אשה בגשם, אתמול בירושלים (צילום: יואב ארי דודקביץ')

האמת המוחלטת היא שאלה של פוזיציה

המשבר במערכת הבריאות שב אל הכותרות הראשיות. "בג"ץ ידון הבוקר בשלוש עתירות שהגישו רופאים מתמחים, בקריאה לביטול ההסכם שנחתם עם הרופאים", מדווח דן אבן ב"הארץ". "[...] במקביל נדרשו המתמחים להעביר היום תצהירים לבית-הדין לעבודה, ובהם הסברים מדוע אינם מכבדים את צווי המניעה שהוצאו נגד התפטרותם".

אלה העובדות המשפטיות הפשוטות, ובהן מתמקדת הכותרת הראשית של "הארץ" ("מחריף המשבר במערכת הבריאות: בג"ץ יקבע אם ההתפטרות חוקית"), אך העיתונות המסחרית אינה מתעניינת בעובדות משפטיות פשוטות, ובוודאי שלא בעובדות משפטיות מורכבות. היא תרה אחר סיפורים דרמטיים, שבהם הצדדים נאבקים עד לחגיגות הניצחון או נהי ההפסד. הבעיה היא שסיפור המשבר במערכת הבריאות אינו עד כדי כך פשוט.

קחו למשל את בן כספית, הפרשן הבכיר ביותר ב"מעריב" (לא לענייני בריאות, לענייני אקטואליה). כספית משתף הבוקר את קוראיו במצוקתו בכל הנוגע למשבר הרופאים המתמחים. "אישית", הוא כותב, "אני לא מסוגל לנקוט עמדה. אחרי שיחה עם מישהו מהאוצר, אתה משתכנע שמדובר בהסכם היסטורי שמציל את הרפואה, משקם את הפריפריה, מחדש את המקצועות המתמוטטים. אחרי שיחה עם רופא מתמחה, אתה משתכנע שחרפת השכר העלוב שמשלמת המדינה הזו לטובי בניה נמשכת, ואף הונצחה. אחרי שיחה עם המנהלים שלהם, אתה כבר משוכנע שאין במה להשתכנע והאמת המוחלטת היא שאלה של פוזיציה".

מה לגבי יכולתו של עיתונאי להציג לקוראיו עמדה מורכבת? מה לגבי יכולתו של עיתונאי להימנע מכתיבת טור פרשנות כשאין לו עמדה? "בשלב הזה אין טעם להיכנס בעובי המשבר במערכת הרפואה ולנסות להבין מי צודק, איפה טעינו, מי כאן הרעים ואיפה, אם בכלל, נמצאים הטובים", מסביר כספית. "[...] במקרה שלנו לא רק שכולם טועים, אלא שכולם גם צודקים". כך, אם כן, נראית מציאות מורכבת מבעד למנסרת הפשטנות. בהמשך קובע כספית כי "יש רק פתרון מעשי אחד ליציאה מהמבוי הסתום הזה" – קיצור הסכם העבודה שנחתם מתשע שנים ל"שלוש או ארבע שנים" (זו, אגב, עמדת הרופאים).

גם הפרשן הבכיר של "ישראל היום" לענייני דעתנות ואקטואליה, דן מרגלית, חש מבולבל לנוכח המשבר במערכת הבריאות. "הכל מעורפל ומסונוור ואדם אינו מתמצא במבוך ואינו יודע לאן לנווט. אין מפה פוליטית. אין GPS משפטי", כותב מרגלית ומעלה את סוגיית תנאי העסקתם של רופאים מתמחים אל מרומי הפילוסופיה של הקיום: "הכל נכון, והכל לא כלום".

לרן רזניק, פרשן "ישראל היום" לענייני בריאות, דווקא יש עמדה די ברורה, שבה הוא מחזיק לאורך כל הדרך. "צביעות בחלוק לבן" היא כותרת טורו מהבוקר. "מאות הרופאים המתמחים – כולם עובדי ציבור – שנשבעו בשבועת הרופאים, רומסים את פסיקת בית-המשפט ואת שלטון החוק כולו", הוא מדגיש כבר בפתיחתו.

