חיילי צה"ל סמוך לגבול הירדני, אחרי שפעילי ימין תפסו מבנים נטושים באזור (צילום: דוד ועקנין)
לימין היימן
"הארץ", ובמידה פחותה גם, לפעמים, כמה מהכותבים בכמה מהעיתונים האחרים, עוסקים רבות במה שמכונה אצל רבים "גל חקיקה אנטי-דמוקרטי", ונקשר גם לפעילות של עמותות חוץ-פרלמנטריות בנושאים שונים. אל הדיון הציבורי בסוגיה הרחבה הזו הצטרף בימים האחרונים גם הדיון במה שמכונה בתקשורת "הדרת נשים", המתרחשת במרחב הציבורי, בעיקר בהקשר של חלקים נרחבים בציבור החרדי והחרד"לי. הכותרות הראשיות של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות" מוקדשות היום לשני הנושאים הללו. אלו של "מעריב" ושל "ישראל היום" מוקדשות לתוצאה אחרת של הקצנה אידיאולוגית בציבור חופף או קרוב: זה של המתנחלים.
"השרים יבחנו דרכי ענישה על הדרת נשים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ועדת השרים לענייני מעמד האשה תדון היום בהקמת צוות לבחינת ההתמודדות עם המגמה המתרחבת. ראש הממשלה נתניהו: 'אני מתנגד נחרץ לתופעה הזו'". השרה לימור לבנת "מעוניינת שהוועדה שתוקם תגבש שורה של צעדים שימנעו תופעות של הדרת נשים או אפליה נגד נשים. במסגרת עבודת הצוות תיבחן גם נקיטת צעדי ענישה נגד מעסיקים או חברות ציבוריות שיפלו נשים", נכתב בידיעה של ברק רביד וניר חסון.
"אני מתבייש" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של הנשיא שמעון פרס. "נשיא המדינה בביקורת חסרת תקדים על גל החקיקה 'האנטי-דמוקרטית' בכנסת", נכתב בכותרת הגג, ואילו בכותרת המשנה נכתב כך: "בראיון ל'ידיעות אחרונות' תוקף הנשיא פרס בחריפות את יוזמות החקיקה האחרונות, ובראשן חוק העמותות, התיקון לחוק איסור לשון הרע והצעת החוק להגבלת המואזינים במסגדים. 'זה מצעד האיוולת. הח"כים שאחראים לזה עושים עוול לעצמם ולמדינה'".
כדי לשמור על תשומת הלב של הקהל ש"ידיעות אחרונות" נהנה לחזר אחריו, זה של רפי השכל, מצטרפת לכותרות האלו כותרת רביעית: "יצא לקולנוע: איזה סרט ראה הנשיא פרס בסינמה-סיטי". ההבדל בין קווי המתאר של "ההתקפה על הדמוקרטיה" לפי "ידיעות אחרונות" ולפי "הארץ": אלו של "ידיעות" צרים יותר, אפשר לכנותם "קווי 67'". השטחים, לפי המטפורה הזו, הם החוקים המכוונים להשפיע על הרכבו של בית-המשפט העליון.
ב"מעריב" וב"ישראל היום" הכותרות הראשיות הן, בהתאמה, "פעילי ימין השתלטו על מבנה בגבול ישראל-ירדן" ו"עשרות פעילי ימין פרצו לבסיס צה"ל" (כותרת המהדורה השנייה של העיתון). "צעירי נוער הגבעות חתכו את גדר המערכת במחאה על התערבות הממלכה בהחלטה להרוס את גשר המוגרבים", נכתב בכותרת המשנה של "מעריב", ואילו בזו של "ישראל היום" נכתב כך: "אנשי ימין קיצוני פרצו למפקדת חטיבת אפרים, ניקבו צמיגים והתעמתו עם חיילים. צה"ל והמשטרה הדפו אותם אל מחוץ לבסיס. הרקע: שמועות על פינוי מאחזים".
