ממשלה

כל העיתונים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לאפשרות שהמשא-ומתן הקואליציוני ייחתם היום ותוקם ממשלה. "הממשלה ה-33: פירון בחינוך, הפנים לליכוד", מסכמת הכותרת הראשית של "הארץ". "הושג הסכם קואליציוני, בליכוד ייאבקו על שבעה תפקידי שר", נכתב בזו של "מעריב". ב"מקור ראשון" מוסרים כי "מסתמן: לפיד ובנט יחתמו היום על הסכם קואליציוני". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא התחכמות מעייפת על רקע העיסוק החדשותי בבחירת אפיפיור חדש: "עשן לבן". צירוף המלים מופיע גם בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום", המצליח לספק כותרת אנמית עוד יותר: "בדרך לממשלה ה-33".

מסגור החדשות בעמודי השער של העיתונים, ובמיוחד "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ממשיך את הקו שהסתמן בסיקור המשא-ומתן הקואליציוני (ולפניו סיקור מערכת הבחירות, ולפניה סיקור הכנסת ה-18, ולפניה סיקור הבחירות הקודמות וכן הלאה): הפוליטיקה כזירת תחרות אישית בין ידוענים המזוהים על-ידי סלוגנים משתנים (ביטחון, שלום, חינוך, שוויון בנטל). שני הטבלואידים המובילים מגישים סיכום זהיר יחסית של תוצאות התחרות, ואף אחד מהם אינו מכתיר את המועמד שלו (נתניהו או לפיד) כמנצח בנוק-אאוט.

"אחרי משברים, לחצים ואיומים נסללה הדרך להקמת ממשלה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". "לפיד קיבל גם את תיק החינוך ועמד בהבטחתו לממשלה רזה ובלי חרדים. נתניהו ויתר על החינוך ועל שותפיו הטבעיים, אבל מפלגתו תשלוט בתיקי הביטחון והחוץ ויהיה לו רוב חשוב בממשלה. ועדת הכספים הנחשקת – אצל בנט. הקרב בליכוד לשיאו: מי ישרוד בממשלה, מי יקודם, ומי יקבל את התיק הפנוי הכי בכיר – תיק הפנים. כ-14 תפקידים מאפשרים לנתניהו מרחב תמרון: 7 שרים, 4 סגנים, כ-2 ראשי ועדות, ויו"ר הכנסת".

בכותרת המשנה של "ישראל היום" נכתב: "אחרי מו"מ ארוך ומתיש, החתימה על ההסכמים הקואליציוניים קרובה מתמיד. נתניהו ויתר על תיק החינוך ללפיד, וקיבל את תיק הפנים לליכוד. בנט, לפיד ושטייניץ צפויים לקבל גם את תואר סגן ראש הממשלה. בליכוד גוברים המתח והביקורת לקראת חלוקת התיקים במפלגה". ראוי לציון הוא פרסומו בכפולה הפותחת של טורו של דן מרגלית, הקובע בפירוש כי "הזוכים הגדולים מהמשא-ומתן המייגע הם יאיר לפיד ונפתלי בנט" וכותב על "הישגו היחיד" של נתניהו.

ב"מעריב" מספק שלום ירושלמי את התיאור הקשה ביותר של ימיו האחרונים של המשא-ומתן, ואת הדוגמה היחידה כמעט בתוך ים הטורים הפוליטיים בעיתוני היום לכך שפרשנות אינה רק הבעת דעה, אלא גם חשיפת מידע (רוב הטורים הם תקצירים ממוספי סוף-השבוע שיתפרסמו מחר). ירושלמי מתאר כיצד לשכת ראש הממשלה שולחת ספינים בסמסים אנונימיים ("גורמים בליכוד") וכיצד גדעון סער גייס ארגונים הקשורים למשרד החינוך למאבקו לשמור על תפקידו במשרד.

