"שולחן הכנסת" הוא המושג המטפורי הרווח למקום שעליו מונחות הצעות חוק בישראל. השבוע, מעט יותר מחודש לאחר השבעתם של הנבחרים ועוד לפני שהתפזר העשן סביב הרכבת הממשלה, התפזר גם העשן מעל אותו שולחן מדומיין, עם פרסומן של ההצעות שנערמו עליו מאז פתיחת מושב הבכורה של הכנסת ה-19.

מבין מאות ההצעות שהגישו הח"כים, עשרות מבקשות להטביע חותם על תחום התקשורת: על דמותה של העיתונות ועצמאותה, על מקורות הכנסותיה, על אופי והיקף הצנזורה השלטונית, על חופש הביטוי וחופש המידע. אם להצעות חוק היו פה וידיים, הן היו קמות לחיים ומתחילות להתקוטט ולקרוע זו את זו לגזרים, כאן ועכשיו על השולחן. ושהטובה ביותר תנצח.

מי שיעיין בהצעות החוק לעומקן יגלה כי הן כמעט לעולם אינן מגבילות עצמן להסדרה אפרורית של שוק התקשורת המקומי והמכשולים הכלכליים והאתיים הכרוניים שטורדים את מנוחת שחקניו. התקשורת היא רק חלק מהתמונה; מאחוריה ומסביבה הולכת ומתבהרת סצינה תזזיתית של מאבק על שליטה בשיח כולו, כלומר בתודעתם של הנתינים.

אלא שערפילית האבק שמייצר המאבק האמוציונלי הזה מסתירה לעתים קרובות חלל ריק. רבות מהצעות החוק הנסקרות כאן הוגשו בגרסה דומה או זהה בכנסת הקודמת, והונחו מחדש על שולחנה של הכנסת כעת, כדי שניתן יהיה להמשיך בקידומן. רובן הוגשו כהצעות חוק פרטיות על-ידי ח"כים מהאופוזיציה, והללו, מעצם היותם מיעוט, יתקשו להעבירן ללא תמיכת הממשלה, שמטבע הדברים מוענקת בקמצנות.

נתונים סטטיסטיים שנאספו על ביצועיהן של כנסות קודמות העלו כי רק כ-6% מבין אלפי הצעות החוק הפרטיות המוגשות מדי קדנציה ישלימו את הליך החקיקה וייכנסו לספר החוקים. שיעור זעיר אף יותר מהן ישרוד את כל ההליכים בלי לאבד את צלמו. על רקע זה ראוי להתייחס למסמכים הנסקרים כאן לא רק כאל הצעות תיקון עם כוונות קונקרטיות, אלא גם (ואולי בעיקר) כקריאות כיוון כלליות המאותתות על המציאוּת שמנסחיהן מייחלים ללוש, אם רק תינתן להם האפשרות.

מקורות עיתונאיים וזכויות יוצרים

שתי הצעות חוק חדשות-ישנות מבקשות לעגן בחוק את ההסכם הלא-כתוב שבין עיתונאים למקורות חסויים – המקור יספק מידע בעל חשיבות ציבורית, והעיתונאי יגן עליו מפני חשיפה. על-פי המצב החוקי השורר היום, רשויות המדינה רשאיות לחייב עיתונאי למסור להן מידע שהגיע לידיו מתוקף תפקידו – דרישה העשויה לעתים קרובות להביא לחשיפת המקור.

חברי סיעת מרצ וח"כ נחמן שי (העבודה) מבקשים לשנות את המצב הקיים ולהכניס בפקודת הראיות סעיף שיקבע כי "עיתונאי אינו חייב למסור ראיה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו, [...] וכן ראיה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע, אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי יש לגלות את הראיה". הצעות ברוח זו שהוגשו בכנסות קודמות – כשלו (פ/744/19, פ/296/19).

עיתונאי "הארץ" אורי בלאו בעת משפטו באשמת החזקת מסמכים סודיים, 24.7.12 (צילום: יוסי זליגר)

הצעה אחרת שעליה חתומים חברי מרצ היא "הצעת חוק הגנה על עיתונאים במילוי תפקידם", המבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל ולהחזיק במסמכים סודיים, אף שעל-פי חוקי המדינה מדובר בעבירה פלילית. העילה: מדובר בנשמת אפה של העבודה העיתונאית. "עיתונאים בישראל עומדים בפני ברירה בלתי אפשרית בעת מילוי תפקידם, בין עבירה על האתיקה המקצועית לבין עבירה על החוק", מסבירים מגישי ההצעה. גם הצעה זו הוגשה בכנסת הקודמת, אך לא צלחה את הליך החקיקה (פ/135/19).

