנואל טרכטנברג", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה נכתב כך: "המלצות הוועדה שהוקמה להגברת התחרותיות בענף הרכב קובעות: יבואן רכב חשמלי לא יוכל למכור עמדות טעינה. המשמעות: בטר-פלייס לא תוכל למכור ללקוחותיה מכוניות רנו חשמליות וגם לספק להם חשמל. בנוסף ממליצה הוועדה שלא לאפשר ליבואני הרכב למכור יותר ממותג אחד, ודורשת להגביר את הפיקוח על חברות הליסינג".

חברת בטר-פלייס נהנית מיחסי-ציבור יוצאי דופן, מתמיכה אגרסיבית של נשיא המדינה שמעון פרס ומהגב הכלכלי של החברה-לישראל ועידן עופר. מעניין יהיה לראות כיצד, ואם, יאומצו המלצות הוועדה המורות להתייחס לחברה הזו כאל חברה רגילה, ולא התגלמות של ישו המושיע. כאן ניתן לקרוא על יתר ההמלצות של זליכה (תומר הדר).

עוד ב"כלכליסט", בעמ' 6: "החוק להגברת אכיפה של דיני העבודה אושר סופית בכנסת", נכתב בכותרת גג לידיעה של מיקי פלד. "הכנסת אישרה חוק טוב לעובדים, האוצר יכול ליצור ממנו מהפכה"; "בעוד כחצי שנה ייכנס לתוקפו החוק החדש לאכיפת עבירות מעסיק בתחום זכויות העובד. במשרד התמ"ת לא נרדמים מרוב התרגשות, בארגונים החברתיים חוששים שהוא לא מספיק תקיף, אך השאלה היא האם האוצר יביא את התקציב ליישומו", טוענות הכותרות.

"תקציב הטיסות של נתניהו הוכפל ל-27 מיליון שקל", נכתב בכותרת ידיעה קטנה, של תומר אביטל, בעמ' 8 של "כלכליסט", מתחת לתצלום של ראש הממשלה ורעייתו, שרה נתניהו, "בדרכם לחו"ל". "בממשלה חגגו על עודפי התקציב מ-2010", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת את ח"כ משה גפני: "הנסיעות תורמות למעמדה ולתדמיתה של ישראל". התוספת לתקציב הטיסות עומדת על 13 מיליון שקל.

"מגזר הפיננסים צמח ב-50 אלף עובדים ומהתעשייה נגרעו 23 אלף", כותרת דיווח של יוסי גרינשטיין במוסף הכלכלי של "מעריב", המתבסס על נתונים של בנק ישראל והלמ"ס לתקופה של שלוש השנים האחרונות.

ענייני נדל"ן

העמוד הראשון של "עסקים", מוסף "מעריב", מוקדש להרגעת הרוחות באשר לאפשרות של משבר בענף הנדל"ן. "יש האטה, יש קיפאון - אבל לא צפויה קריסה", נכתב בכותרת. "בענף הנדל"ן לא מתרגשים", נכתב בכותרת הגג, למרות אזהרות ה-OECD מפני "התנפצות בועה"."שר השיכון אריאל אטיאס: 'מחירי הדירות לא יתרסקו'", נכתב בכותרת על השער (שלומית צור ורותם סלע).

ל"דה-מרקר" מצורף היום מוסף נדל"ן: "מוותרים על הפריפריה", כותרתו. "תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, לא מיושמת. התוצאה: הנגב והגליל מוזנחים, מחירי הדיור במרכז עולים, הפקקים מתארכים ותשתיות התחבורה קורסות".

המלצת קריאה

מוסף הספורט הוא חלק העיתון שאני נוהג לפסוח עליו בדרך כלל, אולם כשמיינתי את ערימות הנייר לקראת זריקה, התחלתי לקרוא, משום מה, טור של אלון עידן במוסף הספורט של "הארץ" מלפני כמה ימים. עידן כתב על תקרית וולגרית בין כמה בריוני כדורגל המחזיקים גם בקבוצות, תקרית ששלמה מן כתב עליה כאן לאחרונה (ואף הפנה לאותו טור של עידן). "אני מניח שהמרחק בין ז'ק שרל דיפרנואה לבין פרוספר אזגי הוא כמו המרחק שבין שדה האמנות הצרפתית בשנות ה-50 של המאה הקודמת לבין שדה הכדורגל הישראלי של המאה הנוכחית, דצמבר 2011", כותב עידן, ומשם הטור רק הולך ומשתבח.

ענייני תקשורת

"אפל מאבדת את הבכורה בפרסום הסלולרי לגוגל" ו"האיחוד-האירופי הקפיא את רכישת מוטורולה-מוביליטי בידי גוגל" הן כותרות שני דיווחים של הראל עילם ב"כלכליסט". כותרת דיווח שלישי היא "החוק שישתיק את האינטרנט"; "ויקיפדיה שוקלת למחוק את כל הערכים, יו"ר גוגל מזהיר שכל קישור ייחשב לעבירה פלילית, והאמנים הגדולים ביותר מתגייסים לעזרת אתר ההורדות Megaupload. כולם רוצים לעצור הצעת חוק שאמורה להילחם בפיראטיות ברשת, אבל תיתן לממשל האמריקאי סמכות להוריד כל אתר בעולם".

מי שמותגו על-ידי העיתונות כראשי החץ של המשבר הנוכחי בערוץ 10, העיתונאי רביב דרוקר וראש הממשלה בנימין נתניהו, מוסרים לראשונה גרסה מפורטת יחסית של עמדתם. דרוקר מתייצב באומץ וקובע בראיון לרועי ברק ב"גלובס" כי לשכת ראש הממשלה "מעורבת עד צוואר" בהחלטה שלא להאריך את דחיית החובות של הערוץ. דרוקר הוא מי שחתום על תחקירים בכיכובו (השלילי) של ראש הממשלה, ומי שב"כנס החירום" של העיתונאים שנערך לאחרונה אמר כי הסיבה להתנכלות השלטון, לכאורה, לתקשורת חופשית אינה התחקירים שהיו, אלא התחקירים המחכים על פתח הדלת כדי לצאת לאור.

נתניהו, לעומת זאת, לא זיכה את אזרחי ישראל בהתייחסות להאשמות ושלח שליח. יועז הנדל, דובר ראש הממשלה שהיה עד לאחרונה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ומי שהחליף את ניר חפץ - כיום עורך "מעריב" ("נחצו הקווים האדומים" היא הכותרת הראשית של "מעריב" היום, כזכור) - דיבר אתמול בכנס במכון ז'בוטינסקי ואמר: "לא כל תוכנית ריאליטי בערוץ 10 היא שמירה על הדמוקרטיה", ככותרת הידיעה ב"הארץ" (וכותרת ההודעה לעיתונות של מכון ז'בוטינסקי).

הנדל, שהמשיך להציג עצמו כעיתונאי לכאורה נטול פניות גם כשכבר ניהל מגעים להפיכתו לדובר, הציג גם את הטיעון המעגלי הזה: "אף אחד לא שם לב שהאשמות כאלה נגד ראש ממשלה אפשריות רק בדמוקרטיה שבה התקשורת יכולה להגיד מה שהיא רוצה". ואם תרצו, לכבוד חיבתו של נתניהו לשנה 1939, אפשר לקנח במשפט בעל מבנה דומה מאת צ'מברליין שהמצאתי כרגע: "אף אחד לא שם לב שהסכם שלום כזה עם גרמניה אפשרי רק עם שליט דמוקרטי שוחר שלום".