"האם אורי אריאל יהיה שר השיכון של כולם – או של המתנחלים?", שואלת כותרת כתבה של רנית נחום-הלוי ב"דה-מרקר". נחום-הלוי מונה שורה של "בכירים יוצאי מועצת-יש"ע" המכהנים בתפקידים במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד הפנים ומצטטת בעיקר גורמים אנונימיים המשיבים על השאלה שבכותרת הכתבה בתשובה הראשונה המוצעת.

ב"ידיעות אחרונות" עוסק נחום ברנע, בטור הראשי של העיתון (לצד סימה קדמון), בשאלה אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה של כולם – או שלפיד ובנט יתיימרו להיות גם הם ראשי ממשלה לצדו. לנצחון השותפות ביניהם על נתניהו יש מחיר, הוא כותב; "הם עתידים למלא תפקידים בכירים בממשלה שהם בזים בגלוי לראש שלה. בממשלה מהסוג הזה הפרנויות גדלות פרא. אין סמכות אחת שנושאים אליה עיניים. זה בסדר כל עוד מתווכחים על גובה המענק לישיבות, אבל בעייתי יותר כשהנושא הוא איראן או חיזבאללה".

כאשר מסתיים משא-ומתן, "כל משא-ומתן, הדיון המיידי מתמקד בשאלה מי הרוויח ומי הפסיד", פותח ברנע את הטור. "כאשר מדובר בהקמת ממשלה, לשאלה הזאת אין כמעט משמעות". 14 העמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" מוקדשים לסיקור המערכת הפוליטית. נוסף לתמונת מחזור של הממשלה בכפולת העמודים הפותחת, מתנוססת בראש כל דיווח תמונה גדולה של גיבורו. נתניהו מופיע רק בעמ' 14, לצד רעייתו ולצד שר הביטחון היוצא אהוד ברק וזוגתו, בידיעת כיתוב תמונה על טקס פרידה לברק. נתניהו מופיע גם בעמוד השער: הוא נראה שם מאחורי השרים לעתיד לפיד ובנט.

מעבר לפינה

העיתונים מדווחים היום על פריצה ונסיון אונס בדרום תל-אביב. ייחודם: החשוד הוא מהגר סודאני. ב"ידיעות אחרונות" מוקדש עמ' 22 לדיווח על האירוע ("אבא גיבור") ועמ' 24 לדיווחים של יגאל סרנה וראובן וייס על המתיחות בשכונות דרום תל-אביב, המשמשות מוקד למהגרים מאפריקה. "זו אוכלוסייה חלשה, שעליה הוטלה אוכלוסייה חלשה ממנה", כותב סרנה.

דרום תל-אביב, זירת הפריצה ונסיון האונס, אתמול (צילום: פלאש 90)

אלמלא הרכבת הממשלה והדיווחים על התקפלותו של נתניהו, ניתן לשער שהעיתונים, במיוחד הטבלואידים, היו מעלים את התקיפה לראש סדר היום. בינתיים, רק "ישראל היום" מדווח על המקרה בשערו. על השער לא משתמשים בפועל המעליב "התקפל" ביחס לראש הממשלה.

מעבר לגדר

"בתום יום ארוך גדוש בספינים ובאיומים – הסחטנות החילונית ניצחה", נכתב בכותרת הגג לראשית של העיתון החרדי "המבשר". "ממשלת הזדון: נתניהו נכנע והעניק את משרד החינוך למפלגת לפיד; חשש מפגיעה בעצמאות החינוך החרדי", נכתב בכותרת הראשית עצמה. "הנציגות החרדית תוקפת בחריפות את הממשלה החדשה", נכתב בכותרת ידיעה אחרת על שער העיתון, "ציר של שנאה ורדיפה".

נתניהו רצה לשמר את הקואליציה היוצאת כמעט בכל מחיר, כותב ברנע; "הקרב על איוש תיק החינוך היה חלק מהתפיסה הזאת. הספינים בתקשורת דיברו על אהבתו העמוקה של גדעון סער לחינוך ועל חלומותיו החינוכיים של נתניהו. כל זה היה מסך עשן. נתניהו רצה את תיק החינוך על תקן של מכבסה: אין תיק טוב יותר להעביר באמצעותו מאות מיליוני שקלים למוסדות חרדיים מתיק החינוך. לא סער הפסיד בקרב, אלא נתניהו והחרדים".

