מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן (צילום: יוסי זליגר)

הכותרות הראשיות והפועלים השחורים

"להעמיד לדין את דנקנר וקינן", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המוקפת מרכאות ובאה אחרי כותרת הגג: "זעזוע בצמרת בנק הפועלים לאחר שהמשטרה המליצה". "המשטרה ממליצה: כתב אישום נגד דני דנקנר ומנכ"ל בנק הפועלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המשטרה: להעמיד לדין את דנקנר וקינן" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר".

"טלטלה במערכת הפיננסית", נכתב בכותרת המשנה של "הארץ", "הפרקליטות תכריע אם להעמיד לדין את היו"ר לשעבר דני דנקנר בגין קבלת שוחד, ואת המנכ"ל ציון קינן בגין מרמה והפרת אמונים. המשטרה: קינן הציג מצג כוזב כדי לאשר הלוואה של 14 מיליון שקל ליו"ר".

ב"מעריב" נדחקת המלצת המשטרה ביחס לצמרת בנק הפועלים, בעבר ובהווה, למשבצת לא גדולה בתחתית שער העיתון. הכותרת המרכזית מוקדשת למאמר בסגנון בכייני ומתלהם, אך עם תוכן שיכול לעורר הזדהות, על דעיכתו של מעמד הביניים בישראל. ב"ידיעות אחרונות" דנקנר וקינן נעדרים לחלוטין מהשער. הכותרת הראשית מדווחת על פינוי השגרירות והקונסוליה בטורקיה עקב חשש מפני התקפות חיזבאללה.

הסיקור הנוכחי – תמיכה בולטת ותקיפה של "הארץ" ו"דה-מרקר" בבנק ישראל, ההצטרפות של "ישראל היום", העמדה המסויגת של "כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות" ("כלכליסט" לא יוצא היום בגרסתו המודפסת, והדברים מכוונים לסיקור אתמול באתר. מעניין יהיה לראות כיצד יתנהל "כלכליסט" המודפס בשבוע הבא), הסיקור המינורי יותר של "מעריב" – הוא שחזור של היחס העיתונאי לפרשת דנקנר כשזו היתה בעיצומה, בעימות המתוקשר בין בנק ישראל (סטנלי פישר ורוני חזקיהו) ובין בנק הפועלים (שרי אריסון ודני דנקנר), או אם תרצו: בין ההון לשלטון. ואם תרצו: בין אחד המפרסמים הגדולים במשק, בעל השפעה גדולה על מפרסמים גדולים אחרים, ובין פקיד.

"נפתח ונגיד בצורה ברורה – אם הפרקליטות תגיש כנגד מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן כתב אישום, יהיה עליו לפרוש מתפקידו באופן מיידי. מנכ"ל בנק שהוא נותן האשראי השני בגודלו במשק, עם 2 מיליון לקוחות קמעונאיים, לא יוכל להמשיך לתפקד כשמעליו מרחפת עננת חשדות כבדה, זה פשוט לא הולך ביחד", כותב עירן פאר ב"גלובס" תחת הכותרת "קינן יישאר מנכ"ל בנק הפועלים כל עוד לא יוגש נגדו כתב אישום" (באתר האינטרנט).

"מפגן הכוח של קינן התרחש בחתונת בנו, בה התייצבו כל הלווים הגדולים של בנק הפועלים. האם ראוי שהאיש האחראי על הענקת אשראי במיליארדי שקלים לאנשי עסקים יקיים עימם יחסים חברתיים?", שואל חגי עמית ב"דה-מרקר".

בטורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מזכיר מרדכי גילת פרשה אחרת הקשורה לבנק הפועלים. לטענתו, נגד קינן התנהלה חקירה משטרתית סמויה בנוגע לעזרה שהגיש "לחבר מפורסם שלו מעולם העסקים, הנמצא בהליכי גירושים, בקידום ובזירוז הטיפול בתיקו". לפי גילת, פרקליט המדינה משה לדור וראש אגף החקירות יואב סגלוביץ' "מרחו" את התיק, אולם המתלוננת "לא מוותרת" וצפויות התפתחויות.

