פועל תאילנדי מצלם רקטת קסאם שנורתה מרצועת עזה ונפלה בשדה בישראל (צילום: צפריר אביוב)

עידוד בני הנוער המשכילים

"כבוד וגאווה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" לדיווח על טקס חלוקת פרסי נובל שהתקיים אמש, ובמהלכו ניתן פרס למדען ישראלי. גם לפני כחודשיים, עת דיווחו העיתונים על הזכייה, בחר "ישראל היום" כותרת ראשית דומה, "כבוד". היום נוספה לה עוד מידה רעה, הגאווה. בזמנו עמדנו על נמיכות הקומה של עורכי "ישראל היום" כשבחרו להתייחס להכתרתו של הישג מדעי יוצא דופן דרך הפריזמה החיצונית ביותר, זו של התדמית ומראית העין. היום מתברר כי הם נמכו עוד יותר. אולי נותנים פרס גם לתופעות כאלו.

גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית שלהם לטקס אתמול, כמו גם את הכפולות הפותחות ועמודים נוספים בתוככי העיתון, וגם אצלם הכבוד משחק תפקיד (ב"ידיעות אחרונות" "כבוד מלכים" היא כותרת הכפולה הפותחת), אבל הסיקור רציני מעט יותר. עם זאת, רוב המלל בעיתונים נוגע בעניינים כמו מדע או השכלה רק על קצה המדליה. הכבוד ניתן לכבוד.

את הזרקור שהפנו השבדים לשכל המדעי מפנים העיתונים בישראל אל הרגש הלאומי. בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המוקדשת לטקס, מודפסת הכותרת באותיות ענק: "ניצחון ישראלי". ב"ידיעות אחרונות" מבטיחים "פוסטר למזכרת" של הישראלים שזכו בפרס, וטור הפרשנות, של איתן הבר, הוא מלל חסר משמעות שעיקרו קביעה כי "ישראל מתרגשת". ב"מעריב" מצליחים להעמיד סיקור ראוי הרבה יותר. ככותרת לנאום שנשא הזוכה, פרופ' דן שכטמן, בוחרים בעיתון את הציטוט "מדען צנוע הוא מדען טוב". את הגאווה משאירים ל"ישראל היום".

הכותרת הראשית עצמה של "מעריב" אינפורמטיבית: "פרס נובל הוענק לפרופ' דן שכטמן" (לירן לוטקר מדווח משבדיה), וב"ידיעות אחרונות" היא ציטוט של שכטמן, שתחילתו מובאת באותיות גדלות והולכות: "עלינו לעודד את בני הנוער המשכילים. הבה נקדם את המדע וכך ניצור עולם טוב יותר עבור כולנו". הבחירה הזו היא לעג לרש: בחודשים האחרונים "ידיעות אחרונות", עיתון צהוב ממילא, הופך יותר ויותר ללהקת מעודדות של עולם הבידור, הפלילים והביזאר, והעמוד הראשי שלו לחלון ראווה של סנסציות (והיום: "מבט מבפנים" על ימיו הראשונים של משה קצב בכלא).

מעניין לשים לב לכך שהעיתון היחיד שאינו מעניק את הכותרת הראשית לטקס הנובל הוא "הארץ", העיתון היחיד שאפשר לומר עליו כי הוא "מעודד את בני הנוער המשכילים" (ולפחות אינו מנסה להלום בהם במיני טמטום כפי שמתאמצים חלק גדול מהזמן העיתונים האחרים). "פרס נובל הוענק לפרופ' שכטמן", נכתב בכותרת מתחת לקפל. בסיקור בעמ' 6 אין טורים המורים לקורא כי עליו להתרגש ואין פוסטרים של יצחק רבין ועדה יונת. צפריר רינת מגיש את הדיווח האינטליגנטי ביותר הנדפס היום בעיתונים על הטקס, ורויטל חובל מדווחת על צפייה משותפת של סטודנטים בטכניון בטקס, המוקיר אחד מחוקרי המוסד.

רינת מגיש, כאמור, תיאור מעניין של עיקרי הדברים שנאמרו בטקס סביב זכייתו של שכטמן, ומשכיל שלא להסתפק בכך ומעניק מקום גם לכמה זוכים אחרים. לכאורה, אין שום דבר מיוחד בטקסט הזה, המדווח בתמציתיות יבשה על אירוע רשמי, אולם מעניין להשוות אותו לדיווח שמדפיס "ישראל היום" כידיעה הראשית שלו, ושכדי להפיק אותו נשלח כתב ועורך בעיתון עד לשבדיה. בועז ביסמוט לא מביא משטוקהולם שום ערך מוסף (אולם, לשם שינוי, העיתון גם לא מדפיס תצלום שלו עם פרופ' שכטמן), אולם כן טורח לצטט בקדמת דבריו את ברכת ראש הממשלה נתניהו. כותרת הדיווח של רינת ב"הארץ" היא "שכטמן בקבלת הנובל: 'להשגיח על הפוליטיקאים'".

