שר החוץ אביגדור ליברמן, אתמול (צילום: דוד ועקנין)
איראן זה שם
"סופו של מפקד הטילים האיראניים", נכתב בכותרת הראשית המגושמת של "ידיעות אחרונות". "עכשיו מתברר: בפיצוץ המסתורי נהרג גנרל חסן מוקאדם, מקורבו של בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח, שחוסל בדובאי. ברק: 'כן ירבו", נכתב בכותרת המשנה. "ברק על הפיצוץ באיראן: 'כן ירבו'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת המשנה מדייקים כי שמו של הגנרל הוא חסן טהרני-מוקאדם (שם משפחתה של זוגתו?). "אובמה לא הצליח לגייס את רוסיה וסין", נכתב בסופה של כותרת המשנה.
"הארץ" ו"מעריב" אינם מקדישים היום מקום על השער לפיצוץ שכבש את השערים אתמול, אלא לאופן האחר, הנוסף, שבו נלחם המערב, על-פי פרסומים ישראליים המצטטים פרסומים זרים, בתוכנית הגרעין של איראן. "איראן הודתה: וירוס חדש תקף את המחשבים שלנו", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". "איראן: הצלחנו להתגבר על נזקי תולעת המחשבים החדשה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "הווירוס, המכונה 'דוקו', התגלה בספטמבר", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לחזית אחרת: "צבא מצרים עצר את המבוקש מס' 1 בסיני", נכתב בה, מעל לתצלום של להבות אש פורצות מצינור הגז המחובל באל-עריש בשבוע שעבר.
איראן זה כאן
על אף שאיראן שוב גונבת את תשומת הלב, רוב העיתונים מצליחים להתייחס בשעריהם גם למה שנראה כהתפתחות משמעותית בבית-המחוקקים של מדינת ישראל. "לא רוצים דמוקרטיה", נכתב בכותרת מאמר של נחום ברנע, שרובו מופיע באופן מודגש על שער "ידיעות אחרונות". מתחת ללוגו "סערת חוקי הימין" מודפסות עוד שתי הפניות למאמרים של בעז אוקון ופרופ' דניאל פרידמן, שני הפרשנים המשפטיים הבכירים של העיתון. "סתימת פיות" היא הכותרת לטור של אוקון "על חוק עמותות השמאל", והכותרת המפתיעה "למה אני מתנגד" ניתנה לטור "על חוק השימוע לשופטים" של פרידמן.
"חבורת פחדנים" היא הכותרת לטור של אוקון בעמ' 4, על החוק האוסר על ארגונים להיעזר בתרומות משמעותיות ממדינות זרות, ומכוון לפגוע בארגוני השמאל. "הריח של הכסף הזר לא הפריע לממשלה אף פעם כשהיא סחרה עם משטרים מדכאים בדרום-אפריקה. הכסף הזר לא הפריע בעת מסחר עם כנופיות צבאיות. הכסף הזר לא מפריע לשרים לעבוד עבור גבירים בחו"ל בעד מיליונים לאחר שנכשלו בבחירות". "סגרו לשמאל את הברז" היא כותרת הידיעה עצמה.
"סערה סביב החוק להגבלת תרומות מממשלות זרות", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום". "ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעות החוק של ח"כ אקוניס וח"כ קירשנבאום. השמאל זועם: 'פגיעה בדמוקרטיה, רוצים לייבש אותנו'. בימין מברכים: 'צעד ראשון לעצירת החתרנות'. בליכוד: מחלוקת". דן מרגלית יוצא נגד "צונמי של הצעות חוק בעייתיות", דרור אידר מברך על החוק ומקלל את התקשורת, מתי טוכפלד כותב בטור פרשנות כי המחלוקת בליכוד היא בין הדור הצעיר לוותיק. גם כאן כותרת הידיעה עצמה היא "סוגרים את הברז". המלה "שמאל" אינה מוזכרת.
ב"הארץ", שם מתייחסים דרך קבע לסוגיות הללו, מתפנים היום להקדיש את הכותרת הראשית לקמפיין ותיק אחר של העיתון, נגד הביטוי העודף, לדעתם, שניתן בצה"ל לעמדותיהם של חייליו בני דת משה. "אלופים במילואים לרמטכ"ל: עצור את ההקצנה הדתית בצבא", נכתב בה. "מפקדי חיל האוויר, הים ואכ"א לשעבר מזהירים במכתב לגנץ: 'אין להשלים עם פגיעה בחיילות בשם הדת'", נכתב בכותרת המשנה.