מבחן האתרוג בוזגלו

"כתב אישום לליברמן" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, עתיד להודיע בימים הקרובים על החלטתו להעמיד לדין את שר החוץ אביגדור ליברמן, בכפוף לשימוע, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ושיבוש מהלכי משפט", כותב יובל יועז. "ל'גלובס' נודע כי היועץ החליט שלא לכלול בטיוטת כתב האישום נגד ליברמן את עבירת השוחד. באשר לעבירת קבלת דבר במרמה, היועץ עדיין מתלבט. בלשכת היועץ צפויים דיונים נוספים בימים הקרובים, שיוקדשו לניסוח, וההחלטה צפויה להתפרסם בשבועיים הקרובים".

עוד כותב יועז: "בזירה הפוליטית, המהלכים ימשיכו להיגזר מלוח הזמנים של הפרשה. ליברמן כבר הודיע בעבר כי לא יוותר על שימוע. כתוצאה מכך, רק במועד שבו תתקבל החלטה סופית על העמדתו לדין, אחרי שקילת טענותיו בשימוע, יחויב ראש הממשלה להעביר את ליברמן מכהונת שר. עד אז צפויים חודשים ארוכים, אף שווינשטיין ופרקליט המדינה לדור הכריזו על קיצור כללי במשכי הזמן הניתנים לסניגורים ללמוד את חומרי החקירה לפני שימועים.

"כל התפתחות אחרת במישור הפוליטי – בין אם בדמות פרישת סיעתו של ליברמן מהקואליציה, הקדמת הבחירות או תוכנית מדינית חדשה – תתורגם מיידית ללחצים ישירים ועקיפים על לשכת היועץ המשפטי. אפשר שתקום דרישה לאתרג את ליברמן ולמנוע ממנו את הטרדה הכרוכה בהעמדה לדין, בשעה שבפיו בשורה מדינית או פוליטית חדשה. מבחנו של וינשטיין יהיה בהותרת כל השיקולים הזרים מחוץ לחדר. מבחן בוזגלו מעולם לא היה רלבנטי יותר".

"גם וגם. זו שיטת עבודה, חלק מהקמפיין של ליברמן", כותבת באותו עיתון סטלה קורין-ליבר, "גם להיות בממשלה וליהנות ממנעמי השלטון וגם ללכת לבחירות במעמד של אופוזיציונר לוחם. [...] כך היה בממשלת אריאל שרון וגם בממשלת אהוד אולמרט. [...] לשבור שמאלה. עד כמה שזה נשמע הזוי, כמעט מטורף, זו בדיוק הציפייה מליברמן הסופר-מתוחכם. האפשרויות לעשות זאת רבות ומגוונות – בין בדרך של התחברות פוליטית-מפלגתית זמנית, בין בגיבוש ובפרסום תוכנית מדינית עדכנית לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של חילופי שטחים ואוכלוסיות (כפי שהופיעה בספרו 'האמת שלי'). זה משרת את שתי המטרות המרכזיות שלו: אישית – הוא צריך להוריד מגבו את כובד התיק המשפטי; פוליטית – בדרך להעצמת כוחו, עליו לאסוף סביבו גם את קולות מרכז המפה הפוליטית.

"ליברמן מכיר היטב ומקרוב את האקסיומה הישראלית: שברת שמאלה – הפכת למחמד התקשורת. הבן יקיר לי. זה קרה לאריאל שרון, זה קרה לאהוד אולמרט. המעבר ממצב של 'ימני' למצב של 'אתרוג' שמור ומוגן כולל בתוכו ציפייה שמערכות האכיפה יידעו להגיב בהתאם ויאפשרו למנהיג פוליטי מדיני מבטיח 'לצאת בזול' מחשדות כבדים על שחיתות וטובות הנאה אישיות".

דמקה

"14 הרוגים בהפגנות בלוב", נכתב בכותרת על שער "הארץ", "צבא בחריין הרג שלושה מפגינים בכיבוש הכיכר". "גם בתימן נמשכו העימותים האלימים בין תומכי הנשיא עלי עבדאללה צאלח לבין מתנגדיו – זה היום השביעי ברציפות", כותב אבי יששכרוף בידיעה עצמה.