מלה בסלע
"מותו של משליך אבנים" היא כותרת טור של יונתן פולק, פעיל שמאל קיצוני מוכר, במדור הדעות של "הארץ". הטור הוא המשכו של סיקור חדשותי ייחודי לעיתון, של מות המפגין הפלסטיני מוסטפא תמימי מירי בכינון ישיר של רימון גז.
הטור הזה הוא גם דוגמה מצוינת עבור מי שיהיה מעוניין לחקור את מלחמת התרבות ש"הארץ" מכריז לאחרונה על קיומה. לכל אורך הטור מתוארות פעולות אלימות וקטלניות כאלימות קטלנית - כשהן נעשות על-ידי יהודים שהיו נתונים תחת מתקפה; ואילו פעולות אלימות וקטלניות אחרות מתוארות בחיבה והערכה כשהן נעשות על-ידי ערבים, גם כשמדובר בהתגרות מכוונת.
התפיסה המחשבתית והאידיאולוגית העומדת מאחורי הטור היא זו: האלימות של מיידה האבנים (למראה התצלומים, נכון יהיה יותר לכנותם סלעים) אינה אקט אלים משום שהיא תגובה לאלימות הכללית, השורשית, היסודית והמקפת של היהודים במדינת ישראל שאינם אנרכיסטים. תגובת דובר צה"ל, "מה חשב לעצמו מוסטפא כשרץ אחרי ג'יפ נוסע וזרק אבנים", מובאת כמושא לגיחוך בטור ב"הארץ", משום שהסצינה שבה הערבי רץ ובידו אבן להשליכה על היהודי מתרחשת כולה בתוך זירה אידיאולוגית שבה הערבי הוא בגדר מותקף תמידי.
אלא שהמבט האידיאולוגי הזה מעוור. בין אם הירי היה מוצדק לפי נהלי הפתיחה באש ובין אם לאו (עניין זה יתברר מן הסתם בהמשך), הרי שהתמונות המתעדות את המקרה מספרות סיפור ברור: רכב ובו חיילים יהודים נוסע ואחריו דולק ערבי המחזיק אבנים ומיידה אותן על החיילים. כך, ולא אחרת. "מותו של משליך אבנים" הוא תיאור ביקורתי ביקום שאינו רק מקביל לזה שלנו; אצל פולק הוא מיתרגם ל"מותו של פעיל שלום" משום שהוא בוחן את הדברים מנקודת הראות המובהקת של אחד הצדדים בעימות מתמשך, וממילא האבחנות שהוא עושה אינן בין אלימות לאי-אלימות, בין מלחמה לשלום, אלא בין צדק לחוסר צדק, בין הלנו אתה או לצרינו.
"הארץ" מסקר את יוזמות החקיקה, ויוזמות אחרות, של ממשלת ישראל ושל ארגונים הקשורים אליה כשהוא מבוצר באופוזיציה, לא זו הרדומה של קדימה, אלא זו האידיאולוגית ש"הארץ" מזוהה איתה ממילא: אין שלטון ש"הארץ" לא התנגד לו אחרי שעזב המנדט הבריטי, אומרת הבדיחה הידועה. אלא שבתקופה האחרונה, עם התגברות הפעלתנות באגף הקואליציוני, ולא רק בכנסת, עולה התהייה אם "הארץ" לא נדחק יותר ויותר לשמש לא משקיף מספסלי האופוזיציה, אלא מי שמאייש ממש את הכסאות.
זו עמדה לגיטימית, אך גם, כאמור, מעוורת. פולק וחבריו בוחרים להביט בסיפור של תמימי ושל חייל צה"ל כמשתתפים פעילים מצדו האחד של הסיפור. לא בטוח שזו העמדה ש"הארץ" רוצה להתייצב בה כשהוא מביט בסיפור התמורות הנוכחיות בחברה הישראלית.