מדברים לאט
"דיונים דחופים במשרד האוצר ובבנק ישראל בעקבות ההאטה בפעילות במשק והירידה הצפויה ביצוא בשל המשבר הגלובלי", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר". "הערכה באוצר: הפחתה חדה נוספת בגביית המסים. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר צפוי לכנס מחר מסיבת עיתונאים מיוחדת". "באוצר מודאגים: גביית המסים ב-2011 תחמיץ את היעד ב-4 מיליארד שקל", מבשרת כותרת הכפולה הפותחת.
"הפתרונות של האוצר לצניחה בהכנסות ממסים: ייקור הדלק, הרחבת הגירעון או קיצוץ רוחבי"', נכתב בכותרת הראשית עצמה. לפי מוטי בסוק, האוצר רואה, כאמור, שלוש דרכים להתמודדות עם תחזיתו, נכונה או לא: קיצוץ רוחבי (בכל התקציבים למעט תקציב הביטחון) שיפגע "בעיקר בתקציבים החברתיים" ויעורר מחאה בישראל, ביטול המלצות ועדת טרכטנברג שלא להעלות את המס על אנרגיה, והגדלת הגירעון, שתעורר מחאה מצד גופי ההון העולמי של המערב.
"מהמשבר הזה ישראל כבר לא תתחמק", נכתב בכותרת דיווח של אמנון אטד בעמ' 4 של "כלכליסט". "אם להסתמך על המספרים, המשבר העולמי כבר הדביק את ישראל. הצמיחה הנסוגה, הצריכה הפרטית שכבר לא מתרוממת והדולר המתחזק – מצביעים כולם על ההאטה שבפתח. עכשיו מגיע הזמן של הנגיד פישר לעבור ממגננה למתקפה". לאפשרויות העומדות בפני הממשלה להתמודדות עם המצב הכלכלי המסתמן מוסיף אטד בטור פרשנות את האפשרות "לא לעשות דבר" ולתת ל"מייצבים האוטומטיים" (היד הנעלמה של דור המחשבים?) לפעול את פעולתם. "נתניהו מיהר להציג את דו"ח טרכטנברג, ופחות ממהר לאשרו", נכתב בכותרת דיווח של תומר אביטל והדר קנה בעמ' 3 של "כלכליסט".
"ישבנו וחשבנו שצריך לעשות משהו כדי שהמחאה לא תסתיים בקיץ, אלא יהיה לה שלב ב' גם בחורף, ושהמחאה צריכה לעבור מהאוהלים אל משכן הכנסת. לפיכך החלטנו להוציא קריאה לציבור: 'החורף לא עוזבים את הכנסת'. פתחנו קבוצה בפייסבוק, ומשם הכל התחיל להתגלגל. עשינו פגישה ועוד פגישה, הקמנו אוהל בגן הוורדים, מול משכן הכנסת, ואנו מציפים את הכנסת", אומרת ליה נירגד לצבי זרחיה ב"דה-מרקר", בכתבה על פרויקט "המשמר החברתי".
"באוהל שהקימו מקיימים פעילי המשמר-החברתי דיונים ופעילויות, ומזמינים את הציבור להגיע אל תוככי משכן הכנסת, להיות נוכח בישיבותיהן של הוועדות השונות ובמליאה, ולדווח על כך", כותב זרחיה. "נירגד והפעילים האחרים מממנים מכיסם את הפעילות – טלפונים, הפעלת האוהל וכיו"ב – ומבקשים לגייס תרומות מהציבור. [...] פעילי המשמר-החברתי עקבו בשבועות האחרונים אחר 44 ישיבות של ועדות הכנסת, מהן 29 בשבוע שעבר. מי שבא לישיבה מדווח אחר-כך על רשמיו בפייסבוק". "אני מקווה שלאחר המחאה החברתית שפרצה בקיץ, חברי-הכנסת יתעשתו ויבינו שהציבור מסתכל עליהם, ובפריימריז הבאים הח"כים ייבחרו על-פי מעשיהם", הוא מצטט את אחד מחברי "המשמר".
המשמר החברתי ממשיך לפעול גם ב"מעריב", שם הוא שומר על חברותיו של נוחי דנקנר, בעלי העיתון. "דוד בועז: 'הוועדה לעידוד התחרותיות תיצור אנדרלמוסיה ותפגע בחברות ובמשקיעים בהן'", "הממונה על התקציבים לשעבר מותח ביקורת על מסקנות הוועדה ומזהיר מפני התוצאות", נכתב בכותרות על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". על החתום: יהודה שרוני, כתב "מעריב" לענייני ריכוזיות (אין דבר כזה). בסוף הראיון עצמו לא מופיע הגילוי הנאות "'מעריב' נמנה עם קבוצת אי.די.בי".