גם שי ניב, פרשן "גלובס" לענייני תעסוקה, מחזיק בדעה דומה. "הסולידריות המזויפת של הרופאים הבכירים", קראה כותרת טורו בעיתון שחולק אמש למנויים. הנה מה שיש לניב להגיד על דרישת הרופאים (וכספית) לקצר את טווח ההסכם: "תקופת ההסכם, תשע שנים של 'שקט תעשייתי', אינה העניין – אף שהנושא חוזר על עצמו בדף המסרים של הרופאים. הרי גם בהסכם האחרון משנת 2000 הסכימו הרופאים לא לשבות במשך עשור שלם. התשובה, חברות וחברים, אינה נעימה לאוזן: שעון נוכחות. שתי מלים שלא יופיעו בשום הודעה לעיתונות. עם התקשורת מדברים על 'משמרות של 26 שעות ברצף כמו פועלים שחורים', אך בשיחות מסדרון מדברים על הדבר הנורא מכל".

לניב ביקורת קשה על סיקור משבר הרופאים המתמחים בתקשורת. "למרות שמדובר במקרה המורכב ביותר שידעה מערכת יחסי העבודה בישראל", הוא כותב, "למרות שהאינטרסים השונים זועקים לשמים, סיפור הרופאים מסוקר במרבית אמצעי התקשורת כמו סיפור צבע על אנשים נפלאים שהמדינה מבקשת לדכא. העולם, על-פי אותה עיתונות, מתחלק לטובים ולרעים, ובאופן טבעי הרופאים בצד של הטובים. כל השאר זה זוטות.

"[...] התקשורת, לפחות הצהובה, הוכיחה שהיא מתגייסת למען העובדים רק בשני מקרים: כשמדובר במפעל לקופסאות שימורים אי-שם בעיירה רחוקה בגליל העליון, או כשמדובר בעובדי צווארון לבן שנמנים עם המעגל החברתי והתרבותי של הכתבים ועורכיהם. ובמקרים כאלה, העובדות בכלל לא חשובות".

ב"דה-מרקר" מתארת רוני לינדר-גנץ את העובדות, נכון להיום: "הרופאים מבתי-החולים במרכז נמצאים בסערת רגשות עצומה, כמעט בתחושה של 'תמות נפשי עם פלישתים'. הם משוכנעים שלא רק שההסכם שנחתם עושה להם עוול היסטורי, אלא שגם היחס של המדינה אליהם מזלזל, אלים ומתנשא. מבחינת האוצר ומשרד הבריאות, הרופאים לוקחים את החוק לידיים פעם אחר פעם, מזלזלים בנכונות של המדינה להידבר אתם, אף שכבר נחתם הסכם קיבוצי, ומעל לכל – חוששים כי אם דווקא עכשיו, לאחר הפעלת הכוח של הרופאים, המדינה תישבר ותקצר או תפתח את ההסכם – יהיה מדובר בבכייה לדורות, מסר איום ונורא לשלטון החוק ולמערכת יחסי העבודה בישראל". היא גם מציעה פתרון: "התערבות מיידית של ראש הממשלה בנימין נתניהו".

ב"מעריב", אחרי שכספית קובע שכולם צודקים ובכל זאת הפתרון האפשרי היחיד הוא קיצור הסכם העבודה, פונה גם הוא לראש הממשלה (ושר הבריאות) בנימין נתניהו: "קצר את ההסכם, אדוני ראש הממשלה, זה עדיין לא מאוחר מדי".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר היא ציטוט: "נתניהו, תתערב". העיתון לא מצטט את לינדר-גנץ וגם לא את כספית, כמובן, אלא את "הרופאים". מסתבר שזו דרישתם. בידיעה המתפרסמת בעמ' 2 של העיתון מצוטטים כמה מהם: ד"ר דורון נומרן, מנהל המחלקה האורתופדית ברמב"ם; ד"ר ולד אוגורצין, רופא מומחה שהתפטר מהמחלקה האורתופדית בתל-השומר; ד"ר אבי וייסמן, מנהל יחידת חדרי ניתוחים אמבולטוריים ברמב"ם; ד"ר אמנון מוסק, מנהל המרפאות הנוירולוגיות באיכילוב; וד"ר ג'קי אור, מנהל חדר טיפול נמרץ בתל-השומר. כולם, בזה אחר זה, קוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב במשבר. כותרת הידיעה: "נתניהו, איפה אתה".