"מלך בחריין ושליט לוב ראו איך הופל מובארכ והחליטו שרק דיכוי אכזרי ישאיר אותם בשלטון. כוחות הביטחון יורים במפגינים: עשרות נהרגו, בתי-החולים מתמלאים פצועים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" תחת המלים "היד הקשה" וליד תצלום של "טנקים ברחובות בחריין".

"מנהיגים בסכנה" היא הכותרת הראשית (או לפחות כותרת בולטת במיוחד; עיצוב השער לא ברור) של "מעריב", הבוחר בתמונה של "המחאה האלימה ברחובות צנעא, בירת תימן, אתמול", ללוות את הדיווח על "הדומינו בעולם הערבי" ש"הופך בהדרגה לצונמי של מחאה עממית" (אם ההתפתחויות ימשיכו להתפתח ו"היד הקשה" לא תוכל להמונים, הרי שיש כבר קלישאה מוכנה ל"מעריב" לכותרות יום שישי הבא: "הצונמי בעולם הערבי הופך לדומינו של מחאה עממית").

"מיליונים בעולם הערבי נמצאים באופוריה, אבל בירושלים מודאגים, כיוון שהמכנה המשותף הרחב ביותר בעולם הערבי הוא השנאה לישראל", כותב בועז ביסמוט בכתבה על העולם הערבי במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". ביסמוט, עורך חדשות החוץ של העיתון, מוביל בו קו עוין להתפתחויות במדינות ערב, מחשש לעליית כוחות קיצוניים.

באותו מוסף כותב דורי גולד כי דמוקרטיזציה בעולם הערבי היא "אינטרס ישראלי". "לישראל יש אינטרס מובהק לראות שהמדינות בסביבתה יאמצו ערכים דמוקרטיים אמיתיים. למעשה, העדר דמוקרטיה בעולם הערבי סייע בהנצחת הסכסוך הערבי-ישראלי בעשורים האחרונים". לפי גולד, השנאה לישראל לובתה על-ידי המשטרים הרודניים, שהשתמשו בה ככלי לשימור שלטונם.

במרץ

סבר פלוצקר פותח את טורו השבוע במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" בראיון עם שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים ושותפו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני לדרישות השונות ממשרד האוצר ולאיומים בעיצומים הנלווים אליהן. הראיון מוקדש להצהרה של ברוש כי לא יסתפקו ב"חבילת ההקלות הרזה" של נתניהו ושטייניץ, ומאשים את שר האוצר שלא נהג כשורה בכך שהשתמש ב-12 מיליארד שקל עודפי המסים להקדמת פרעון חובותיה של המדינה.

במדור הדעות של "הארץ" תוקף נחמיה שטרסלר בבוטות עצית אופיינית את ברוש, מבקר אותו על האיום בשביתה ועל החבירה ליו"ר ההסתדרות, ולבסוף, בסוף הטור ממש, בקרשצ'נדו, מאשים אותו בכך ש"מבחינת דעותיו הכלכליות הוא מתאים דווקא למרצ" וקורא לו להתחרות על תפקיד יו"ר המפלגה. העובדה שזהות רעיונית עם מרצ יכולה להיות מודפסת ב"הארץ" על-ידי עורך בכיר כהאשמה חמורה מלמדת משהו על הצרימה הפנימית שמלווה את העיתון הזה כבר עשרות שנים; העובדה שאותו עורך כבר אינו בכיר כשהיה מלמדת גם היא משהו.

ענייני תקשורת

שפתיו המשוכות בחיוך מבוכה מעט מאיים של מו"ל "ידיעות אחרונות", העורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, מופיעות היום בשולי עמוד השער של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "מי מנסה להביא לבחירות – ולמה", שואלת ההפניה לכפולת עמודים שמקבל מתי טוכפלד כדי לכתוב על הנושא הבא:

"מה משותף לטייקונים ולבעלי אינטרסים כלכליים, לאריה דרעי ולחיים רמון, ל'ידיעות אחרונות' ולאנשי קדימה? כולם, ועוד גורמים נוספים, מעוניינים בהקדמת הבחירות. אולם, גורמים בליכוד, בישראל-ביתנו ובש"ס, כמו גם גורמים באופוזיציה, מאמינים שממשלת נתניהו יציבה, לא הפסידה עד כה באף הצבעה ותשלים קדנציה מלאה. כפי שהדברים נראים עכשיו, הבחירות הבאות יתקיימו במועדן ב-2013".