חברי סיעת חד"ש הגישו מחדש הצעת חוק המבקשת להעניק לעיתונאים זכויות יוצרים חלקיות על חומריהם, גם אם ויתרו עליהן במסגרת החוזים שחתמו עליהם. על-פי הנוהג הרווח כיום, עיתונאים מוסרים לידי מעסיקיהם את זכויות היוצרים על חומרים שיצרו במסגרת עבודתם העיתונאית. ההצעה מבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל בחזרה את זכויות היוצרים על חומריהם במקרים שבהם ירצו לפרסמם שלא במדיום שעבורו נוצרו במקור – בספר, למשל, או בסרט תיעודי. ההצעה נעדרת התייחסות למבנה המתגבש של כלי התקשורת העכשוויים, המתאפיין באינטגרציה גבוהה בין חומרים טקסטואליים ואודיו-ויזואליים, כמו גם בריבוי זרועות: זרוע מודפסת או זרוע משודרת המסתייעות בכבדות בזרוע מקוונת (פ/510/19, פ/509/19).

הגבלת חופש הביטוי של בכירים

ח"כ מירי רגב (ליכוד), הצנזורית הצבאית הראשית ודוברת צה"ל לשעבר, מבקשת להערים קשיים על יכולת הביטוי של בכירי מערכת הביטחון עם צאתם לאזרחות. על-פי הצעתה, שהוגשה גם בכנסת הקודמת, קצינים בדימוס בצבא, בשב"כ, במוסד, במשטרה ובגופי ביטחון אחרים יחויבו לקבל אישור מיוחד בטרם יורשו לחלוק עם הציבור הרחב מידע, תובנות וחוויות שצברו במהלך שירותם.

בדברי ההסבר להצעה מפנה ח"כ רגב אצבע מאשימה כלפי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וכלפי הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי: "הצעת חוק זו באה על רקע מספר התבטאויות שנויות במחלוקת של אישי ביטחון בכירים לשעבר – רמטכ"ל וראש מוסד שעוררו סערה ציבורית ופוליטית מוצדקת בעניין החלשת כוח ההרתעה של ישראל ודה-מורליזציה של הציבור במדינה" (פ/756/19).

ח"כ מירי רגב, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

הצעה אחרת של ח"כ רגב מכוונת נגד נבחרי ציבור פטפטנים: על-פי ההצעה, חבר-כנסת שיפר צו איסור פרסום או יחשוף מידע שנפסל לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית יאבד את חסינותו וניתן יהיה להעמידו לדין. בנימוקיה מסבירה ח"כ רגב כי המניע להצעה הוא התבטאויותיהם של חברי-כנסת בנוגע לכליאתו, העלמתו ומותו של סוכן המוסד הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר ("העציר X"), התבטאויות שהובילו לחשיפת הפרשה. "תכלית הצעת החוק היא להבהיר כי חברי-הכנסת אינם מורמים מן העם ומהחוק", כתבה חברת-הכנסת בהצעתה (פ/603/19).

דיבה קיבוצית

ועוד בענייני צבא ועם: יוני שטבון, ח"כ טרי מסיעת הבית-היהודי, חתום על הצעת חוק המבקשת לאפשר לציבור הרחב, ובכלל זה חיילי צה"ל, להגיש תביעות דיבה נגד אישים וגופים שלתפיסתם הוציאו את דיבתו של צבא ישראל. ח"כ שטבון מציין בהצעתו כי המדינה נמנעת מלהעמיד לדין מקטרגים ומפיצי עלילות נגד צה"ל – ועל כן ראוי לאפשר לציבור כולו לתבוע את עלבונו של הצבא. כדוגמה הוא מביא את הסרט "ג'נין ג'נין", שיוצרו, מוחמד בכרי, לא הועמד לדין בגין הוצאת דיבה אף שבית-המשפט קבע כי הפיץ בדותות על התנהלות הצבא הישראלי.

ח"כ יוני שטבון, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

"חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, נשמר באמצעות תיקון זה, המנסח מחדש את נקודת האיזון שבין חופש הביטוי לחופש השיסוי", כותב ח"כ שטבון בהצעתו. "נראה שאין טוב מאור השמש המחטא כדי לטפל בבעיה, ודווקא יצירת האפשרות לבירורן של העובדות בבתי-המשפט היא שתחזיר את המערכת לנקודת איזון מוצלחת יותר" (פ/759/19).