"אני מאמין שאפשר למצוא פתרון למשבר הרופאים", מצוטט נתניהו בסיום הידיעה של דניאל אדלסון ב"ידיעות אחרונות". "בשיחות סגורות בימים האחרונים הוא אמר כי הוא באמת מאמין שניתן למצוא פתרון", מוסיף הכתב, "אך לשיטתו צריך לשמור על שני עקרונות: לא לפתוח את הסכם השכר עם הרופאים ולא לפרוץ את מסגרת התקציב. לאור ההתנגדות להסכם מצד כל-כך הרבה רופאים, ספק אם לתקוותיו יש בסיס".

שיבושים בתנועת הרכבות

28 מבין 40 נהגי הרכבת הקלה בירושלים הגישו אתמול את התפטרותם ולא התייצבו לעבודה, מדווחים יוסי אלי ויובל גורן. "עובדי הרכבת הקלה, שנחנכה רק לאחרונה, מוחים על הימשכות המשא-ומתן מול הנהלת הרכבת על תנאי עבודתם, שכרם ובטחונם התעסוקתי", נכתב בידיעה. "בנוסף לכך הם מאשימים את ההנהלה כי היא מנסה לפגוע בהתארגנות העובדים ומסרבת להכיר באופן רשמי בוועד שבחרו".

ועד עובדי הרכבת הקלה מקבל פתחון פה בידיעה ומסביר: "תנאי העבודה של הנהגים מקשים עליהם לבצע את עבודתם. אין להם ביטחון תעסוקתי או ביטחון פנסיוני, בניגוד לנהוג בגופים אחרים של תחבורה, משם הגיעו רבים מהם לעבודה זו".

בידיעה מובאת תגובת עיריית ירושלים, שאומרת כי היא דורשת מהזכיינית להעמיד מערך נהגים שיפעיל את הרכבת בצורה "רציפה ומהירה ובאופן מיידי". הזכיינית, חברת סיטיפס, מסרה: "אנו עושים הכל כדי לוודא שהתהליך יסתיים מהר ככל שניתן, ומקווים שבקרוב ימוסד מערך נהגים אמין ויציב לטווח הארוך".

עוד בידיעה, דיווח על פיצוץ במשא-ומתן בין עובדי רכבת ישראל להנהלה, שעלול להביא לשיבושים בתנועת הרכבות "כבר מחר".

גם ב"ישראל היום" דיווח [יורי ילון] על שביתת נהגי הרכבת הקלה. המניע להשבתה תופס בידיעה ארבע מלים בלבד: "במחאה על תנאי העסקתם". כל היתר מוקדש לדיווח על איומים של הנהגים המתפטרים על עמיתיהם, על התכנון להמשיך להפעיל את הרכבת בחלק מהשעות ועל הזעם בעיריית ירושלים.

ב"ידיעות אחרונות" מדווח דוד רגב כי לפי דו"ח העוני שצפוי לפרסם היום המוסד לביטוח לאומי, חלה בשנת 2010 ירידה במספר הילדים ובני הנוער העניים בישראל ("פחות מ-850 אלף"). לפי הדו"ח, "כל ישראלי חמישי וכל ילד שלישי בישראל הם עניים".

האליטה הנאורה

"כיל תממן 85% מפרויקט הקציר של ים המלח", מכריזה הכותרת הראשית של "כלכליסט". גולן חזני, הדר קנה וליאור בן-דוד מדווחים כי משרד האוצר ומפעלי ים-המלח הגיעו להסכם שלפיו מפעלי ים-המלח ישלמו כ-3 מיליארד שקל מעלות פרויקט קציר המלח ומניעת הצפת בתי-המלון (כ-3.5 מיליארד שקל עלותו הכוללת של הפרויקט), וזאת בניגוד להסכם מהעבר, שהעמיד את שיעור השתתפותם במימון המיזם על 40% והיה מאלץ אותם להשקיע פחות ממיליארד וחצי שקל.

הצדדים אף הגיעו להסכם באשר לגובה התמלוגים שמשלמים מפעלי ים-המלח על פעילות הפקת האשלג מהים. במקום תמלוגים בהיקף של 5% מההכנסות, כפי ששילמו עד היום, ישלמו מפעלי ים-המלח תמלוגים בגובה 10% מהכנסותיהם. "המשמעות של סעיף זה מבחינת קופת המדינה היא הכנסות של יותר מ-1.5 מיליארד שקל", מצוין.

