רצון טוב

שר האוצר יובל שטייניץ הודיע אתמול כי משרדו מסכים שלמעלה מ-200 עובדים המועסקים כעובדי קבלן בהוסטלים לניצולי שואה יועסקו כעובדי מדינה, כך דיווח אתמול שי ניב ב"גלובס". "מדובר בעובדים המועסקים זה שנים על-ידי קבלן חיצוני, אף שמדובר בהוסטלים ממשלתיים", הזכיר ניב. "זאת, לאחר שהאוצר סירב עד כה לקליטתם בטענה כי מדובר ב'פרויקט זמני' – רמיזה מביכה לגילם המבוגר של הניצולים".

לפי ניב, ברקע ההחלטה החדשה פגישה שקיים שטייניץ עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ובמהלכה הגדיר שר האוצר את הסכמתו זו כ"מחווה של רצון טוב" בדיונים שהשניים מקיימים בימים אלה על גורל עובדי הקבלן. יחד עם זאת, שטייניץ הבהיר כי "האוצר דבק בעמדתו שלא להעסיק באופן ישיר את מרבית עובדי הקבלן בשירות המדינה, ובראשם עובדי הניקיון והאבטחה". על-פי הדיווח של ניב, בכל זאת יש נכונות במשרד האוצר לקלוט "כמה אלפי עובדים המועסקים במסגרת 'קרנות מחקר' שליד בתי-החולים הממשלתיים, וכן כמה אלפי עובדים נוספים המועסקים ברשויות המקומיות בתפקידים הזהים לאלה המבוצעים על-ידי עובדי הרשויות מן המניין".

חיים ביאור מדווח הבוקר ב"דה-מרקר" כי "החלטת שטייניץ לקלוט את עובדי ההוסטלים לניצולי השואה התקבלה בעקבות דרישה תקיפה של ההסתדרות. עיני עירב בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלחץ על שטייניץ". גם ביאור מדווח שהאוצר דבק בהתנגדותו לקליטת רוב עובדי הקבלן כעובדי מדינה. "לא ייתכן שניסוג 30–40 שנה אחורה, מהלך שיפגע במשק וביעילות של שירות המדינה", מצוטט שר האוצר. "יש מקום לתיקון חברתי, אך לא לקלקול כלכלי". יחד עם זאת, שטייניץ הבטיח להקצות כספים ל"אכיפה דרקונית" של חוקי העבודה במקומות שבהם מועסקים עובדי קבלן ולהגדלת מספר הפקחים מטעם משרד התמ"ת שיוודאו כי עובדי הקבלן מקבלים את זכויותיהם.

"הישג יחצני", מגדיר ביאור בטור פרשנות נלווה את החלטת שטייניץ לקלוט את 220 עובדי ההוסטלים כעובדי מדינה. "מהם 220 עובדי קבלן בתוך ים של 400-300 אלף עבדי קבלן בישראל?", הוא שואל. "באוצר משוכנעים שהמחווה בעניין ההוסטלים ועוד מחווה פה ושם ידרבנו את בית-הדין [הארצי לעבודה], שיתכנס שוב מחר, למנוע שביתה נוספת בשבוע הבא", מסביר ביאור. "[...] אלא שגם אם השופטים יתרשמו שנוצר בסיס טוב להמשך המו"מ ויאסרו על שביתה נוספת, הדרך להסכמה בין הצדדים עוד ארוכה. האוצר עדיין אוחז בתפיסה לפיה העבודה הקבלנית היא צורת העסקה לגיטימית, הרווחת במערב ומאפשרת גמישות בניהול, הנחוצה במיוחד על רקע הזעזועים בכלכלה הגלובלית".

רוני לינדר-גנץ, לעומת זאת, רואה בצעד של שטייניץ "היסטוריה קטנה". לצד הטור של ביאור היא כותבת טור משלה ובו היא טוענת כי "לראשונה בתולדותיה מלאימה המדינה בחזרה שירות חברתי חיוני שהופרט. מדובר בתקדים חשוב, שישמש עוגן לכל מי שיטען בעתיד נגד הפרטת שירותים חברתיים, כמו שירותי רווחה ובריאות".