ביטול האגרה

ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) ממחזר הצעת חוק שהגיש בכנסת הקודמת ח"כ אריה אלדד, ולפיה אגרת הטלוויזיה תבוטל כליל. "בעידן החדש של ריבוי ערוצי טלוויזיה דרך האינטרנט וגם השימוש במקלטי הטלוויזיה לסרטי וידיאו, חיבורים למחשב וצרכים אחרים, מרבית האזרחים במדינה אינם משתמשים בטלוויזיה כמקלט שידורים", נכתב בדברי ההסבר להצעה, שנוסחה כתיקון לחוק רשות השידור.

ח"כ טיבי גורס גם כי גובהה של האגרה, 356 שקל בשנה נכון להיום, אינו פרופורציונלי, ומציע כי פעילותה של רשות השידור תמומן, בין היתר, באמצעות "פרסומים מסחריים והשתתפות תקציבית של מוסדות חברתיים ותרבותיים". בשנים האחרונות, מזכיר חבר-הכנסת, רשות השידור אינה עומדת במחויבויות התוכן שלה (פ/392/19).

ח"כ אחמד טיבי, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

מכיוון אחר מאגפים את רשות השידור דב חנין ועמיתיו לסיעת חד"ש, שהגישו מחדש הצעה המבקשת לקשור את ידיו של אגף הגבייה, ככל הנראה הזרוע המושמצת ביותר בספירת השידור הציבורי. כיום, מוסבר בהצעה, מאפשרת פקודת המסים לעקל את רכושם וחשבונותיהם של בעלי מקלטים שצברו חוב לרשות השידור. חברי חד"ש מעוניינים לשים לכך סוף ולהתיר לגובים לעקל אך ורק ציוד המשמש לקליטת שידורי טלוויזיה (פ/540/19). הצעה אחרת שהגישו חברי חד"ש מבקשת לפטור מתשלום אגרה בעלי מוגבלויות ששיעור הנכות שנקבע להם הוא 50% ומעלה (פ/6/19).

חוק אילנה דיין

שתי הצעות חוק זהות, שמקדמות סיעות מרצ וחד"ש, מבקשות לעדכן את השימוש בהגנת "אמת דיברתי" במשפטי לשון הרע. על-פי ההצעות, בחוק איסור לשון הרע תוכנס הבהרה שלפיה אדם יוכל לטעון כי "דיבר אמת" גם אם מאוחר יותר התברר כי שגה – וזאת כל עוד תפיסתו בעת הפרסום תתבסס על אמת "כפי שנחזתה במועד הפרסום".

אילנה דיין בבית-המשפט העליון, 7.2.11 (צילום: יוסי זמיר)

עילת הגשתן של ההצעות זהה גם היא: פסק הדין של בית-המשפט העליון בעניין תחקיר "עובדה" על נסיבות הריגתה של הילדה הפלסטינית איימן אל-המאס. על-פי התחקיר, ששודר ב-2004 בערוץ 2, חייל שזוהה כ"סרן ר'" ושירת במוצב צה"לי בקרבת העיר רפיח ביצע וידוא הריגה בילדה שהתקרבה למוצב יתר על המידה. בית-דין צבאי זיכה את החייל מאשמה, אך תביעה שהגיש נגד אילנה דיין וחברת טלעד נדחתה בהליך ערעור בפני שופטי בית-המשפט העליון בטענה כי תוכן התחקיר הוא בגדר אמת לשעתה. כעת מבקשים חברי-הכנסת לעגן בחוק את ההלכה שקבע בית-המשפט (פ/704/19, פ/705/19).

העלבה וביזוי

שתי הצעות זהות אחרות שהגישו סיעות מרצ וחד"ש מבקשות למחוק מספר החוקים את עבירת "העלבת עובד ציבור" – אישום גמיש וסובייקטיבי הנשלף מעת לעת מן הנפטלין לצורך סתימת פיות. "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שסעיף אנכרוניסטי זה ישרוד בספר החוקים שלה, ובוודאי שלא ייאכף", נכתב בדברי ההסבר להצעות החוק (פ/49/19, פ/131/19).