קליט ומבוסס

"הרבה שעות עבודה ומעט תחרות והשקעות מדרדרים את פריון העבודה בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המוקדשת לדו"ח של בנק ישראל. "ביצועי העובדים בישראל הם בתחתית המדינות המפותחות – והמצב ממשיך להידרדר. ההסבר של המומחים בתחום: התחרות חלשה, הטכנולוגיה לא מתקדמת ורמת החינוך נמוכה. בולטת לטובה: התעשייה, שמפגינה רמה גבוהה של תחרותיות ופריון עבודה", נכתב בכותרת המשנה.

העיתונים הכלכליים עוסקים היום באחת מחברות התעשייה הבולטות בישראל, כיל, הכורה מחצבים מים המלח לטובת חברת האחזקות של משפחת עופר, הממוקמת תדיר בראש רשימת העשירים של ישראל.

"איזו מדינה תוותר על אוצרות הטבע שלה?", שואלת הכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", מוסף הכלכלה המצורף ל"מעריב". "כוננות באזור הדרום, אבל הפעם לא מסיבות בטחוניות", נכתב בכותרת המשנה. "יותר מ-5,000 עובדי כיל מתכננים מלחמה אם המדינה תסכים למכור את השליטה בחברה לענקית הקנדית פוטאש". הכותרת מסתיימת בציטוט אנונימי, המשמש גם הכותרת הראשית של גליון "גלובס" עצמו, שיצא אתמול: "50% מעובדי כיל הם מצביעי ליכוד, והליכוד לא רואה אותנו. נתניהו לא הבטיח שכיל לא תימכר לפוטאש".

כתבה על המחאה, מאת יובל אזולאי, מתפרסמת בכפולה הפותחת של שני העיתונים. "במפעלי כיל חוששים מאובדן תנאי ההעסקה המפנקים וברשויות המקומיות חוששים מהעברת הפעילות לירדן", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה. "הירדנים משתכרים כמה מאות דולרים בחודש, שכר זעום ביחס לזה שמשתכרים העובדים בצד הישראלי של ים המלח", מצטט אזולאי את יו"ר ועד העובדים בן סניור. ב"גלובס" מוקדשת מסגרת לעמדת פוטאש, תחת הכותרת: "הטיעון שיובאו עובדים מירדן הוא קליט, אך לא מבוסס".

"למדינה יש מניית זהב בכימיקלים-לישראל, מה שאומר שעוד לפני שפוטאש מתחילה לדבר עם בעל השליטה, עידן עופר, היא צריכה לדבר עם ממשלת ישראל", כותב אזולאי. "עסקה כזאת אמורה להיות אטרקטיבית עבור ממשלה שתנסה לכסות בור תקציבי עצום, והעובדים משוכנעים שהם מבינים היטב כיצד חושבים בירושלים. המסקנה מלחיצה אותם".

"כיל משלמת 23% מס בעולם ורק 15% בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", מתחת לכותרת הגג "תעתועי המס של החברות הגדולות". "הדו"חות השנתיים של כיל חושפים: 1.5 מיליארד דולר של רווחים כלואים", נכתב בכותרת נוספת על השער. "יש לנו מדיניות לא לחלק דיבידנד מרווחי עבר שיגרמו לחבות מס נוספת", מצטטת כותרת המשנה לדיווח של הדר קנה על העולה מדו"חות החברה. "עד כה נכנסו לקופת המדינה רק 500 מיליון שקל מתוך 3 מיליארד השקל שהאוצר העריך שחוק הרווחים הכלואים יכניס", נכתב עוד בכותרת.