"ידיעות אחרונות" מגדיל לעשות ומקדיש להחלטת שטייניץ ידיעה בעמודי החדשות. "הניצחון שלנו, הרווח של ניצולי השואה", מסביר הציטוט שמשמש כותרת ומתפרסם לצד תצלום [יריב כץ] של עובדי ההוסטל לניצולי השואה בפרדסיה, חוגגים את הבשורה בחיבוק משותף. דוד רגב, גד ליאור ואיתן גליקמן מדווחים על ההחלטה. רוחל'ה אברהמי, יו"ר ועד ההוסטלים, מצוטטת כך: "יש צדק בעולם, ועכשיו הוא נעשה. בשעה טובה אנחנו רואים בשטח את הערכים ואת המוסר שגדלנו עליהם. הניצחון שלנו הוא הרווח של ניצולי השואה, ואני מקווה שזוהי רק סנונית ראשונה לקראת הסדרת מעמדם של כל עובדי הקבלן במדינה".

במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח אלפי שאולי כי דרור אטרי, ראש איגוד החברות לניקיון, שבראיון עימו שפורסם לפני יומיים באותו מוסף טען כי הדרך לעזור לעובדי הקבלן טמונה בשיפור תנאיהם והתגאה בשכר הראוי ובתנאים הטובים שהוא נותן לעובדיו, לא שילם בעצמו שכר לחמישה עובדי קבלן שהעסיק.

לפי הדיווח, ימים אחדים לפני שהעניק אטרי את הראיון ל"מעריב", קיבל בית-המשפט בקשת פירוק נגד חברת אפיק-ביטחון שבבעלותו, בקשה שהגישו חמישה עובדי קבלן בשל אי-תשלום עבור שכר עבודה ואי-תשלום זכויות סוציאליות כגון דמי חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. "מטעמי צנעת הפרט אני בוחר שלא להיכנס לבירור ולניהול התביעה הנגדית שמתגבשת כיום נגד אותם עובדים על גבי עיתון זה", אומר בתגובה אטרי.

במדור המשפטי שמתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח עומר אלוני על מקרה אחר שנדון לאחרונה בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, "שמהווה דוגמה מצוינת לחשיבות שיש להסדרת הנושא [של עובדי הקבלן] ולאופן שבו זכויותיהם של עובדי הקבלן, ובמיוחד של עובדי הניקיון שביניהם, נרמסות ברגל גסה".

אלוני מדווח על אדם בשם אולג (שם משפחתו לא מצוין, וחבל שכך), עולה מרוסיה, שהועסק במשך חמש שנים על-ידי חברת אופק כעובד ניקיון בקניון הזהב בראשון-לציון, עד שהודיעו לו כי הוא מפוטר משום שהחברה הפסידה את המכרז בקניון. חברת אופק התחמקה מלשלם לאולג פיצויי פיטורים "ואפילו דרשה מהחברה החדשה שזכתה במכרז שלא להמשיך להעסיק את העובדים שלה, ואולג בכללם".

בתביעה בבית-הדין לעבודה התברר כי גם בתקופת עבודתו בחברת אופק לא זכה אולג לזכויות הפנסיוניות המגיעות לו כחוק. לפי השופט דורי ספיבק, "מנהלי החברה ניצלו את קשיי השפה של אולג ואת תמימותו, עשו כל שביכולתם כדי להתחמק מלשלם לו פיצויי פיטורין, ואפילו גזלו את משכורתו האחרונה וסירבו לשלם לו אותה". לאחר שנתיים של דיונים משפטיים נפסק כי החברה תפצה את העובד ב-53 אלף שקל. הון קטן עבור עובד קבלן, עודף עבור המנהלים הבכירים בתאגידים הישראליים.

הכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדשת לרשימה ארוכה מאת שאול אמסטרדמסקי על "אי-שוויון משולש" במדינה, ועל תרומתו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ושר האוצר לשעבר, למצב. "ההכנסה החודשית הממוצעת של עצמאי מהמאיון העליון בישראל עמדה בשנת 2010 על 271,293 שקל. זו ההכנסה נטו, אחרי מסים", כותב אמסטרדמסקי. 4,250 איש חברים במאיון העליון בישראל, אך שיעורם בעוגת ההכנסות הכוללת (נטו) של העצמאים עומד על 20.4%. אמסטרדמסקי מגדיר את הפער בהכנסה החודשית הממוצעת (נטו) בין העשירון העליון לעשירון התחתון – פי 29 – כרובד הראשון של האי-שוויון בישראל.

הרובד השני, לפי אמסטרדמסקי, נוגע לשינויים בחלקם היחסי של העשירונים על פני העשור האחרון. בשנת 2000 היה חלקו היחסי של העשירון העליון בעוגת ההכנסות (נטו) 32.4%, ובתוך עשור צמח ל-35.2%, אך חלקו היחסי של העשירון העליון בעוגת ההכנסות הכוללת גדל ב-8.6% וחלקו של המאיון העליון זינק במהלך העשור בכ-15%. במקביל, בכל העשירונים האחרים נרשמה ירידה בחלק היחסי בעוגת ההכנסות, למעט בעשירון התחתון ("שם פשוט המצב נשאר גרוע כשהיה"). לפי אמסטרדמסקי, "הנתונים האלה הם תמצית התרחבות הפערים בחברה הישראלית".

הרובד השלישי באי-שוויון נוגע לעובדה כי אין מדובר בתוצאה מקרית, אלא "תוצאה של יד מכוונת". לפי אמסטרדמסקי, "אף שאחת המטרות של מדיניות מס היא חלוקה מחדש באופן שוויוני יותר של עוגת ההכנסות, השינויים במדיניות המס הישראלית חוללו את ההפך הגמור. הרפורמות במס הכנסה ובמס חברות שהונהגו בישראל מתחילת העשור הקודם – שהמהנדס הראשי שלהן הוא ראש הממשלה ושר-העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו – הרעו את מצבם היחסי של השכבות החלשות ושל מעמד הביניים ושיפרו רק את מצבו היחסי של העשירון העליון. וביתר שאת הן שיפרו את מצבו היחסי של המאיון העליון. [...] מדיניות המיסוי, שאמורה לשפר את מצבם של החלשים בחברה, הרעה אותו. החלשים אולי הרוויחו יותר ברוטו, אבל אחרי שנכנסו למערכת המיסוי, כל השיפור בחלקם היחסי בהכנסות נעלם". בתגובה ממשרד ראש הממשלה מוסבר כי מדיניות המיסוי של נתניהו הובילה לצמיחה במשק.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר רשימה מתורגמת מ"הגרדיאן" מאת ג'ורג' מונביוט, תחת הכותרת "המאיון העליון הוא הגורם ההרסני ביותר לעושר של האנושות". מונביוט מזכיר כי ממחקרו של חתן פרס נובל בכלכלה דניאל כהנמן עולה "שסוחרים ומנהלי קרנות בוול-סטריט מקבלים שכר עצום על הצלחה שאינה עולה על זו שהיה מפיק קוף שימפנזה מהטלת מטבע". עוד מציין מונביוט כי מחקר שהתפרסם ב"Psychology Crime and Law" השווה תוצאות של 39 מנהלים בכירים ומנכ"לים בחברות בריטיות מובילות עם תוצאות בבית-חולים שבו עצורים פושעים המורשעים בפשעים חמורים. "לפי ממדים מסוימים של פסיכופתיות, תוצאות המנהלים היו זהות ואף גבוהות מאלה של הפושעים. למעשה, במדדים אלה הם אפילו עלו על המטופלים שאובחנו כבעלי הפרעת אישיות פסיכופתית".

ההסבר של מונביוט הוא שאנשים המוכשרים בחנופה ומניפולציה, וניחנים באגוצנטריות והעדר מצפון, עשויים להיות מנהלים מצטיינים. "אם יש לך נטיות פסיכופתיות אך נולדת למשפחה ענייה, יש לך סיכוי טוב להגיע לכלא", הוא כותב. "ואולם אם יש לך נטיות פסיכופתיות ונולדת למשפחה עשירה, יש לך סיכוי טוב להגיע לבית-ספר למינהל עסקים".

