ראש הממשלה בנימין נתניהו (במרכז) והשר סילבן שלום (משמאל), אתמול בישיבת הקבינט (צילום: עמית שאבי)

על האיוולת

"מריחה, ציניות, דקלרציה. טעות או בדיחה חבוטה. או לחלופין: הם בטוחים שכולם מטומטמים. 'הם' זה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, יובל שטייניץ", מכריזה סטלה קורין-ליבר ב"גלובס". "אלפי המלים, הסעיפים והכותרות לא יקדמו את התחרות, גם לא את הטיפול ביוקר המחיה ושיפור המגזר הציבורי", כותבת קורין-ליבר על החוברת שהוגשה לממשלה לקראת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג. "מה שכן יש בהם זה הרבה ועדות חדשות, צוותים, מועדים נזילים, העצמת שרים ופקידים בכירים, בעיקר באוצר ובמשרד רה"מ, וגם ניסוח יצירתי ומניפולטיבי של המלצות טרכטנברג עד כדי סכנה אפילו למצב הנוכחי". בניגוד למקובל במקומותינו, ההתלהמות הזו מלווה בשלל דוגמאות משכנעות למדי. הנה הקישור לטור.

בכפולה הפותחת של "גלובס" מצטרפים אל קורין-ליבר ואל רוח דבריה גם לילך ויסמן ואדריאן פילוט, המסכמים את ההצבעה אתמול על הדו"ח כך: "שעתיים בלבד לאחר שהכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הממשלה תאשר פרק נוסף של מסקנות ועדת טרכטנברג, התקבלה החלטה הפוכה וההצבעה נדחתה לשבוע הבא [...] בין הסעיפים שהיו אמורים להיות מאושרים היום נמצאים כמה סעיפים שמעלים תהיות בשל הקשר הקלוש בינם לבין מטרות הוועדה. גורמים במערכת הפוליטית טענו כי למעשה מדובר בחוק הסדרים מצומצם במסווה של המלצות ועדת טרכטנברג", כותבים ויסמן ופילוט, ומוסיפים כי "בפתח הישיבה התגאה ראש הממשלה בסעיפי ההמלצות שכלל לא עלו לדיון" ונוגעות ליוקר המחיה המתוקשר. הנה הקישור לידיעה.

"ההאטה הכלכלית בעולם לא יכלה לבוא בעיתוי טוב יותר מבחינתה של ממשלת ישראל", כותב פרופ' יוסי יונה, חבר בוועדת המומחים של המחאה החברתית, בטור ב"גלובס". "לא זו בלבד שהיא מאפשרת לה להתעלם מהתביעות שניצבו בבסיס המחאה, שסחפה בקיץ האחרון את ההמונים לרחובות, היא גם מאפשרת לפקידי האוצר להוסיף ולקדם רפורמות שמקצתן רק ילכו ויחמירו את המצוקות החברתיות".

"משברים כלכליים, בין אם יזומים ובין אם בלתי יזומים", כותב יונה על-פי נעמי קליין, "מנוצלים על-ידי ממשלות ניאו-ליברליות כדי לקדם את סדר היום הכלכלי שלהן, ואולי נכון יותר לומר – של האליטות הכלכליות השולטות בחברה. ישראל מספקת דוגמה לדרך בה נעשים הדברים. זה היה אופיה של התוכנית לייצוב המשק משנת 1985, וזה היה גם אופיה של התוכנית לחילוצו של המשק מהמיתון של שנת 2003. חוק ההסדרים הוא המנגנון המרכזי שבו עושות ממשלות ישראל שימוש כדי לנצל משברים כלכליים לקדם את סדר היום הכלכלי שלהן". המחאה החברתית בישראל, כותב יונה, "התפרצה משום שממשלות ישראל הרחיקו לכת במדיניותן הכלכלית האנטי-חברתית", והוא חותם: "המחאה עוד תשוב – ובעוצמה גדולה יותר". הנה הקישור לטור.

ובינתיים, בכנסת

אם חשבתם שההצבעה שלא היתה אתמול בכנסת על דו"ח טרכטנברג היא האירוע הפוליטי החשוב שקרה אתמול, אתם כנראה צודקים. אולם כמה מהעיתונים מעדיפים להקדיש תשומת לב מרבית דווקא לאירוע פוליטי אחר. "מחטף הפריימריז", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "רה"מ הטיל אמש פצצה פוליטית", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של יובל קרני, "הפתיע את שרי הליכוד כשהודיע על בחירות לראשות המפלגה ב-31 בינואר. השר סילבן שלום: מהלך לא חוקי. הערכה: עכשיו יגבר הלחץ על ציפי לבני לפריימריז בקדימה". כותרת טורה של סימה קדמון, על השער ובעמ' 3, משווה את נתניהו לפוטין. זו אנלוגיה מגמתית ומוגזמת. ניתן היה להסתפק בהשוואה לאריאל שרון והדרכים שבהן פעל הוא כדי לכפות את רצונו על מפלגתו (כולל, לבסוף, ניסיון לפרקה כליל).

