לא אסון

הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מוקדשות פעם נוספת לנעשה באיראן. הפעם מדווח על "פיצוץ מסתורי" (ביטוי שמופיע בכותרותיהם של שלושת הטבלואידים) שהתרחש בבסיס צבאי במדינה.

גם הכפולות הפותחות של שלושת הטבלואידים מוקדשות לסיקור הפיצוץ באיראן ותוצאותיו, תוך רמיזות לאפשרות שלישראל יד בדבר. ב"ידיעות אחרונות" מונים שורה של "תקלות מסתוריות" שהתרחשו בעבר בבסיסי צבא איראניים, ב"מעריב" שואלים "מי פוגע בצבא האיראני?", וב"ישראל היום" מופיעה תיבה תחת הכותרת "איראן: פיצוצים עם סימני שאלה".

השילוב המדויק בין התמוגגות עצמית להיתממות והכחשה, שכה חביב על הממסד הישראלי וכלי התקשורת שלו במקרים של פיצוצים מסתוריים במדינת אויב, מנוסח הבוקר יפה-יפה בטורו של דן מרגלית, המתפרסם ב"ישראל היום".

"אין כל יסוד לטעון שישראל גרמה לאירוע, וגם אם אינה דוברת אמת בעניין זה, אין מקום לבוא אליה בטענות", כותב מרגלית. "אין סיבה לקבל אחריות למעשה כזה, בין אם הוא פרי ביצוע ישראלי בין אם לאו. אפילו אם לאו – אין כל אסון בכך שהאיראנים ישקיעו משאבים רבים וחשיבה מודיעינית במאמץ לגלות את הסדק בסכרם. מצד אחר, אין שום סיבה שישראל תקבל על עצמה אחריות לפעולה שיש בה כדי למשוך אש לעברה בצורה של ביקורת בינלאומית. כאשר התבטא יצחק שמיר כי 'למען ארץ ישראל מותר לשקר', והוא כמובן התכוון לתחבולות בזירה הבינלאומית ולתחמנות כלפי חוץ, לעגו לו. אך אילו היה האירוע באיראן חתום בעברית וישראל הכחישה אותו – זה אותו שקר-לא-שקר מותר ורצוי, אבל כאמור, באמת אין ידיעה שאכן זה כך".

בידיעות המתפרסמות על הפיצוץ אוספים הכתבים את מעט המידע שאפשר לאתר ומדווחים על מותם של 17 בני-אדם, על הנזק שנגרם לבסיס, על גלי ההדף שהורגשו בסביבה, על הניחושים באשר לתפקידו הצבאי של הבסיס שנפגע ועל התגובות לאירוע באיראן ומחוצה לה.

ההבלטה הרבה שמקבל הפיצוץ בבסיס איראני והנפח הנרחב של הסיקור (על אף מיעוט המידע) מדגימים את טענתו של דרור פויר, שכתב בטורו האחרון שבמוסף "G" של "גלובס" כך: "התקשורת הישראלית יכולה ללמד אותך הרבה יותר על המתרחש במעמקי האדמה במתקן להעשרת אורניום בנתנז – 9,000 צנטריפוגות מחולקות למערכים של 164 צנטריפוגות – מאשר על מה שמתרחש בשכונת ג'סי כהן בחולון".

ובאמת, מה כבר מתרחש בשכונת ג'סי כהן בחולון? אם תושבי השכונה מעוניינים בתשומת לבו של הממסד הישראלי והתקשורת הנספחת אליו, יואילו בטובם לאיים על מדינת ישראל בנשק להשמדה המונית, ולא בפערים חברתיים בלתי נתפסים.