מונבויט מבהיר כי "אין כאן טענה שכל המנהלים פסיכופתים, אלא רק שהכלכלה שלנו מתגמלת את הכישורים הלא נכונים. [...] מנכ"לים מתנהגים כיום כדוכסים, וממצים מאחוזת הפיננסים שלהם סכומים חסרי פרופורציה ביחס לעבודה שהם מבצעים או הערך שהם מייצרים – סכומים שלעתים מוצצים את דמם של העסקים שעליהם הם חיים כטפילים. לא מגיע להם נתח מהעושר שעליו השתלטו יותר מאשר לנסיכי הנפט".

אנו עוד ניפגש. לא יודע מתי, לא יודע היכן (אולי באביב)

כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לדו"ח הסוכנות לאנרגיה אטומית, שנעשה אתמול פומבי. "הארץ" ו"מעריב" בוחרים בכותרת אינפורמטיבית פשוטה ("איראן מפתחת בחשאי פצצה גרעינית" ו"איראן מפתחת נשק גרעיני", בהתאמה). "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" לא מתאפקים ומנסחים כותרות יצירתיות ("הפצצה של הסוכנות לאנרגיה אטומית" ו"הדו"ח של הפצצה", בהתאמה).

"זה לא אקדח מעשן, זה טיל היכול לשאת ראש חץ גרעיני", מסכם יוסי מלמן ב"הארץ" את ממצאי הדו"ח. "[...] איראן פועלת בעקביות זה כעשור לפתח פצצת גרעין. איראן הצליחה לבצע ניסויים שמקרבים אותה ליכולת לייצר נשק גרעיני, למזער ראש חץ גרעיני על טיל שיהאב ולבצע ניסוי גרעיני כדי לבדוק את היכולת הזאת".

יחד עם זאת, מלמן כותב כי "הדו"ח הוא ניצחון לעמדה הישראלית. אולם הניצחון יתסכל את ישראל. תסכול זה נובע מכך שאף שהאקדח מעשן, ספק אם הוא יירה. [...] מהדו"ח קשה להסיק באופן נחרץ מתי תוכל איראן להרכיב את הפצצה הראשונה שלה. כל הערכה אפשרית, בין שישה חודשים לשנתיים".

"על רקע הדו"ח החריף של סבא"א, קל יותר להבין את רצף ההדלפות מישראל בשבועות האחרונים בדבר אפשרות לתקיפה צבאית באיראן", מוסיף עמוס הראל בטור משלו בעיתון. "ההדלפות אכן ביטאו ויכוח אמיתי המתנהל בצמרת הישראלית, אולם עוצמתן והעיתוי שלהן סייעו גם להעלאתו המחודשת של האיום האיראני לראש סדר היום הבינלאומי".

"מעריב" מספק את הנוסח הנרחב ביותר של "עיקרי הדו"ח". גבי גולדמן פורשת על פני כשלושה עמודים את הממצאים שכלולים בו. בטור נלווה קובע בן כספית כי הגיע "הזמן לפעול".

לפי כספית, "בקיץ הבא יכול להיות שנעמוד על סף הסיטואציה הזו, ולכן המערב יודע היום שזה הזמן ללכת בכל הכוח. מי שלא רוצה שכל המזרח התיכון (כולל תל-אביב) יבער, צריך לעשות מעשה. זהו, בעצם, האולטימטום הישראלי. הוא אמיתי, הוא מוחשי, והוא צודק. בעל הבית עוד לא השתגע, אבל אם זה יימשך ככה, הוא ישתגע ועוד איך, ומצדו שהכל יישרף". כספית קורא לחרם על הבנק המרכזי של איראן ותעשיות הנפט שלה, ומציע התחייבות של ערב-הסעודית להגדיל את תפוקות הנפט כדי למנוע עליית מחירים דרסטית של הנפט.