ח"כ ישראל אייכלר, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

ח"כ ישראל אייכלר, מנגד, מבקש דווקא להרחיב את תחולתם של דיני לשון הרע. חבר-הכנסת מסיעת יהדות-התורה הגיש מחדש הצעת חוק שניסח עוד בכנסת הקודמת, ולפיה ייאסר ביזוי של אדם בשל "השתייכותו החברתית", ובלשון ההצעה: "השתייכות לקבוצת האוכלוסייה החרדית, השתייכות לקבוצת הציונות הדתית, השתייכות לקבוצת תושבי יהודה ושומרון, השתייכות לקבוצת ההתיישבות החקלאית והקיבוצית, השתייכות למוצא אתני והשתייכות למוסד לימודי" (פ/758/19).

הגבלת איסור פרסום

הצעה חדשה שהגישו חברי-הכנסת נחמן שי ומרב מיכאלי נועדה להגביל את תוקפם של צווי איסור פרסום המונפקים על-ידי מערכת המשפט. על-פי ההצעה, צווי איסור פרסום הניתנים מטעמים של "פגיעה בחקירה" או "גרימת נזק לחשוד" יונפקו לתקופה של שבוע בלבד; לאחר פרק זמן זה, אם לא יוארכו על-ידי בית-המשפט, יפקע תוקפם. כמו כן מוצע להגביל במידת מה את האפשרות להנפיק צווי איסור פרסום מטעמי הגנה על פרטיות.

ח"כ מרב מיכאלי, פברואר 2013 (צילום: נתי שוחט)

"עוד מוצע שבמקרה שבו התפרסם המידע הנתון בצו איסור פרסום בתקשורת זרה, בית-המשפט יקיים דיון בתוך 24 שעות מרגע הפרסום. זאת מכיוון שבעולם הגלובלי, המידע מגיע לאינטרנט באופן מיידי, ואזרחי ישראל נחשפים בקלות לפרסומי תקשורת זרה", כתבו חברי-הכנסת שי ומיכאלי בדברי ההסבר. "הצעת החוק בכללותה נועדה להבטיח כי פרשיות שיש להן חשיבות ציבורית לא יתנהלו במחשכים, אלא תהיה בקרה ציבורית על ההליך, ויישמרו האינטרסים החשובים של זכות הציבור לדעת וחופש המידע", הוסיפו (פ/617/19).

השידור והארכיון הציבוריים

שתי הצעות חוק שהגישה מחדש סיעת חד"ש מבקשות להעלות את שיעורם של השידורים בשפה הערבית בערוצים הכפופים לרשות השידור ולרשות השנייה – מ-5% ל-20% לכל הפחות, בהתאם לשיעורם של אזרחי ישראל הערבים בכלל האוכלוסייה (פ/696/19, פ/692/19). הצעה אחרת שהגישו חברי חד"ש מבקשת לתקן את חוק הקולנוע כך שיחייב את מועצת הקולנוע להפנות לפחות 20% מכספי התמיכה להפקת "סרטים המשקפים והמביאים לידי ביטוי את יצירתן של קבוצות תרבותיות שאינן זוכות לייצוג הולם בקולנוע" (פ/184/19).

ח"כ נחמן שי, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

ח"כ נחמן שי מנסה גם הוא לקדם את הסוגיה, גם אם מסיבות אחרות ולמען ציבור אחר: הצעת חוק שהגיש מחדש מציעה לחייב את רשות השידור לשדר במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שידורים בשפה הערבית, כמו גם בשפה האנגלית. הנימוק: הסברה ו"דיפלומטיה ציבורית", מונח מכובס ממשפחת התעמולה (פ/297/19).

את מה ואת מי משרתת העתקתו של גנזך המדינה לקצווי ארץ? חברי-הכנסת נחמן שי ואיתן כבל נדרשו לסוגיית העברת גנזך המדינה מירושלים לערד, מהלך הנמצא בעיצומו ונתקל כבר בביקורת מקרב עובדי המוסד הממלכתי ומקרב מתנגדי הפרטה (אתר הגנזך החדש מוקם על-ידי חברה פרטית, הצפויה גם לקחת חלק בהפעלתו). הצעת חוק שהגישו הח"כים שי וכבל כוללת סעיף אחד, קצרצר ופסקני, המבקש לקבוע כי מקום מושבו של גנזך המדינה יהיה בירושלים (פ/318/19).