כתבה לגיטימית לחלוטין, כמובן, אבל מה שאירוני וקצת עצוב בה הוא שאפשר היה לפרסם אותה כתבה בעיתון של מוזס, כשאת "ידיעות אחרונות" מחליף "ישראל היום" בתור המכשיר התקשורתי שמטרתו לשמר את השלטון. ומה שעוד יותר עצוב ומעט אירוני הוא האופן הדמוני שבו מוכרים לציבור את הניסיון הבסך-הכל חוקי ודמוקרטי של אנשים לשנות – או לשמר – את השלטון הנבחר.

באותו מוסף, דן מרגלית מנצל את טורו הקבוע כדי לבוא חשבון עם עיתונאי "מעריב" בן כספית, על רקע ההאשמות שהטיח כספית במרגלית כי הוא משרתו של שר הביטחון אהוד ברק, וכי הספר שהוציא יחד עם רונן ברגמן על הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, ופרשת הרפז, הוא דברור גרסתו של ברק. מרגלית מדגים כי כספית כתב את ביקורתו לפני שעיניו שזפו את הספר, ומקדיש את רוב הפסקאות לציטוט התנצלויות של כספית על פרסומים עיתונאיים שלו, בפרשות שאינן קשורות למחלוקת הנוכחית (עד לפרשת אוחנה מגיע מרגלית), כדי להוכיח שהוא "דוקטור למשגים", וגם כנראה סתם להנאתו.

כספית, לעומת מרגלית, דווקא מספק בטורו מידע ממשי ומעניין (ומרגלית יאמר: עד שיתברר כי הוא שגוי). לפי כספית, שר הביטחון התייצב בפני ועדת המשנה לשירותים חשאיים כדי לגלות מה עמד מאחורי ההאשמות הכבדות שהטיח באשכנזי. התברר, לפי כספית, כי מדובר בגיבוי שאשכנזי המשיך לתת לבועז הרפז גם בשבועות האחרונים. כספית מספק אישוש מהגורמים המוסמכים הקשורים בעניין לכך שטענה זו אינה נכונה. או בלשונו של כספית: שקר גס.

כספית מקדיש עוד חלק גדול מטורו, המתפרש על פני שלושה עמודים, לפרשת הרפז, שהיא אצלו פרשת ברק ("ועיתונאי החצר"), כותב כי למרות השמועות על עסקאות נשק אפלות, טרם נמצאה להן, לדבריו, ראיה, ממשיך בקעקוע עוד פרט מידע מתוך הספר של מרגלית וברגמן, וגם מודה כי טרם קרא אותו.

"השורדת שלא תוכלו להישאר אדישים אליה", לשון ההפניה על שער "ידיעות אחרונות" לראיון במוסף "7 לילות" עם משתתפת בתוכנית ריאליטי (מפיקת-אירועים-אשת-כדורגלן-לשעבר-עם-חזה-מסיליקון). מה שמזכיר שוב את האיום החמור ביותר, המתגבר והולך, על תוכניות הריאליטי: האדישות. זו רק אחת הסיבות שהפריק-שואו הולך ומקצין, עם טיפוסים שאומרים דברים כמו: "לא מעניין אותי מה יגאל עמיר עשה, אם הבנאדם יבוא וירצה לעשות אירוע, אני לא אגיד לו לא. אני פה בשביל לשמח אנשים. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לקבל באירוע, כמו אנשים בג'ינס" (מתוך הראיון).

עוד ב"7 לילות": "סודו של אמנון דנקנר הוא סודו של בדחן חתונות עממי: הוא יודע בדיוק מה הקהל רוצה לשמוע", מסכמת כותרת המשנה את ביקורתו של יוני ליבנה על ספרו החדש של דנקנר. הכותרת היא "זה ייגמר בטחורים".

יואב קרני נפרד ב"גלובס" מפרופ' מיכאל הר-סגור ותוכנית הרדיו שלו בגלי-צה"ל. ולמרות עדותו שלו, נפרד בטור גם, אולי, ממשהו בו עצמו.