"השאלה המרכזית עכשיו מצטמצמת לתהייה האם הגיוני שישראל תתקוף, כלומר האם תפעל כמדינה מטורפת שאיננה מתחשבת כלל בתוצאות מעשיה", כותב צבי בראל במדור הדעות של "הארץ". "השאלה הזאת מציבה את ישראל בעמדה זהה לזאת של איראן. שהרי גם כלפיה התהייה המרכזית היא לוגית: האם איראן תהיה מוכנה לסבול קריסה כלכלית ופגיעה עצומה בנפש, רק כדי לקיים את פרויקט הגרעין שלה? המאמץ הבינלאומי להטיל על איראן סנקציות נוספות או לשכנע אותה באמצעות גזרים לחדול מפיתוח פצצה נשען על ההנחה כי מדובר במדינה רציונלית, ולפיכך היא בסופו של דבר תתרצה. אם, לעומת זאת, תתקבל התפיסה הישראלית, שלפיה איראן איננה רציונלית אלא מדינה של מתאבדים, אזי אין אפילו טעם להטיל עליה עוד סנקציות, כי אלה ממילא לא יוכלו לשכנע מטורפים לשנות את מדיניותם. כאן גם טמונה הסתירה בלוגיקה הישראלית".

עפר שלח זהיר יותר מעמיתו לעיתון, בן כספית. "הדו"ח מעלה חשדות מפורשים למאמץ איראני להסתיר, להונות ולעשות כל מאמץ כדי להמשיך בפיתוח האופציה לנשק גרעיני מתחת לאפם של פקחי סבא"א, הנוכחים במפעל ההעשרה המרכזי בנתנז", כותב שלח. "אבל הוא עוצר צעד לפני האמירה המפורשת, לפיה ברור בוודאות שאיראן ממשיכה בתוכנית הסדורה שלה להשגת נשק גרעיני".

"זה חשוב, מפני שמבחינת ישראל משמעותו של הדו"ח היא במה שיבינו ממנו המדינות האמורות עתה לפעול. [...] את חלון הזמן הדיפלומטי קובעים גם התנאים המבצעיים: מקובל לומר שהאפשרות לתקיפה קטנה למינימום בחודשי החורף, ולפיכך האפשרות שישראל תתקוף באיראן הולכת וקטנה עם כל יום שעובר. כרגע, הכל מצביע לכך שהוויכוח יתחדש באביב הבא. עד אז נדע מה הושג במועצת הביטחון, ויהיו גם סימנים ראשונים להשפעה בשטח. ובוויכוח אצלנו, בציבור וגם בחדרים הסגורים, מי שתומך בתקיפה יישאר כנראה בדעתו ואף יתחזק בה; ומי שמתנגד לה? נראה באביב".

"פרסום הדו"ח מחזיר את הכדור למגרש הבינלאומי", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "ישראל לא לבד. זה הזמן לשוב ולדבוק במדיניות שגיבש אריאל שרון כשהיה ראש ממשלה: להציג את איראן כבעיה של העולם, בעיה שיכולה להיפתר באמצעות הקהילה הבינלאומית, בדרך דיפלומטית, כלכלית או צבאית".

ב"ישראל היום" כותב בועז ביסמוט על גורליות הרגע הזה. לדבריו, "הכדור כבר לא בידי איראן. הוא בידי העולם, שאמור למנוע בעתיד 'אני מאשים' נוסף המזכיר את זה של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר מנאום הפתיחה של משפט אייכמן. כן, עד כדי כך הסיפור הזה מסוכן".

"ברק: בשום תרחיש לא יהיו 50 אלף הרוגים וגם לא 500", לשון כותרת לידיעה ב"הארץ" [גילי כהן, יהונתן ליס, ברק רביד ורויטל חובל]. לפי הדיווח, שר הביטחון העניק אתמול ראיון נרחב לרשת ב', ובו אמר כי "זריעת הבהלה בעיצומה למרות שאנחנו הכי חזקים באזור ונישאר כאלה בכל טווח נראה לעין. מלחמה זה לא פיקניק, אך בשום תרחיש לא יהיו 50 אלף הרוגים וגם לא 5,000 ולא 500 הרוגים".