מבחן ו"דיל"

"הארץ" מקדיש את כותרתו הראשית להחלטת הליגה-הערבית להשעות את סוריה מהארגון. "החלטה דרמטית, כמעט חסרת תקדים", מגדיר זאת אבי יששכרוף. "החלטת הליגה-הערבית להשעות את חברותה של סוריה בליגה, להטיל עליה סנקציות כלכליות ולדון עם נציגות האופוזיציה על סדרי תקופת המעבר עשויה להכשיר גם את הדרך למתקפה צבאית על סוריה, דוגמת המתקפה שבוצעה נגד לוב", כותב צבי בראל בטור פרשנות, אך בהמשך מסייג ומוסיף כי ספק אם כך יקרה.

בכפולה הפותחת של "הארץ" מתפרסם סיקור נרחב של הדיון הצפוי בוועדת השרים לחקיקה על החוק שיחייב מועמדים לשיפוט בבית-המשפט העליון להתייצב לשימוע פומבי בפני ועדת החוקה של הכנסת. מאמר המערכת של העיתון מעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מבחן: "האם ילך בדרכי מנחם בגין, או בדרכו של אולמרט". מי שרואה בעיתון "הארץ" חלק מ"כנופיית שלטון החוק", יכול לראות בניסוח הזה איום מרומז.

גם "מעריב" מסקר בהרחבה את הדיון הצפוי בהצעת החוק. לסיקור נלווה טור מאת בן-דרור ימיני, שבאופן מסורתי מבקר בחריפות את מערכת המשפט. גם הבוקר תוקף ימיני את "חסידי אסכולת ברק" ואת ה"דיקטטורה השיפוטית" שהקים בישראל, אך לצד זאת מזהיר מפני נפילה "מן הפח אל הפחת". לפי ימיני, "יש גם לזכור שהפוליטיקאים שלנו זכו למוניטין שלהם לא רק בגלל רדיפה. הם תרמו לתדמיתם הרעה. גם מבקרי השיטה הנוכחית חוששים, בהתייחס לנפשות הפועלות, שהשיטה המוצעת עלולה להיות אף גרועה יותר". בן כספית תוקף אף הוא את הצעת החוק במדור הדעות של העיתון. עמוד נוסף מוקדש לראיון עם השר גלעד ארדן, המתנגד להצעת החוק.

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם הסיקור המצומצם ביותר של הצעת החוק, כמחצית מעמ' 12 בלבד. טובה צימוקי מדווחת כי לפי "גורם משפטי בכיר", "העלאת הצעת החוק בעיתוי זה נועדה לאותת ל[נשיאת בית-המשפט העליון דורית] ביניש כי עליה לכבד את ה'דיל' שנרקח בינה לבין השר נאמן. מישהו רוצה לוודא שהיא לא תמנע את המינויים של שלושת השופטים המוסכמים לעליון בעוד עשרה ימים. [...] אם ביניש לא תעמוד בהסכמה, יסיר השר נאמן את התנגדותו להצעת חוק השימוע, כאשר ההצבעה תתקיים בוועדת השרים לענייני חקיקה – ובכך יבטיח רוב לאישורה".

אטרף

בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי האחרון קיבלו חיילי צה"ל שהוצבו ליד ההתנחלות בית-חגי התרעה על רכב חשוד שנראה נוסע באזור ללא אורות. כשהגיחה לעברם מכונית שסירבה לעצור פתחו באש, הרגו את הנהג, הרב דן מרצבך, ופצעו שתי נוסעות שהיו עימו. עיתוני הבוקר מסקרים בהרחבה יחסית את הריגתו בשוגג של הרב מרצבך על-ידי החיילים. יחסית למה? יחסית לסיקור מקרים שבהם חיילי צה"ל הרגו בשוגג פלסטינים.