כותרת אחרת על שער "כלכליסט" מפנה לטור דעה של נעמה סיקולר, עורכת החדשות, הקוראת: "צריך לקחת מהם יותר מס". "כלכליסט" גם מדווח על מי שלוקח בפועל מקופת החברה: "כיל יודעת איך לתגמל מנכ"לים", נכתב בכותרת דיווח של גיל קליאן בכפולת העמודים הפותחת. "המנכ"ל היוצא קיבל יותר מ-300 מיליון שקל במהלך השנים, והחברה משתתפת אפילו בעלות חינוך ילדי המנכ"ל החדש".

במוסף "כלכליסט" כותב יניב רחימי על מנהל של חברת תעשייה אחרת, מכתשים-אגן, שהיתה עד לא מזמן בשליטת תאגיד אי.די.בי של נוחי דנקנר, שמכר אותה לסינים. "אין מה לומר, ארז ויגודמן הוכיח השבוע מנהיגות. הוא ממש שם את עצמו בחזית, בשביל החברה. עמד חשוף בצריח, סופג את האש. חוטף את כל מה שיש לחטוף על הבונוס השנתי שהיה גדול פי שלושה מהסיכום המקורי ועל עלות שכר חודשית גבוהה פי 35 משל הממוצע בקרב עובדי החברה שהוא מוביל, מכתשים-אגן. כן כן, ויגודמן הצליח למשוך את האש אליו ולהסיט אותה ממה שקורה מאחוריו – מהתוצאות העסקיות של מכתשים-אגן. כי כשאתה מציג תזרים מזומנים שנחתך בתוך שנה בכ-80% (מ-306 מיליון דולר ל-63 מיליון), אתה כנראה מעדיף שכבר ילעגו לבונוסים שלך משיבחנו את התוצאות שלך".

"אין שום סיבה לא להעלות את מס החברות בעוד אחוז או שניים ולממן באופן הזה את הגירעון", נכתב בכותרת המשנה לטור של סיקולר ב"כלכליסט". לצדו מודפסת תמונה גדולה של עידן עופר, בעל השליטה בכיל, כשהוא לבוש חליפת פאר בוהקת. "אין שום סיבה שהחברות יברחו מישראל, פשוט משום שלא מחכה להן שום מדיניות מיסוי אטרקטיבית יותר במקום אחר בעולם", כותבת סיקולר ומוסיפה עוד טיעונים קליטים ומבוססים.

סיטואציה של ניגוד עניינים

"אחד הגילויים החמורים ביותר של התנהלות עבריינית בגוף ציבורי בישראל", מכתירה כותרת דיווחו של חן מענית ב"גלובס" את הידיעה על תחילת משפטו של דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, המואשם בביצוע עבירות מרמה והלבנת הון בעת שכיהן בתפקיד. מענית מצטט עוד מדברי התביעה: "החומרה היתרה בתיק הזה נובעת מכך שבנק הפועלים, כמו כל בנק אחר בעולם, תלוי באופן מוחלט באמון הציבור. בנק לא יכול לפעול ולו יום אחד ללא אמון מוחלט של הציבור".

תזכורת: לפי כתב האישום, דנקנר פעל להעביר עשרות מיליוני שקלים מבנק הפועלים לחברות מסחריות, תוך שהוא מסתיר את העניין האישי שיש לו באותן חברות, אישר לעצמו הלוואה של מיליוני שקלים מהבנק תוך שהוא נסמך על הצהרה כוזבת, והשתמש בחשבון הבנק של מזכירתו כדי להעביר לעצמו כספים שלא כדין.

גם ב"דה-מרקר", שהיה הלוחמני ביותר בסיקור הפרשה, מצטטת כותרת הדיווח של יסמין גואטה את הדברים החריפים של התביעה: "הפרקליטות: 'דני דנקנר פגע באמון הציבור במערכת הבנקאות'". כותרת המשנה של הדיווח, בראש עמ' 8 של העיתון, מצטטת גם את אחד מסניגוריו של דנקנר ולפיו התנהלותו של מרשו לא היתה פלילית, גם אם "חרגה באופן אסתטי מהתנהגות של מנהל".