חופש המידע: מבול של הצעות חוק

חברי סיעת חד"ש הגישו הצעת חוק המבקשת למנוע מהמדינה להחזיק ולהפעיל מתקני חקירה סודיים. על-פי ההצעה, הממשלה תידרש לפרסם ברבים את כתובותיהם של כל מתקני החקירה שתחת אחריותה, בתחומי מדינת ישראל ומחוצה לה. כדוגמה לכלא מסוג זה מביאים הח"כים את "מתקן 1391", קומפלקס מודיעיני שכונה בעבר "הפינה האפלה ביותר בישראל".

כמו כן מבקשת ההצעה לקבוע כי הודאות שייגבו במתקני חקירה עלומים לא יהיו קבילות בבית-משפט. "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שנחקרים, עצורים או אסירים יוחזקו במתקן חקירות סודי, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיהם הבסיסיות וההגנות הניתנות להם על-פי החוק הישראלי והחוק הבינלאומי", נכתב בדברי ההסבר (פ/232/19).

ח"כ חנא סוויד, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

הצעות נוספות שהגישה הסיעה מבקשות להרחיב את חוק חופש המידע כך שיקיף היבטים נוספים בתחום איכות הסביבה (פ/21/19) ויאפשר לציבור לקבל מידע מהתאחדויות ואיגודי ספורט; ח"כ יריב לוין (ליכוד) נדרש גם הוא לשקיפותם של גופי ספורט (פ/561/19, פ/63/19). כמו כן מבקשים בחד"ש לחייב עיריות לפרסם את תקציביהן ברשת (פ/247/19), ולקבוע כי חברות שקיבלו היתר להזרים שפכים לים יפרסמו פעם ברבעון דו"ח על אופי וכמות השפכים והפסולת שייצרו. על-פי ההצעה, הדו"ח יתפרסם בשני העיתונים הגדולים ביותר בתחום פעילותו של המפעל (פ/398/19).

ח"כ מאיר שטרית מבקש למשוך את השמיכה לכיוון ההפוך: הצעה שהגיש מחדש חבר-הכנסת מתנועתה של ציפי לבני מבקשת להעביר את הפרסומים המנדטוריים של ועדות התכנון והבנייה מהעיתונים אל אתרי האינטרנט המוניציפליים, מהלך שינגיש את המידע לציבור הרחב, יחסוך כספים רבים למדינה ויצמצם את תזרים הכנסותיה של העיתונות המודפסת (פ/405/19).

ח"כ אילן גילאון, פברואר 2013 (צילום: פלאש 90)

חברי סיעת מרצ הגישו הצעת חוק המבקשת לסייע לציבור לעקוב אחר הגופים החזקים במשק. "בשנה האחרונה נחשפה שורת פרשיות שבהן חברות בעלות מונופול בישראל השתמשו בכוחן כדי להפקיע מחירים ולנקוט דרכי פעולה עסקיות פסולות, במטרה להגדיל את רווחיהן על חשבון ציבור הצרכנים בישראל ועל חשבון המתחרים הקטנים בענפים שבהם הן פועלות", כתבו חברי מרצ בדברי ההסבר להצעת החוק.

על-פי ההצעה, חברות שיוגדרו כמונופול בתחומן יחויבו לחשוף את דו"חותיהן הכספיים בפני הציבור, בדומה לחברות בורסאיות. "פרסום כזה יאפשר לציבור ולתקשורת לבקר את התנהלותו הפיננסית ואת התנהגותו העסקית של המונופול, ובכך יקשה על קיום התנהלות הפוגעת באינטרס הצרכני והציבורי", לשון דברי ההסבר (פ/323/19). שתי הצעות אחרות שהגישו חברי מרצ מבקשות לעגן את חופש הביטוי בחוק יסוד (פ/471/19, פ/112/19).

ויש גם ח"כים שמעוניינים להרחיב את חופש המידע על עצמם: ח"כ שלי יחימוביץ', יו"ר האופוזיציה, הגישה מחדש הצעה מתוקשרת שהעלתה פעמיים בכנסות הקודמות, שלפיה נבחרי ציבור יחויבו למלא דו"ח מפורט ומקיף על היקף נכסיהם, הכנסותיהם, חובותיהם ואופי קשריהם העסקיים והאישיים – ולהעמיד את הדו"חות לעיון הציבור. "לציבור זכות לבחון בעצמו האם נבחריו, אשר אינם אלא נאמניו הפועלים בשירותו, מצויים בחשש לניגוד עניינים", גורסת יחימוביץ' (פ/354/19).