אין לתמוה על כך, שכן העיתונות הישראלית של הזרם המרכזי אפילו אינה מתיימרת לפעול למען זכויות אדם באשר הם בני-אדם ולשמש פה למען כל תושבי השטחים שבשליטת ישראל. גם קבוצות מיעוט שנמנות עם אזרחי המדינה (עניים, ערבים, חרדים) אינן זוכות ממנה ליחס הוגן. בהכללה, העיתונות הישראלית היא עיתונות יהודית ולבנה, עירונית וחילונית. ככל ההכללות, גם זו הכללה גסה, וראו את מקרה הרב מרצבך. לא עירוני ולא חילוני, אלא דתי תושב ההתנחלות עתניאל, שנהרג בעת שהיה בדרכו לתפילת שחרית במערת המכפלה בחברון. ובכל זאת אין דומה סיקור מותו לסיקור מותם של פלסטינים שנורים בשוגג על-ידי חיילי צה"ל.

בכך פועלת העיתונות הישראלית הן בהתאם להיגיון המסחרי שעומד בבסיסה והן בתיאום עם יתר זרועות הממסד. דני אדינו אבבה ועקיבא נוביק מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי אחד מחבריו של החייל שירה על הרכב והרג את הרב מרצבך סיפר לאחר המעשה כך: "הכל היה אטרף. לא היה זמן להסתכל. רק כשאחת הפצועות יצאה מהרכב גילינו שמדובר ביהודים". ודוק: "יהודים", ולא בני-אדם חפים מפשע. ב"ישראל היום" מדווחים אפרת פורשר ולילך שובל כך: "צה"ל הודיע כי ההרוג והפצועות יוכרו כנפגעי פעולות איבה כדי שהביטוח-הלאומי יסייע בהקדם למשפחות". החלטה מעניינת, לתשומת לבם של עורכי-דין המייצגים ערבים אזרחי המדינה.

הסיקור בטבלואידים נרחב – בין עמוד לשניים בכל עיתון – ומדגיש את הטעות של החיילים שהרגו (ולא, כמקובל, את ההתנהגות החשודה של הקורבן). "המחדל הצבאי שעלה בחיי הרב", לשון הכותרת ב"ידיעות אחרונות". "תחקיר ראשוני: החייל פתח באש בניגוד להוראות", מדווחת הכותרת ב"מעריב". "טרגדיה של טעויות", מסכמת הכותרת של "ישראל היום". באמת ובתמים מדובר בטרגדיה נוראה. מתי בפעם האחרונה תואר מוות בשוגג של פלסטיני כטרגדיה?

ב"הארץ" תופסת הידיעה כמחצית מהתוכן המערכתי בעמ' 6, ומתפרסמת תחת הכותרת "חייל צה"ל הרג בטעות רב שנסע בדרום הר חברון". בסיומה מציין הכתב אנשיל פפר כך: "ארגון בצלם פירסם אתמול כי בחמישה מקרים מתחילת 2001 נהרגו אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בפעילות טרור מירי חיילים שעמדו במחסומי פתע וזיהו אותם בטעות כמחבלים".

גילוי נאות

מי שהספיד את עיתונות הדפוס בשנים האחרונות לא לקח בחשבון את האינטרסים הזרים של בעלי ההון. שתי הדוגמאות הבולטות הן איל ההימורים שלדון אדלסון, שהקים את "ישראל היום", ואיש העסקים נוחי דנקנר, שרכש את "מעריב" ומשקיע בו מיליונים. מובן שלצד משרות נוספות לעיתונאים וגרפיקאים, הפריחה המדומה בעיתונות הדפוס טומנת בחובה עיוותים יסודיים.

"הריכוזיות בתקשורת עלולה לפגוע בחופש הביטוי בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. צבי זרחיה מדווח בהרחבה על ממצאי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שבדק את ההשלכות של הריכוזיות והבעלויות הצולבות על כלי תקשורת בישראל.

לפי מחברי הדו"ח, תמיר אגמון ועמי צדיק, "יש סיכונים פוטנציאליים משמעותיים הנובעים מריכוז בעלויות, בעלויות צולבות (בעלות על כמה כלי תקשורת, כמו עיתון וערוץ טלוויזיה) ובעלויות אלכסוניות (בעלים של כלי תקשורת שהוא גם בעלים של עסקים כלכליים אחרים) על כלי התקשורת".