ביבי 10
"ערוץ 10. הסוף?", תהתה כותרת מוסף "הערב" של "גלובס" אתמול. "ההחלטה היום בכנסת שלא לדחות את תשלום החובות של ערוץ 10 מטילה צד כבד על המשך קיומו", נכתב בכותרת המשנה. "עכשיו הכל תלוי בבעלי הערוץ או במשקיע חדש - מי יכניס את היד לכיס". רועי ברק ולי-אור אברבך מגישים שלושה עמודים המסכמים את ההצבעה אתמול בוועדת הכלכלה שלא לדחות שוב תשלום של מה שנותר מהחוב הממשלתי של הערוץ. כותרת הידיעה המרכזית היא ציטוט של יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ: "ערוץ 10 יוחשך ב-27 בינואר".
"27 בינואר 2012: תאריך הסגירה הצפוי לערוץ 10" היא גם כותרת שמנה המודפסת במקום בולט במעלה שער "הארץ". "הקואליציה התגייסה, וועדת הכלכלה סירבה לדחות את תשלום החובות של הערוץ. המנכ"ל: 'סוגרים אותנו בגלל מי שאנחנו'", נכתב בכותרת המשנה לטור של יוסי ורטר המוכתר בכותרת נוספת: "מעשה נקם". ורטר כבר תיאר בעבר באופן מפורט למדי את הדרך שבה, לטענתו, נהגתה והוצאה לפועל בלשכת ראש הממשלה המזימה להיפטר מחברת החדשות של ערוץ 10, האחראית לתחקירי "ביבי-טורס". היום הוא ממשיך לפרט ומספק פרטים חדשים: לפי ורטר, הוויתור התמוה של נתניהו על ראשות ועדת חוץ וביטחון עבור הליכוד נועד כדי להמשיך לשלוט בוועדת הכלכלה, אך ורק כדי לסגור את ערוץ 10. ואמנם, גם כעת, הראיה המוצקה היחידה (וגם היא, נסיבתית) לכך שאכן מדובר במזימה היא המשמעת הקואליציונית שהוטלה, פעמיים, על-ידי נתניהו בהצבעות על דחיית תשלום החובות.
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", עיתון שהפגין כלפי ערוץ 10 בכלל ורביב דרוקר בפרט יחס דומה לזה שנטען כי נתניהו מפגין כלפיהם, מפרסמים בכפולה הפותחת ראיון קצרצר עם ח"כ כרמל שאמה, יו"ר ועדת הכלכלה. "אני רק בעד" ערוץ 10, הוא אומר, אבל "להסכים לבקשה שלהם זאת תחבושת על תחבושת, שלא תעצור את הדימום. אני רוצה ערוץ 10 חזק, חופשי, שלא נזקק לטובות ונדבות", ומוסיף: "הצעתי שישלמו שליש או חמישית והם סירבו. הצעתי שבעלי המניות יחתמו ערבות אישית, והם סירבו". שאמה מכחיש שמדובר ב"חיסול חשבונות מצד הליכוד": "זו התחושה שהתקשורת מבקשת לייצר. אני בעד תקשורת נושכת, ובלי התקשורת לא הייתי יו"ר ועדת הכלכלה. אי-אפשר לחשוד שראש הממשלה תומך בי או שאני משרת אותו, גם אם דעתו חשובה".
לצד הראיון הקצר במוסף היומי, מקדיש גם המוסף "ממון" את הכותרת הראשית ואת הכפולה הפותחת לענייני ערוץ 10. זו החלטה מתבקשת בכל עיתון אחר, אולם מפתיעה ב"ידיעות אחרונות", שברגיל נמנע, ובמיוחד בתקופת העורך הראשי הנוכחי, מלגעת בסיקור עניינים הקשורים לתקשורת הישראלית (ובניגוד למצב לפני שנה ושנתיים - גם לא ב"ישראל היום").