גם ב"מעריב" מדווח על הקדמת הפריימריז על השער, וגם ב"הארץ": "נתניהו מעודד מהסקרים: מקדים את הפריימריז", נכתב בכותרת. כותרת נוספת של הדיווח, מאת יוסי ורטר, היא "ביבי לא סולח לסילבן". לפי ורטר, נתניהו מבצע "מחטף" ו"מושך את השטיח" מתחת רגלי המתמודדים הפוטנציאליים על הנהגת המפלגה. כדי לקרוא כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו של נתניהו עצמו אפשר, כתמיד, לעיין ב"ישראל היום".

"נתניהו מקדים את הפריימריז" היא הכותרת הראשית, כותרת הגג היא "רה"מ הפתיע: הבחירות לתפקיד יו"ר הליכוד – כבר בעוד חודשיים", ובכותרת המשנה נכתב: "רה"מ מציע לקיים את ההצבעה ב-31 בינואר – במקביל לבחירות למוסדות המפלגה. הנימוק: 'המהלך יחסוך כסף והתכתשויות מיותרות לפני הבחירות לכנסת'. סילבן שלום מתנגד: 'אין סיבה לבחור מועמד שנתיים מראש'. פייגלין כבר הודיע כי יתמודד". רוב הידיעה המרכזית, של מתי טוכפלד ושלמה צזנה, מוקדשת לציטוטים ארוכים (ככל שהדבר ניתן ב"ישראל היום") של "מקורבי נתניהו". ביניהם מסתתר הציטוט הנפלא הבא:

"בכוונת נתניהו לקבוע את התאריך 31 בינואר 2012 למועד ההתמודדות ולא להמתין ולקיים את הפריימריז סמוך למועד הבחירות. 'ראש הממשלה נמצא עכשיו במצב מצוין מבחינת עוצמתו הפוליטית ואין לו למה להמתין', נימקו אתמול מקורבי נתניהו את המהלך, 'מבחינתו עדיף לגמור עם הליך הבחירות כמה שיותר מהר ולהוביל את הליכוד לקראת הבחירות הבאות לכנסת. אחרי הבחירות יוכל נתניהו להקדיש את זמנו לנושאי ביטחון, כלכלה ושאר ענייני המדינה'". אתם אמרתם.

"דרשתם צדק חברתי? קיבלתם סוכריה: הפטור ממכס על קניות באינטרנט יעלה ל-1,200 שקל", נכתב בכותרת גג לכפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" המוקדשת – ובכן – לדיווח על סוכריה. ועוד מ"ידיעות אחרונות": "באמצעות זיופים מסיביים ודיכוי אלים של האופוזיציה הצליחה מפלגתו של פוטין לנצח בבחירות", נכתב בכותרת משנה לדיווח של דמיטרי פרוקופייב במדור החוץ. לידיעת הקוראת סימה קדמון, כפי שנוהגים לכתוב במדורים מסוימים.

על המהגרים

"צבא סוריה ערך ניסוי בטילי סקאד", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "התשובה של אסד ללחץ הבינלאומי: תמרון צבאי נרחב", נכתב בכותרת המשנה. "אסד קורס – ומאיים בטילים", נכתב בכותרת התופסת את חציו התחתון של שער "ישראל היום". "מיפקדת החמאס נמלטת מדמשק ונוטשת את אסד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "איראן מאיימת על משעל", נכתב בכותרת המשנה, "אם תפנה עורף לסוריה, נפסיק להזרים לחמאס כסף ונשק. חלק מהפעילים הגיעו לרצועה". "חולדאי על המסתננים: תושבי תל-אביב מופקרים", נכתב בכותרת השנייה בגודלה על שער "מעריב"

המתמחים, זוכרים?

"משבר הרופאים לקראת פתרון", מכריזה הכותרת הראשית של "גלובס". "הפתרון המסתמן לסכסוך הרופאים: מינוי בורר באמצע תקופת ההסכם", מדווח שי ניב. בטור פרשנות הוא כותב כי "בשבוע הקרוב נגלה אם הרופאים הצעירים נלחמים את המלחמות שלהם או את אלה של עמיתיהם הבכירים ומנהלי המחלקות שלהם. אלה האחרונים ביקשו דבר אחד ויחיד: לקצר את תקופת ההסכם הקיבוצי עליו חתמה ההסתדרות הרפואית לשלוש שנים, שבסיומן, כך אפשר להעריך, הבכירים קיוו להילחם בשעון הנוכחות ולהחזיר את שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) למערכת הציבורית".