בין הסיכונים שמונים שני החוקרים: פגיעה בחופש הביטוי, יצירת דעת קהל שלילית כלפי גורמים פוליטיים או עסקיים משיקולים של בעל השליטה בכלי התקשורת, סיקור חדשותי מוטה אינטרסים כלכליים, הצגת מצגים מוטים לצורכי שיווק של עסקים אחרים בבעלותו של בעל השליטה, הימנעות מחשיפה ציבורית לעניינים הנוגעים לו, צמצום או אי-סיקור של אירועים המציגים עסקים של בעל השליטה באור שלילי וסיקור חדשותי מוטה של תהליכים כלכליים, שבהם יש לבעל השליטה אינטרס, כמו התנגדות לרפורמה שתביא להקטנת הרווחיות בענף שבו בעל השליטה עוסק. עוד מזהירים השניים מפני היווצרות ניגוד עניינים במצב של בעלות אחת על קבוצת עסקים, שיש לה הוצאה גבוהה לפרסום ומעוניינת במחירי פרסום נמוכים, ועל כלי תקשורת המעוניין במחירי פרסום גבוהים.

בסך-הכל, הדו"ח נראה רלבנטי הרבה יותר לדנקנר (ולאליעזר פישמן, הבעלים של "גלובס") מאשר לאדלסון. לאחרון אין אינטרסים מסחריים ברורים במשק הישראלי, שממילא קטן עליו בכמה מידות.

לצד האזהרות, מספק הדו"ח גם כמה המלצות. בין היתר מומלץ להחמיר את כללי הבעלויות הצולבות כך שתהיה מניעה מוחלטת של בעלות צולבת בין כלי תקשורת המשדרים חדשות ואקטואליה, להחמיר את הדרישות לקבלת אישורים לרכישת כלי תקשורת או עיתון על-ידי כלי תקשורת אחר ולהפעיל רגולציה על בעלויות אלכסוניות של הבעלים של כלי התקשורת. כמו כן מומלץ לחייב עיתונים יומיים לעמוד בכללי דיווח ושקיפות ביחס לאינטרסים הכלכליים של בעלי העיתונים, לרבות גילוי נאות תקופתי על הבעלות בעיתונות הכתובה, ומניעת בעלויות צולבות בין העיתונים (אגב, עיתונים החברים במועצת העיתונות ממילא מחויבים לגילוי נאות כזה. לפי תקנון האתיקה של המועצה: "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". אף עיתון אינו עומד בתנאי זה).

"כניסת שלדון אדלסון לשוק העיתונות המודפסת באמצעות 'ישראל היום' והצלת 'מעריב' על-ידי נוחי דנקנר נעשו מתוך אינטרסים ברורים – שאינם עולים בקנה אחד עם חוקי הכלכלה. הצלת ערוץ 10 על-ידי יוסי מימן וזכיינית ערוץ 2 רשת על-ידי אודי אנג'ל, גם היא לא נבעה ממניעים כלכליים קרים", כותב אמיר טייג בטור פרשנות הנלווה לדיווח של זרחיה.

אבל טייג מזכיר גם את ההתערבות של פוליטיקאים בכלי תקשורת בישראל, כך שהדרישה בדו"ח להרחבת הרגולציה על העיתונות המודפסת עלולה להתגלות בסופו של דבר ככלי להעברת ההשפעה מההון לשלטון. הפתרון של טייג בא מהשורה התחתונה של עסקי העיתונות: "מרבית גופי המדיה בישראל מוחלשים, ומתקשים לשמור על עצמאות כלכלית, שהיא תנאי הכרחי לעצמאות עיתונאית", הוא כותב. "כל עוד חוקי הכלכלה אינם רלבנטיים בעולם המדיה המקומי, ימשיכו גופי התקשורת להיות תלויים באחרים – בבעל הון רווי אינטרסים או בפוליטיקאי שטובת הציבור אינה בראש סדר יומו".