ברגיל, תפקיד זה ניתן לעיתונאים, לא למדענים. אבל אלה אינם זמנים רגילים. על כך מיד.

מלחמת תרבות נגד טילים

"החלה מלחמת התרבות", מכריזה כותרת המאמר הראשי במדור הדעות של "הארץ". גדעון לוי מתייחס למכלול החקיקה שב"הארץ" ובמקומות אחרים כוללים תחת הכותרת "מתקפה נגד הדמוקרטיה" כדי לקבוע, שוב, כי אין מדובר ב"מהלך הפיך, מתעתע; גל חולף, מהתל [...] אפילו מי שחושב שמדובר רק בניסיון לשנות את המשטר שוגה באשליות. מה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא מ-ל-ח-מ-ה". המשך הטור מוקדש לשרטוט קווים לדמותה של המלחמה, "הכי גורלית מאז מלחמת העצמאות": "מלחמה בין החפצים בדמוקרטיה מערבית נאורה לבין מי שמעוניינים במדינה דתית, נבערת, פונדמנטליסטית, גזענית, לאומנית וחשוכה".

עם הקבוצה הראשונה, לפי לוי, נמנים נשים, ערבים, שמאלנים, זרים, עמותות, עיתונות ומערכת המשפט. את הקבוצה השנייה הוא לא ממפה (ולא קובע אם נעדרים ממנה לגמרי נשים, ערבים, שמאלנים וכו'), אולם מהדברים משתמע כי היא כוללת את החרדים והמתנחלים (כנראה, כאמור, לא כולל נשותיהם, עמותותיהם, עיתוניהם ושופטיהם). כדי להמחיש את המסר העולה מטורו של לוי גם למי שעל אף שהם נמנים עם קוראי "הארץ" הם אינם מעוניינים דווקא לייגע עצמם בפענוח מלל ארוך – מודפסת מעליו קריקטורה פשטנית של ערן וולקובסקי. מצוירת בה עיר (תל-אביב הקטנה?) כשמצד אחד נוחת עליה מטר טילים דליל (חמאס? איראן?), ומן הצד השני מטח מסיבי של טילים שעליהם כתובים שמות חברי-הכנסת מהימין שהפכו לסמרטוט אדום עבור "הארץ".

אמנם, על כמה מהטילים רשום גם "צה"ל", "עמותות" ואפילו "העליון". במלים אחרות, הקריקטורה פשטנית רק לכאורה. וולקובסקי אינו מצטרף לתרועות המלחמה של לוי ושל פובליציסטים אחרים, הוא מזהיר מפני תוצאותיה של המלחמה. כך, בעוד מאמר המערכת של העיתון מזהיר מפני מלחמה שתאסור ישראל על עזה – המתקיפה את אזרחי ישראל שוב ושוב בטילים (לא מצוירים) – מזהירה הקריקטורה שלצדה מפני מלחמה שעליה מכריז העיתון עצמו בישראל פנימה.

ובינתיים, במקום שבו מתרחשת באמת ובתמים מלחמה על הדמוקרטיה (שנכון לעכשיו, מפסידה בנוק-אאוט): "הפגנות ענק נגד פוטין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", "אלפים דורשים בחירות חוזרות". "בעשרות ערים ברחבי רוסיה יצאו המונים להפגין, בגל המחאות הגדול ביותר מאז עליית פוטין לשלטון", נכתב בכותרת המשנה. ההפגנות ברוסיה זוכות לכותרות גם על שער "מעריב" ו"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לדווח על סרטון שהקליט גלעד שליט בתודה לפעילים למען שחרורו.

הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווחים מרוסיה ועליה. טור מתורגם מ"האקונומיסט" קובע כי מדובר בתום "עידן היציבות" של פוטין, בן העשור. העיתון גם מזהיר מפני תגובתו של פוטין: "לדחוף עכברוש לפינה זה רעיון רע, בגלל שהוא יקפוץ וירדוף אחריך". הציטוט – של פוטין עצמו. לצד הכותרת הראשית, כותרת נוספת במעלה שער "הארץ": "20 רקטות נורו מרצועת עזה לישראל בסוף-השבוע".