ומה ב"ישראל היום"? עמ' 15 מוקדש לסיקור המשבר בערוץ. הידיעה החדשותית הקצרה אינפורמטיבית, ומתייחסת בקצרה גם לטענה כי "נתניהו הוציא צו סגירה לערוץ מטעמים אישיים ופוליטיים" (ציטוט של דובר קדימה). עוד בעמוד: ידיעה על האווירה בקרב עובדי הערוץ ושני טורי דעה הממותגים "בעד" ו"נגד". בעד ונגד מה? סגירת הערוץ? תשלום החובות? הרי אין מי שסבור כי זו מצווה לסגור את הערוץ ואין מי שסבור כי יש לוותר לערוץ על חובותיו. מיתוג כזה הוא פתח לדמגוגיה, ובזו אכן ניתן להבחין ללא זכוכית מגדלת בטור של גונן גינת ("נגד", אלא מה).
גינת קובע כי "אין הבדל" בין בעלי ערוץ 10 ובין אילן בן-דב ויצחק תשובה, המבקשים "תספורת". זו אמירה שהיא לכל הפחות מוטעית, אם לא מטעה ממש: ערוץ 10 לא מבקש למחול על חובותיו או לוותר על חלקם (לפחות זו לא הבקשה הנידונה כעת), אלא מבקש הקלה במועד שבו יחזיר את הכסף במלואו, ולפי מנכ"ל הערוץ, גם עם ריבית. יש גם משהו מגוחך וצבוע בעורך בכיר הצולף בקולגות ולועג להם כי צריך למנות פקחים שיכריחו את הצופים לצפות בתוצר התקשורתי שלהם, בעוד שהוא עצמו עובד בכלי תקשורת שקיים רק משום שבעל הון עשיר יותר מכל בעלי המניות של ערוץ 10 גם יחד החליט לחלק אותו חינם.
מה יקרה כעת? "דה-מרקר" מספק חמישה תרחישים: הראשון הוא כי הערוץ לא ישלם את החוב, ערבויותיו תחולטנה והוא ייסגר ("תרחיש ורשבסקי"). זהו התרחיש הפחות סביר. "תרחיש המדינה" הוא כיסוי החוב על-ידי בעלי הערוץ. "תרחיש כחלון" הוא כי הערוץ לא ישלם את החוב, והרשות השנייה תודיע כי לא מדובר ב"הפרה מהותית" של תנאי הזיכיון. "תרחיש סמירה והיוצרים" הוא כי החוב יומר למחויבות תוכן שתיפרע בהפקות מקור חדשות. "תרחיש קדימה" הוא להעביר את ההחלטה מוועדת הכלכלה למליאת הכנסת.
בטור צד ב"גלובס" כותב אברבך כי ההחלטה אתמול היא "יום העצמאות של ערוץ 10", שבו נותק חבל הטבור של בעלי הערוץ אל הפוליטיקאים, ביוזמתם של האחרונים, שהודיעו, לפי אברבך, ש"אנחנו לא חייבים לכם דבר ואתם לא חייבים לנו כלום". כעת, הוא כותב, בעלי הערוץ יכולים להמשיך "לדרכם העצמאית".
בין אם הטור נכתב ברצינות או ובין אם עם לשון בלחי, כפי שאומרים האמריקאים, נראה ברור שאתמול היה היום הרחוק ביותר מ"עצמאות" ככל שזו נוגעת לחופש העיתונות. אם הפרטים שמביא ורטר על מאמציו של ראש הממשלה לחבל בחברת החדשות של ערוץ 10 נכונים, הרי שאין שום סיבה להניח שהפוליטיקאים מעוניינים בניתוק של אותו חבל טבור: התרחיש המסתמן כעת להמשך פעילותו של הערוץ הוא כניסתו של בעל מניות חדש, אולי תוך מיזוג עם הזכיינית רשת. ניתן רק לדמיין כיצד מתנהל משא-ומתן עם משקיע חדש (לפי העיתונים מדובר באיש העסקים חזי בצלאל) הניצב מול בעל מניות שהוא מקורב של ראש הממשלה, כשברקע לשכת ראש הממשלה, האחראית, למעשה, לסלילת הדרך לכניסתו של אותו משקיע. לא מדובר באווירה של ניתוק, אלא של הידוק יחסים.