ביאליק, כצנלסון, בן-ארצי

במשפחתון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו, שוב מקדישים עמוד שלם למותו של שמואל בן-ארצי, אביה של שרה נתניהו. כך, לא רק מי שהספיד את עיתונות הדפוס טעה – גם מי שהספיד את העיתונות כבמה מרכזית לאנשי הגות, ספרות ורוח.

"קודם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה", קראה הכותרת בראש גליון "דבר" מה-6.7.34, לאחר מותו של חיים נחמן ביאליק. "ב. כצנלסון איננו", הכריז העיתון ב-13.8.44, עם מותו של ברל. "שמואל בן-ארצי 1914–2011", נכתב בכותרת בעמוד השער של "ישראל היום" בשבוע שעבר. "אני מבטיח לך, שמואל: סוכת דוד שוב לא תיפול", מצוטט הבוקר בנימין נתניהו בכותרת ידיעה מאת שלמה צזנה ויורי ילון על הלווייתו של שמואל בן-ארצי.

"אם היינו חיים בעולם אידיאלי, המודל לחיקוי של החברה הישראלית לא היה האלפיון העליון ובעלי ההון, אלא שמואל בן-ארצי ז"ל, אביה של שרה נתניהו", כותב איל מגד בטור הספד נלווה. "[...] הוא היה לא רק מודל חיקוי, אלא סדנה רוחנית מהלכת, או בעברית שלבטח היתה לו לזרא: מגה מודל לחיקוי. אם החברה שלנו תהיה בצלמו ובדמותו של שמואל בן-ארצי, אפילו רק בשיעור מזערי, דיינו".

ב"הארץ" אין ידיעה על ההלוויה. ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מסתפקים בידיעת תצלום. ב"מעריב" מצטט אלי ברדנשטיין את יאיר נתניהו, שספד לסביו ואמר, בין היתר, כך: "אני מרגיש שהיתה לי זכות גדולה שהיה לי סבא כזה. גם לאמא היתה זכות גדולה יותר שהיה לה אבא כמוך. אתה זכית בבת מופלאה ומיוחדת במינה, שאהבתה ודאגתה אליך לא ידעו גבול. אתה היית מרכז חייה". ב"ידיעות אחרונות" המשפטים המהללים את שרה נתניהו נעדרים מציטוט ההספד של הנכד. ב"ישראל היום" הם מופיעים ונוסף עליהם גם המשפט: "כל סדר היום שלה סבב סביבך".

זכותו המלאה של "ישראל היום" להספיד גיליון אחר גיליון את אביה של רעיית ראש הממשלה. גם עיתון "ידיעות אחרונות" מספיד מדי שנה את מותו של נח מוזס. ההבדל – "ידיעות אחרונות" הוא עסק פרטי של משפחת מוזס. בין "ישראל היום" ובין משפחת נתניהו אין כל קשר.

ענייני תקשורת

ב"מעריב" מדווח (סוכנויות הידיעות) כי בין ההרוגים ברעידת האדמה שפקדה את טורקיה ביום חמישי האחרון גם שני עיתונאים שהגיעו לאזור כדי לסקר את הרעידה הקודמת.

נתי טוקר ואמיר טייג מדווחים ב"דה-מרקר" כי בעלי המניות של הזכיינית רשת ניהלו בשבועות האחרונים מגעים בניסיון למכור אותה לבעלי המניות של הזכיינית קשת תמורת 220-200 מיליון שקל.

מארק שון מדווח ב"כלכליסט" כי בנימין נתניהו וערוץ 10 פתחו בהליכי גישור בתביעת הדיבה שהוגשה בעקבות התחקיר של רביב דרוקר על נסיעותיו של נתניהו לחו"ל.