תחושת בטן

"עכשיו זה מדעי: נשים מסוגלות לבצע מספר רב יותר של פעולות בעת ובעונה אחת, הרבה יותר מגברים", קובעת כותרת המשנה לראשית על שער "המגזין", מוסף "מעריב". "המולטי-טסקינג הזה גובה מהנשים מחיר כבד בבריאות וברווחה הנפשית", כותב אלכס דורון בכתבה עצמה. "[...] מתוך דיווחי הנשים שתוחקרו עולה כי הן מרבות להתלונן על העומס, על לחץ נפשי, על עצבנות יתר, על תסכול ועל רגשות שליליים כלפי מגוון רחב של מטלות שעימן הן מתמודדות בבית. הגברים, לעומת זאת, דיווחו לחוקרות על תחושות חיוביות דווקא, וטענו שהם שמחים לבצע בבית כל מיני מטלות, ושהדבר הופך אותם לשבעי רצון ונינוחים".

דורון מצטט את ד"ר שירה עופר, עורכת המחקר: "כשגבר שוטף כלים ועוזר במקביל לילדיו בשיעורי הבית, הוא לא רואה בכך חוויה שלילית; אם שנדרשת לכך רואה בזה דווקא חוויה מלחיצה. הוכחנו במחקר, באמצעות ניתוח סטטיסטי, את מה שנחשב בעיקר 'תחושת בטן' פופולרית: נשים הן באמת המולטי-טאסקריות האולטימטיביות היום'". אם המחקר הזה שווה משהו, ואם הכתבה הזו מדויקת, ואם אני מבין משהו משניהם, הרי הוא ש"תחושת הבטן הפופולרית" אינה רק לא נכונה, אלא גם מזיקה ממש.

העיתונים היום, כך או כך, עוסקים בנשים ומעמדן גם מחוץ לעולם המחקר או תחושות הבטן. "עד לא מזמן אולצו בנות להקת המחול של מרכז ז'ראר בכר בירושלים להתאמן עם וילונות מוגפים. היום, בזכות המחאה המתעוררת נגד הדרת נשים בעיר, הווילונות שם פתוחים לרווחה", מספרת כותרת המשנה לכתבה של יוסי אלי באותו מוסף של "מעריב". המשך הכותרת מיליטנטי: "האם זהו צעד ראשון בדרך לנצחון השפיות על הקיצוניות החרדית שלא מכירה במושגים כמו 'מעמד האשה'?".

במוסף היומי המתחרה, של "ידיעות אחרונות", מראיינת בקצרה אריאלה רינגל-הופמן את ד"ר חנת קהת, מנכ"לית ארגון הנשים הדתיות קולך, במדור "חמש קטנות". "זה התחיל בזמן האחרון או שרק עכשיו נחשפנו לזה?", שואלת המראיינת, וקהת עונה: "כבר כמה שנים יש אוטובוסים נפרדים ומדרכות נפרדות. בשנה האחרונה התופעה החריפה, וכך נחשף לזה גם הציבור החילוני". איך מתמודדים? "קודם כל בכפייה של החוק", עונה קהת. והאם יש סיבה לאופטימיות? "יכול מאוד להיות שדווקא ההקצנה תגרום לחילונים להבין שאם הם לא יתערבו, אז כולנו בדרך להפוך לאיראן", חותמת מנהיגת הנשים הדתייה.

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לסוגיה גם מקום נכבד בקונטרס החדשות. "בקווי אוטובוסים, בשלטי פרסומת ואפילו בבתי-הקברות – נשים בישראל שוות הרבה פחות", נכתב בכותרת הגג לכפולת העמודים 5-4 בעיתון. "אפילו מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון הצטרפה שלשום לביקורת החריפה על הדרת נשים בישראל", נכתב בכותרת המשנה. "מדרכים נפרדות, שלטי חוצות על טהרת המין הגברי והפרדה מוחלטת באוטובוסים – תמונת מצב".

על השער מופיעה גם הפניה לטור של יאיר לפיד, "על הדרת נשים". "אתם משחקים באש", לשון ההפניה, ומתחת לה קטע מהטור הקובע כי "קולן, מראן ונוכחותן של נשים במרחב הציבורי" הם דבר "קדוש בעינינו". מעבר למנהג המרגיז של לפיד להשתמש תמיד בלשון "אנחנו" (בניגוד גמור לאופנים המהותיים שבהם הוא נבדל מהרוב המוחלט של הציבור הישראלי), לפיד עצמו משחק כאן באש.