שירת נשים

"בעת שירותי כשגריר ישראל בארה"ב נעזרתי פעמים רבות בדמוקרטיה הישראלית, בחופש הדיבור ובשוויון בין המינים אצלנו, כדי לקדם את מעמדה של ישראל", פותח סלי מרידור טור במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". מרידור מתייחס לתלונה של הילרי קלינטון על היחס לנשים בישראל ומלין בעצמו כי "גל עכור מאיים על ישראל". מרידור מחבר את התלונות הללו לאלו על המתקפה על מערכת המשפט (ש"ידיעות אחרונות" הוא אחד מיוזמיה ומוביליה) ועל "לאומנות דורסנית", וקורא לראש הממשלה נתניהו: "כבה את האש".

בעמ' 9 של העיתון כותב איתמר אייכנר על שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור, ש"השתמש שלשום בפרשת קצב דווקא כדי לפאר את המדינה: 'יש אצלנו אפס סובלנות לאלימות מינית, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא המקרה של קצב'".

"מעדיפות כותרות" היא הכותרת הפשוטה לטור של מיה צחור במדור הדעות של "הארץ", הכותבת על "תגובתם של ארגוני הנשים וחברות-הכנסת ל'דאחקות' המוקלטות של הרמטכ"ל והצמרת הבטחונית [...] הרי בדיחות כאלה", כותבת צחור, "[...] יכלו בקלות להעביר ביניהן גם נשים, בלשון ארסית לא פחות. התגובה האוטומטית, הפלקטית, בנוסח יש לנו רמטכ"ל סקסיסט, שוביניסט וגו', לא מקדמת נשים. נהפוך הוא: היא מרדדת את הדיון ומציגה את הנשים כצדקניות ונטולות הומור. כלומר, הצירוף של נושא נשי מזדמן עם אפשרות להשגת כותרת מייצר תגובות שבינן לבין קידום נורמות וערכים ראויים אין ולא כלום".

"לאלבום החדש של איימי ויינהאוס קוראים 'לביאה: אוצרות חבויים'. אילו אנשי איילנד, חברת התקליטים של ויינהאוס, היו מתעניינים בזוטות כמו אמת בפרסום במקום בסחיטת כל דולר שנותר ממורשת הכוכבת המנוחה שלהם, נדמה שהיו בוחרים שם אחר לפרויקט. משהו כמו: 'מתה. שאריות מהמרתף'", פותח עמוס הראל, שאלמלא היה הטוב בפרשנים הצבאיים בעיתונות הישראלית, היה יכול להיות מבקר מוזיקה מצוין, את טור הביקורת שהוא כותב על אלבומה של הזמרת המתה ב"גלריה", מוסף "הארץ".

בחזרה לאמצע המאה ה-20

"בריטניה אמרה לא לאירופה" היא כותרת הידיעה המרכזית במדור חדשות החוץ של "מעריב". "דייוויד קמרון הבטיח להילחם 'כמו בולדוג' למען עצמאותה הכלכלית של ארצו – וקיים", טוענת כותרת המשנה. "בריטניה החליטה להתנגד להסכם שמובילות גרמניה וצרפת להצלת היורו, ובממלכה כבר מדברים על חזרה ל'בדידות המזהרת'".

באותו עמוד מודפס דיווח שכותרתו "גינגריץ': מבחינה היסטורית העם הפלסטיני הוא המצאה". דיווח דומה מופיע גם בעיתונים האחרים, אולם רק ב"ישראל היום" הוא זוכה לכותרת על השער ("הפלסטינים – עם מומצא"). אפשר היה לפטור זאת בנטייה שוביניסטית רגילה של העיתון, אלא שכנראה לא בזה מדובר: "ישראל היום" מעניק בשבועות האחרונים תשומת לב בלתי רגילה לניוט גינגריץ', מי שנחשב כעת למועמד המוביל של הרפובליקאים למועמד לנשיאות. מספר הידיעות שהעיתון מקדיש לפוליטיקאי האמריקאי הזה בולט במיוחד על רקע הדלות הבוטה כמעט של סיקור החוץ של העיתון.

מה הקשר בין גינגריץ' ל"ישראל היום"? זו שאלה שהעיתונות האמריקאית כבר ענתה עליה: שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הוא פטרונו של נתניהו בישראל ושל גינגריץ' בארה"ב ("אדלסון וגינגריץ' מייסדים ברית", מכריז "פורוורד", "האנג'ל של גינגריץ' – אדלסון", מדווחת רשת msnbc, וכו'). ממילא העיתון מעניק לבן-חסות אחד את היחס שהוא מעניק לאחר. נשארת השאלה, האם מדובר רק ביוזמה חנפנית ריקה של עורכי העיתון, או שלסיקור בעיתון ישראלי יש השפעה על קמפיין המתנהל מרחק אוקיאנוס מכאן?

ענייני תקשורת

בפוסטר של זוכי פרס נובל הישראלים המצורף ל"ידיעות אחרונות" נפקד מקומו של יאסר ערפאת. סתם מחשבה.