אל הדיווח הבלעדי ב"כלכליסט" נלווה הבוקר דיווח מאת עמיר בן-דוד במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ולפיו חברת כימיקלים-לישראל תידרש להשתתף גם במימון פרויקט תעלת הימים.

בשער עיתון "הארץ" מתפרסמת הכותרת "אי.די.בי הקפיאה את התרומות לרשויות". רויטל חובל מדווחת כי הקבוצה הודיעה על הקפאת התרומות לרשויות המקומיות בעקבות נוהל חדש של משרד המשפטים, "המגביל תרומות מאנשי עסקים לרשויות, מחשש לניגוד עניינים".

הנוהל החדש קובע כי "כל תרומה שתתקבל ברשות מקומית תיבחן על-ידי ועדת תרומות בעירייה, וכי כל תורם פוטנציאלי ייאלץ למלא שאלון שאותו יבחן היועץ המשפטי ברשות המקומית, על מנת לפסול חשש לפגיעה בטוהר המידות". כאמור, לאור הכוונה ליישם את הנוהל החליטה אי.די.בי להקפיא את כל התרומות לרשויות המקומיות. לפי חובל, "בשלטון המקומי רואים בהודעת אי.די.בי גורם להפעלת לחץ על משרד המשפטים, בניסיון להביא לשינוי הנוהל, שטרם נכנס לתוקף".

הגישה של אי.די.בי, גישת ה"לא רוצים, לא צריך", אותו עלבון שחש החזק ברגע שמישהו מבקש להסדיר את עוצמתו, מוצאת ביטוי גם במאמר מאת ארי שביט המתפרסם הבוקר במרכז עמוד הדעות של "הארץ". במאמרו פונה שביט לראש הממשלה נתניהו בעקבות מקבץ הצעות החוק מעוררות המחלוקת שמקדמת הכנסת בזמן האחרון.

"מה שעומד על הפרק הוא קודם כל הדמוקרטיה הישראלית", כותב שביט, "[...] ואולם מה שעומד על הפרק יותר מכל הוא תחושת השייכות של האליטה הנאורה בישראל". לפי שביט, "האליטה הזאת ניגפה בקרב על השלום ובקרב נגד ההתנחלויות. היא איבדה את השלטון ואיבדה את ההגמוניה הציבורית. כל שנותר לה הוא החברה החופשית הישראלית וזהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. התקפה חזיתית על החופש ועל הדמוקרטיה תגרום לכך שהאליטה הזאת פשוט לא תהיה פה. היא תמסור את המפתחות לידי הפוטיניסטים, הש"סניקים והמתנחלים, ותניח להם ליהנות אלה מחברת אלה.

"אביגדור ליברמן, זאב אלקין ויריב לוין אוהבים ללעוג לאליטת-רחביה. אבל בלא האליטה של רחביה, רמת-אביב ורעננה אין לישראל קיום. בלא מדענים שמאלנים, אנשי רוח שמאלנים ויזמי הייטק שמאלנים תהיה ישראל נחשלת, חלשה ועלובה. היא לא תוכל לשלוט ביהודה ושומרון, לא תוכל להתגונן מפני איראן ולא תוכל לעמוד בסערות של המזרח התיכון. לכן הגיע הזמן שנתניהו יטה אוזן לבלר [חבר נעורים של נתניהו], לראובן ריבלין, לבני בגין ולדן מרידור. הגיע הזמן שיחזור אל הערכים של הרצל, ז'בוטינסקי ובגין. חזור לרחביה, ביבי. רחביה אולי יפת נפש, אבל רחביה היא נאורות ועוצמה. בימים הטובים יותר שלך, רחביה היא גם אתה".