קטיגוריה מיוחדת של מקצוענים

ב"ידיעות אחרונות" שוב מפרסמים הבוקר את חילופי הדברים הפרטיים שדלפו משיחה בין ניקולא סרקוזי לברק אובמה. אתמול פורסמה על כך ידיעה קטנה מאת בנימין טוביאס במדור חדשות החוץ בעיתון. ידיעה נוספת, מאת ליאור זילברשטיין ואיתמר אייכנר, תופסת הבוקר את כל עמ' 6 בעיתון.

תזכורת: שיחה בארבע עיניים בין שני המנהיגים דלפה לכמה עיתונאים בשל טעות טכנית. העיתונאים קיבלו מכשירים אלקטרוניים שנועדו לשמשם בעת תרגום מסיבת העיתונאים של סרקוזי ואובמה לפני תחילת האירוע. המארגנים חילקו את המכשירים בלי אוזניות, אך העיתונאים גילו יוזמה וחיברו אוזניות משלהם למכשירים, וכך יכלו להאזין לכמה דקות מהשיחה הפרטית בין שני המנהיגים. "נתניהו שקרן, אני כבר לא יכול לראות אותו", אמר נשיא צרפת. "לך נמאס ממנו? אני צריך לדבר איתו לעתים יותר תכופות ממך", השיב אובמה.

העיתונאים שהאזינו לשיחה תימללו את הדברים, אבל כאן נפסקה היוזמה שלהם. על-פי הדיווחים, הם נענו לבקשת המארגנים והסכימו בינם לבין עצמם להימנע מלפרסם את תוכן השיחה. רק לאחר הדלפה לאתר אינטרנט צרפתי העוסק בביקורת התקשורת ("Arret Sur Images"), נעשה הסיפור פומבי.

עורך האתר, דניאל שניידרמן, משוחח עם כתבת "הארץ" שירלי סיטבון ואומר לה: "עיתונאים שעוסקים בפוליטיקה הם קטיגוריה מיוחדת של מקצוענים. הם לכודים במערכת הפוליטית". עיתונאי אחד, שסירב ששמו יפורסם, הסביר לאתר הצרפתי: "אנחנו עובדים עם האנשים האלה כל יום, ולא רוצים שהם ייראו רע". "לפעמים אני מרגיש שפשוט אין חופש עיתונות במדינה הזו", מצוטט גיום ז'ייבן, מנהל בית-הספר לעיתונאות בפריז.

כאמור, "ידיעות אחרונות" מקדיש לסיפור עמוד שלם וכמוהו גם "הארץ". "מעריב" מסתפק בידיעה קצרה, אך "ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, דווקא מעניק לסיפור סיקור נרחב יחסית – מרבית עמ' 9 בעיתון. ידיעה מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות מביאה את עיקרי הדברים, אך שמה דגש על תגובות ביקורתיות בעקבות דליפת השיחה. "אני מעריץ גדול של ראש הממשלה נתניהו, אני מכיר אותו כבר שנים", מצוטט הסנטור ג'ון מקיין, שתוקף את אובמה על הדברים שאמר. עוד מדווח כי בהודעה מאת יו"ר המפלגה הרפובליקאית ריינס פריבוס נאמר: "מזעזע כי נשיא ארה"ב מדבר באופן כה לא זהיר על מנהיג בעלת הברית החשובה ביותר שלנו במזרח התיכון".

בטור פרשנות נלווה מסביר מתי טוכפלד: "יש אולי מי שיתאכזבו לדעת, אבל נתניהו לא נבחר כדי למצוא חן בעיני אובמה או סרקוזי, ואפילו לא בעיני מרקל וברלוסקוני. הוא התמנה לתפקיד כדי להיות נאמן לדרכו, שעליה קיבל מנדט ביום הבחירות. אם זה לא מתאים למי ממנהיגי העולם, בעיה שלהם".

ענייני תקשורת

"ערוץ 10 בשידור חוזר: קרב הישרדות", קראה אמש הכותרת הראשית של "גלובס". בכפולה הפותחת של העיתון התפרסמה ידיעה מאת רועי ברק על החלטת ועדת הכלכלה לדחות את ההצעה לאפשר לערוץ לדחות את פרעון חובותיו ועל הטענות כי המניע לכך פוליטי.