כך אצל בעלי המניות. גם אצל העיתונאים בחדר המערכת אי-אפשר לחגוג כעת ימי עצמאות. "גם אם תוקם חברת חדשות חדשה או יקום ערוץ ברישיון שיקים חברה חדשה, למנהלים שלה כל הזמן יזמזם בראש הזיכרון של ראש ממשלה שהביא לסגירת החברה הקודמת, המוצלחת", אמר אתמול בכיר בחברת החדשות של ערוץ 10 לאורי ברקוביץ' בכתבה באתר זה. "הדבר יוביל לכך שאנשי החברה החדשה ייזהרו יותר לפני שהם יפרסמו תחקיר על כל אחד בצמרת השלטון. במיוחד אם זה ראש הממשלה או אשת ראש הממשלה".
"נתניהו מחסל את ערוץ 10 כדי להגיע לבחירות עם ערוץ בודד, מפוחד ומאוים", אמר ח"כ ניצן הורוביץ ל"גלובס", ונשאלת השאלה, לאיזה ערוץ התכוון הח"כ? 2 או 1? אני מנחש שהכוונה לערוץ 2, משום שערוץ 1 נמצא ממילא בשליטתו של השר הממונה על רשות השידור, הממנה את מי שעומד בראשה, וממילא בר-השפעה על כל שאר בעלי התפקידים הבכירים. כידוע, על אף שנתניהו מנהיג את הממשלה הגדולה בתולדות המדינה, הוא לקח על עצמו גם את תיק רשות השידור, תוך כדי שהוא מסכל את התיקון בחוק שנועד להפקיע את השליטה על השידור הציבורי מהשר הממונה אל הציבור.
תחת הנהגתו של אותו יו"ר שנבחר בחסותו של נתניהו, אמיר גילת, חוזרת רשות השידור לימי הנכאים של תקופת ג'ו בראל, והיום מספק לכך תזכורת רועי ברק ב"גלובס". "הוועד המנהל ברשות השידור אישר חריגה של 52% בשכר עוזר המנכ"ל", כותרת הידיעה במוסף היומי. "זליג רבינוביץ', עוזר בכיר למנכ"ל, ישתכר 382 אלף שקל בשנה, בניגוד להנחיית משרד האוצר", נכתב בכותרת המשנה. רבינוביץ' עצמו הוא שריד מתקופת בראל והוא סוגר כאן מעגל: את ההתקדמות המטיאורית של הקריירה שלו ברשות, שם עבד כעוזר צלם, החל בתקופה שאשתו שימשה העוזרת האישית של בראל. כעת הוא עצמו ממונה לעוזר המנכ"ל. אגב, בתוך הידיעה מדווח ברק כי עלות השכר הכוללת של רבינוביץ' מגיעה ל-600 אלף שקל. כסף שלי ושלכם. משרד האוצר "בודק".
ומוטי קירשנבאום, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור וכיום מנחה עם ירון לונדון תוכנית חדשות נבונה בערוץ 10, אומר לשי ארזואן מ"ז'ורנל" של "מעריב": "אני בטוח שיהיה בסדר. על דבר כזה לא סוגרים ערוץ. אנחנו עדיין באים ועובדים והכל רגיל".
ענייני תקשורת
"מרגול תופיע בשבוע הבא", "רשמית וסופית: צנעני סיכמה על הופעות ראשונות מאז פרשת הסחיטה". לא מדובר בציטוטים ממודעת פרסומת למופע, אלא בכותרות ידיעה של רז שכניק במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מי שכיסה את פרשת הסחיטה, עד לסופה לא מכבר, באדיקות, שנפלה אמנם מזו שהקדיש לסוגיית הגרעין האיראני.