ב"כלכליסט", העיתון שסיפק בזמן אמת את הכיסוי העלוב ביותר לפרשת דנקנר, מחביאים את הדיווח על המשפט בידיעה קטנה בתחתית עמ' 30, מתחת לדיווח על כנס ותחת הכותרת במרכאות "סיטואציה של ניגוד עניינים". "היה ראוי לעדכן", נכתב מתחת לתצלום פרצופו המחייך של דנקנר. ובקיצור, עניינים אסתטיים.

בן דודו של דני דנקנר, נוחי דנקנר, נתון גם הוא בהסתבכות פלילית: הרשות לניירות ערך חוקרת חשדות כי עסק בהרצת מניות, אולם כשלונותיו העסקיים הם אלו שעומדים כעת במרכז תשומת הלב. "חמישה בנקאים יכולים לנתק לדנקנר את הפלאג", מדווחת-ממליצה כותרת השער האחורי של "דה-מרקר". עמי גינזבורג ומיכאל רוכוורגר כותבים על מנהלי הבנקים לאומי, הפועלים, מזרחי טפחות, דיסקונט וקרדיט-סוויס, ש"מחזיקים את דנקנר מעל המים".

"לנוחי דנקנר יש חוב של 850 מיליון שקל לחמישה בנקים בחברות הפרטיות טומהוק וגנדן, שתי החברות חדלות פירעון, ולמרות זאת, הבנקים ומנהליהם אינם מראים כל סימן שהם הולכים לקחת את דנקנר לבית-המשפט, למה בעצם?", שואלת כותרת המשנה. "דה-מרקר" ודנקנר מנהלים קרב ארוך ומתיש, שבמהלכו טען דנקנר כי העיתון רודף אותו ואף קנה את "מעריב" כדי להתנכל לו, ואילו ב"דה-מרקר" טענו כי תאגיד אי.די.בי בשליטת דנקנר, הגדול בישראל, מיישם חרם מודעות על "הארץ".

שני היריבים, הטייקון והעיתון, עברו תהפוכות שונות בשנים שהם אוחזים זה בגרונו של זה, כשלרוב דנקנר – אחד האנשים העשירים בישראל ומי שנהנה מתדמית ללא רבב (בין השאר באדיבות "דה-מרקר" של לפני החזרה בתשובה שבעקבות המשבר הכלכלי הגדול) – נראה כמי שנהנה מעדיפות ברורה על פני העיתון השייך לקבוצת תקשורת חלשה כלכלית.

באחרונה היה נראה שדווקא דנקנר, שבשנה האחרונה התגלה שהפירמידה העסקית שלו מנוקבת חובות של מיליארדים שלא יוכל להחזיר, יתמוטט לפני "דה-מרקר", שהמו"ל שלו, עמוס שוקן, מכריז חדשות לבקרים על מצבה האנוש של קבוצת התקשורת שלו. אלא שהשבוע הצליח דנקנר להגיע להסדר חוב שערורייתי (כלומר, מחוץ לעולם המתואר ב"ממון", מוסף העסקים המוטה והחנף של "ידיעות אחרונות") בחברת האחזקות הציבורית הראשית שלו, וב"דה-מרקר" מתאמצים להזכיר שהחור בכיס של דנקנר עדיין גדול.

"גם אם דנקנר יצלח את כל המהמורות באי.די.בי אחזקות, עדיין הוא יוותר עם חוב פרטי עצום – כ-850 מיליון שקל שמפוזרים בין חמישה בנקים", כותבים גינזבורג ורוכוורגר. ואילו צבי זרחיה מדווח כי התנועה לאיכות השלטון "מאיימת בתביעה אם ייחתם הסדר חוב באי.די.בי". כזכור, אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון ומי שהצטרף לקמפיין של "דה-מרקר" נגד הריכוזיות במשק (שדנקנר הוא מגלמה המובהק), היה מטרה למסע הכפשה ב"מעריב" כשזה היה בשליטתו של דנקנר. כותרת מאמר המערכת של "הארץ" היא "הסדר לא סביר". הוא מוקדש למתקפה על הסדר החוב של דנקנר.