לי-אור אברבך מוסיף בטור פרשנות נלווה כי "גם אם לא היה איום מפורש של ראש הממשלה על ערוץ 10, וגם אם בחדשות 10 לא מחפשים את נתניהו – כעת זה נראה כך. המחזה היום (ג') בוועדת הכלכלה של הכנסת צבע בצבעים ברורים תמונה מסוכנת, שבה מפלגת השלטון בצד אחד וגוף שידור ציבורי ישראלי בצד היריב. אנשי הקואליציה סימנו היום את ערוץ 10. הם לא הצביעו על-פי השכל הישר, אלא ביקשו ללמד לקח את הערוץ – בין אם בגלל הידיעות בעיתון בימים האחרונים, ובין אם בשל איבה מתמשכת מצד כתבי הערוץ. גם אם היה כאן קצה קצהו של ספין, או ניפוח המבוסס על סיפור אמיתי, הוא סחף את כולם אליו והם מצויים כעת בסחרחרת".

לפי אברבך, "בישראל לעולם לא תהיה עיתונות טלוויזיה חופשית. אחת לכמה זמן יבליח תחקיר מזעזע ומטלטל ממהדורות החדשות, אבל על כל אחד כזה יש סיפורים עצומים אחרים שנעצרים. והם לא נבלמים בחדרי העריכה או בדסק החדשות. המעצור הוא מעצור מחשבתי, שמתעורר בחדרי ועדת הכלכלה, סביב שולחן הממשלה ובמסדרונות הכנסת. שם, בכל צעדה של גופי השידור בתחינה לעוד חמצן, נגרעת מהם פעם אחר פעם עצמאותם".

"כשחברי-הכנסת מהקואליציה קיבלו אתמול בבוקר הוראה חד-משמעית שלא לתמוך בהצלת ערוץ 10, זה היה כבר ברור. המעורבות של ראש הממשלה בנושא ערוץ 10 אינה ספין הישרדותי של הערוץ – אלא אמיתית ומצביעה על שינוי מבהיל במאזן האימה שבין התקשורת לבין הפוליטיקאים", כותב אמיר טייג בטור פרשנות המתפרסם ב"דה-מרקר".

ב"הארץ" מדווחת גילי איזיקוביץ כי קרן נויבך הודחה מהגשת התוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון, לאחר שלוש שנות הגשה. מרשות השידור נמסר: "מנהליה של קרן נויבך בטלוויזיה התנגדו לכך שתגיש את התוכנית 'מבט שני' במסגרת העונה החדשה בטענה כי היא אינה עוברת מסך". איזיקוביץ מזכירה כי בשבוע שעבר זומנה עורכת התוכנית של נויבך ברשת ב' לשימוע לפני פיטורים.

מאמר המערכת במוסף "ז'ורנל" של "מעריב" מבוסס על נאום שנשא אנדריי ז'דאנוב לפני אגודת הסופרים הסובייטים באוגוסט 1934. "מצבה של העיתונות בישראל חמור", נכתב במאמר. "הדקדנס וההתפוררות שמאפיינים אותה מעידים על קריסת הערכים של השמאל. זמנם של הטקסטים שלה, ששיקפו את נצחון השמאל בשעתו, חלף לבלי שוב. [...] אופייניות במיוחד לדקדנס ולדעיכה של השמאל הן אורגיות ההלשנה והשנאה העצמית. הכותבים הבולטים שלו מכרו עטם לזרים המבקשים לפגוע בנו. [...] האמת והמוחשיות ההיסטורית של התיאור העיתונאי חייבות להשתלב בעיצוב האידיאולוגי החדש ובחינוך של האדם ברוח הציונית. [...] עמישראל כבר מכין לו צבא של כותבים ושל אמנים – הכותבים ברוח המהפכה הציונית. אנו מאמינים בכל מאודנו שהצבא האדיר הזה יוסיף ויתחזק".