ח"כ זאב אלקין, המוזכר במאמרו של שביט, חתום על מאמר דעה המתפרסם הבוקר ב"מעריב". תחת הכותרת "די לצביעות" יוצא אלקין נגד מי שטען כי מהלכיו שלו ושל חבריו לדרך יובילו להקמת מדינה טוטליטרית הדומה לרוסיה הסובייטית. "כדי לחשוש מפני הפיכתה של ישראל לרוסיה הסובייטית", כותב אלקין, "לא היו צריכים לחכות לעלייתי ארצה. הרבה לפני זה, בקיבוצים הישראליים, תלו תמונות גדולות של סטלין וראו בו דמות נערצת. הרבה לפני זה היו ישראלים שעברו לגור בצפון הארץ והסבירו שרצו להיות בין הראשונים שיפגשו את חיילי הצבא האדום אשר יגיעו לכאן עם בשורת הקומוניזם. צאצאיהם היום הם בשר מבשרה של האליטה הישראלית הישנה שתוקפת אותי בשצף קצף".

סותמים חורים

גידי וייץ מדווח ב"הארץ" כי המחלקה לחקירות שוטרים מנהלת חקירה נגד רמי כהן-גבורה, קצין לשעבר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, "בחשד שהעביר מידע לאחד המעורבים בחקירה הרגישה נגד שר החוץ אביגדור ליברמן". לפי דיווחו של וייץ, החקירה החלה לאחר ש"התעורר החשד כי הוא העביר מידע פנימי מתוך התיק לאחד החשודים". וייץ מציין גם כי "כהן-גבורה עסק בשבתו כקצין חקירות ביאח"ה גם בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי בולט", בין היתר תיקו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

ענייני תקשורת

יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי היום יתקיים בבית-המשפט העליון דיון בעיכוב מאסרה של ענת קם. ב"מעריב" מוקדש מדור "הראיון היומי" לשיחה שקיים נתיב נחמני עם עו"ד אילן בומבך, פרקליטה החדש של קם. "השופטים שגו, ולכן השיתו עליה עונש מאוד לא מידתי", הוא אומר. מדברי בומבך בהמשך נראה כי הוא כבר מביט קדימה, אל עבר המשפט הבא: "לא ניתן להעמיד אותה לדין ולגזור עליה עונש כל-כך קשה בלי להעמיד לדין את שותפה למעשה אורי בלאו. הרי תיאורטית הוא, שכנראה מכיר את הנהלים והחוק טוב ממנה, היה צריך לבוא ולומר לה כמבוגר האחראי: 'מה את עושה? אסור להוציא מסמכים כאלו מצה"ל', אבל הוא בחר להחזיק אותם בעצמו ואינו מואשם בדבר".

אלפי שאולי מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בית-המשפט קבע השבוע שבעלי האתר "זה וזה" יפצה את אתר "יד 2" ב-100 אלף שקל, בגין פרסום לשון הרע.

במוסף "מרקר ויק" כותב חיים הנדוורקר על התוכנית "60 דקות", ואילו חגי עמית כותב על הקשיים להפיק תוכנית תחקירים בטלוויזיה הישראלית. "אם לתוכנית כמו '60 דקות' יש תקציב של מאות אלפי דולרים לתוכנית, אצלנו זה עשרות אלפי דולרים במקרה הטוב", אומר לו מיקי רוזנטל. "בתקציב כזה אתה לא יכול להעסיק צוות לטווח ארוך, אלא להתפשר ולעשות כתבות מגזין".

לי-אור אברבך משוחח ב"גלובס" עם עיתונאים בכירים העתידים לקחת חלק ב"כנס חירום" להגנת התקשורת שיתקיים ביום ראשון הקרוב. "אני רוצה שנגיע לסולידריות", אומר לו רזי ברקאי, מהמארגנים. "הצעת החוק בעניין לשון הרע מקוממת גם אותי", אומר חגי סגל. "אנחנו צריכים להיות הפרטיזן שבא מהיער, אבל לא בשביל לשרוף את העצים" הוא הדימוי שבוחרת אילנה דיין. "יש בעיה שמשותפת לכלל העיתונות והתקשורת, והיא פעולות השלטון ורשויותיו להקשות עלינו להתבטא", אומר אלוף בן. ואילו דוברו לשעבר של ראש ממשלת ישראל והעורך הראשי של העיתון "מעריב" אומר כך: "התקשורת הישראלית מהווה כמעט את המערכת היחידה בדמוקרטיה הישראלית היום שמספקת איזונים ובלמים לרשות המבצעת ולמחוקקת, שכוללת את הממשלה והקואליציה בכנסת".