העילה התורנית
"מחירי הדירות סוף-סוף יורדים", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "השמאי הממשלתי: ירידה ממוצעת של 1.2% בכל הארץ. המחירים נפלו בתל-אביב ב-6%. הסיבה: המשבר העולמי והמחאה החברתית", נכתב בכותרת המשנה. על-פי דיווחי העיתונים הכלכליים על נתוני השמאי, מדובר לכל היותר בעצירתה של עליית המחירים.
"וול-סטריט ואיטליה הקפיצו את אחד-העם", נכתב בכותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר".
דעה קדומה
"כמי שלא היה מעודו במליאת הכנסת, מעולם לא יצא לי לראות את יו"ר הבית ראובן רובי ריבלין", כותב נעם בן-זאב בפתח טורו במדור "תיבת תהודה" במוסף "גלריה" של "הארץ", הסוקר הופעה של "הפילהרמונית בג'ינס". בן-זאב מתאר את ביצועיו של ריבלין כמנחה כחביבים וחינניים, אך גם אדנותיים וזחוחים, וכותב על "התופעה של חברי-כנסת הלובשים דמות חדשה לגמרי כשהם מתרחקים מבסיס האם: כמו שטעמה של חצי מנה פלאפל משתנה כשמתרחקים צעדים ספורים מהדוכן, כך גם הם משנים את עורם עם חציית גבולות הכנסת".
במה מתבטא שינוי עורו של יו"ר הכנסת, איש הליכוד? הוא "מפגין בקיאות במוזיקה וגם אהבה אליה (הוא ניגן כינור בצעירותו והיה מאזין קבוע של הפילהרמונית בקולנוע אדיסון בזמנו), וכשהוא מספר בבדיחות הדעת על 'התזמורת שלו' בת 120 הנגנים, שעליה הוא מנצח למרות שהיה מת לנצח על הפילהרמונית דווקא – הוא נראה כמישהו שמשאיר את האידיאולוגיה בבית אחרי שעות העבודה. בנסיבות אחרות, נדמה שהיה יכול להיות בקלות חבר מפלגת העבודה או מרצ; ומעניין אם גם דני דנון, למשל, או אנסטסיה מיכאלי, או להבדיל יעקב נאמן, היו יוצרים אפקט דומה אילו נתנו להם להנחות קונצרט של הפילהרמונית".
מילא הדעה הקדומה של מבקר המוזיקה הקלאסית של "הארץ", המזהה את העמדה הפוליטית הרחבה המשתרעת מימין למפלגת העבודה כברברית (כלומר, כזו שאינה מסוגלת ליהנות ממוזיקה קלאסית – עוד דעה קדומה, המזהה "תרבות" עם מוזיקה קלאסית), אבל מה אפשר לחשוב על המקצועיות של מבקר מוזיקה קלאסית המתעלם מהקשר ההדוק של הסגנון המוזיקלי שעליו הוא אמון לאותן אידיאולוגיות של ריבלין, דנון, מיכאלי וימינה?
ענייני תקשורת
לא היה צריך להיות מבקר מוזיקה קלאסית כדי להבין שהחיבור של מוסף תרבות אינטליגנטי וביקורתי עם הרקע העיתונאי של עורך ראשי כמו ניר חפץ וההשלכות שלו על אופי העיתון עצמו יחוללו דיסהרמוניה לא מפוארת בכלל. "שכרם של עובדי מגזין התרבות 'ז'ורנל' של 'מעריב' יקוצץ ב-25%", כותב נתי טוקר ב"דה-מרקר". "המגזין הושק לפני חודש וחצי בלבד, וכבר יוצאים בעיתון למהלך התייעלות במטרה להפחית את ההוצאות. כחלק מצעדי ההתייעלות, צומצם מספר עמודי המוסף מ-16 בימי השקתו הראשונים ל-12 כיום [...] 'ז'ורנל' היה אחד ממוצרי הדגל של העיתון מאז שנרכש על-ידי קבוצת אי.די.בי, שבשליטת נוחי דנקנר [...] ב'מעריב' רואים במוסף התרבות מהלך מהותי לצמיחת העיתון. ברשימת יעדיה העיקריים לשנת 2012 כללה החברה 'ביסוס מעמד מוסף התרבות החדש 'ז'ורנל' ופנייה באמצעותו לקהלים חדשים'".
"זכיינית ערוץ 2 קשת מבקשת לדחות בשנה את תשלום התמלוגים למדינה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט" (שלי פריצקר). מתחת לכותרת מודפסת תמונתו של מנכ"ל קשת אבי ניר, שלוב ידיים ומחייך בביטחון. אין לו סיבה לחשוש; למה שנתניהו ירצה להיפטר מאודי סגל?