אני מתאר לעצמי שמשפט כמו "שוויון האשה הוא קודשי ישראל, ועם קודשי ישראל אף אחד לא יכול להתעסק" נולד בראשו של הפובליציסט הוותיק לפיד כמין סוג של גימיק כתיבה, התרסה מתחנחנת הנוטלת את מונחיו של היריב ומפקיעה אותם ממנו. אלא ששוויון הנשים אינו קדוש, משום שעצם המלה "קדושה" אינה שייכת לשיח ליברלי על זכויות אדם. בוודאי שלא בהקשר הזה, שבו היא מנטרלת כל סיכוי שהדיון הציבורי בנושא לא יהפוך ממלחמה למלחמת עולם, וכזו המתנהלת במגרש של היריב.

יסוד ספיריטואלי

"ההופעה הזו שייכת בצורה כל-כך מובהקת למחלקת 'אין דברים כאלה', שאולי היא בכלל לא היתה. ובכל מקרה, אין שום דרך לתאר את מה שקרה בה לטובת מי שעשה את הטעות החמורה ולא לקח את עצמו במוצאי-שבת למועדון הבארבי", פותח בן שלו טור ביקורת על הופעה של סאן רא ארקסטרה במוסף "גלריה" של "הארץ". שלו, מבקר מדויק ושקול מלים, מכנה את ההופעה "לא הופעה טובה, וגם לא הופעה מצוינת, ואפילו לא הופעה מעולה. זאת היתה הופעה אדירה, הופעה מרוממת נפש. חוויה מוזיקלית, תרבותית, גופנית, רגשית, חושנית וחברתית – אני מעדיף לא לומר 'רוחנית' אף על פי שהיה בה יסוד ספיריטואלי ברור – שקשה להעלות על הדעת מסעירה ממנה".

"מלחמה גרעינית" הוא שמו של אחד האלבומים הידועים יותר של רא – ככל שהתואר הזה מתאים ליוצר ג'אז אקסצנטרי כמוהו, שהכריז כי בא מכוכב אחר כדי להציל את המין האנושי מעצמו. "יש מחיר כבד להחלטה – ועוד יותר כבד לאי-החלטה", מצוטט היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על שער "ידיעות אחרונות", באותיות על רקע אדום. בעמ' 2 טוען איתמר אייכנר כי נתניהו, שאמר את הדברים בהקשר למורשת בן-גוריון, "נתן רמז עבה במיוחד על כוונותיה של ישראל לגבי תקיפה עתידית באיראן".

ריכוזיות

ב"גלובס" כותבים אלה לוי-וינריב ואדריאן פילוט על השימועים שעורכת ועדת הריכוזיות ומציגים את טענותיהם של כמה מהטייקונים ונציגיהם. "עד כמה השימועים באמת יביאו לשינוי?", שואלים לוי-וינריב ופילוט, ומצטטים בתשובה "גורם שהופיע היום בפני הוועדה" (כלומר אתמול) ואומר: "לא ניתן להבין את הלך הרוחות בוועדה. חברי הוועדה בעיקר מקשיבים, ובהעדר דיאלוג איתם קשה להתרשם מה הם חושבים. אבי ליכט וחיים שני ויוג'ין קנדל שאלו מעט שאלות הבהרה והתעניינו בעיקר בקשיים הפרקטיים והטכניים. לא יכולנו להתרשם אם הם פתוחים לשינוי מסקנותיהם".

את עיתונאי הכלכלה של "מעריב", על כל פנים, בעלי ההון כבר שיכנעו. "תדמור: 'המלצות הריכוזיות הן תקלה שאיני יודע להסביר", נכתב בכותרת על שער מוסף "עסקים".

לשון הרע

"'החוק לפרסום האמת' – זו ההגדרה שנתן ראש הממשלה בנימין נתניהו ליוזמת החקיקה לתיקון חוק לשון הרע, באופן שתכפיל באלפי אחוזים את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק. הפעם נתניהו התעלה על עצמו. צריך כישרון מיוחד כדי למצוא הגדרה יותר צינית מזו, המשקפת שיח-חדש במובן האורווליאני, המגדירה יום כלילה ורע כטוב. שהרי התיקון המוצע לחוק לשון הרע לא יקדם את פרסום האמת, אלא את השתקתה. לא את קידומו של חופש הביטוי, אלא את קבורתו", כך פותח יובל יועז את טורו ב"גלובס".