הקריקטורה היומית של "כלכליסט" (יונתן וקסמן) ממחישה קלישאה ידועה: "כשאתה חייב לבנק 10,000 ש"ח", נכתב מעל דמות מצוירת הנוברת בפח זבל. "כשאתה חייב לבנק מיליארד ש"ח", נכתב מעל מטוס מנהלים נוסק. "הנחנו תמיד שלחבס יש כסף, אבל פעם גם חשבו שלנוחי דנקנר יש", נכתב בכותרת כתבה של אבי שאולי ב"גלובס" על הכרזתו המתוקשרת של תאגיד הנדל"ן של הרצל חבס כי לא יוכל לשלם אגרות חוב בשווי מאות מיליוני שקלים.

ובינתיים, במקסיקו

"סכנה קיומית למונופולים במקסיקו" היא הכותרת הלא מוצלחת לכתבה מתורגמת ב"גלובס". "נשיא מקסיקו, אנריקה פנייה נייטו, הכריז השבוע על תוכנית לשבירת המונופולים במדינה, שתפתח את שוק התקשורת המקסיקאי לתחרות גדולה יותר", נכתב בכותרת המשנה. "קרלוס סלים, האיש העשיר בעולם, שחברת אמריקה-מוביל שלו שולטת ב-70% מ-100 מיליון מנויי הסלולר והקווים הנייחים במדינה, עלול לספוג הפסדים כבדים אם הרפורמה תאושר". "תוקף את העשירים והחזקים באופן שנראה בלתי אפשרי לפני שנה", נכתב ליד תמונתו של הנשיא הצעיר.

ענייני תקשורת

"בקשת ובפרקליטות הופתעו: סולברג ידון בערעורה של דיין במקום השופט יצחק עמית", נכתב בכותרת דיווח של יובל יועז ב"גלובס". "סולברג, שפסק נגד דיין בפרשת סרן ר', שובץ במקום עמית בהרכב העליון שידון בערעור על ההחלטה לאסור את שידור התחקיר על שמעון קופר, הנאשם ברצח אשתו. זאת, בשל הפרה כביכול של הסוביודיצה. ההחלפה נעשתה ללא הנמקה", נכתב בכותרת המשנה.

ולי-אור אברבך מדווח ב"גלובס": היועצת המשפטית של רשות השידור, חנה מצקביץ, לא תעזוב את עבודתה "למרות הקרע" עם הנהלת הרשות הנוכחית. מצקביץ מסרבת לגבות את היו"ר אמיר גילת, המנכ"ל יוני בן-מנחם והעוזר הבכיר למנכ"ל זליג רבינוביץ' בהתנהלויות מפוקפקות שונות, המגיעות תדיר לבחינה משפטית וציבורית. עוד מדווח אברבך כי "האולפן הדינמי" של חדשות ערוץ 10 לא יועתק לנווה-אילן (השוכן בפרוזדור ירושלים ומשמש, בשל איוולת רגולטורית אופיינית, מקום משכנם של אולפני חברת החדשות של ערוץ 2).

ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי "הפרסום ברדיו גובר": "המפרסמים גילו את המדיה מחדש בשנתיים האחרונות. פילוח של נתוני סקר TGI שנעשה עבור 'דה-מרקר' מגלה: המבוגרים מאזינים לרשת ב', בעלי הכנסה גבוהה מעדיפים את אקו 99FM". עוד מדווח טוקר כי "המבנה המוצע לרשות התקשורת: מועצה מייעצת לענייני תוכן ומועצה פנימית".

לפי דיווח מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" ב"דה-מרקר", "צרפת נלחמת על ניטרליות הרשת: תיאלץ את הספקיות לתת גישה שווה לתוכן"; "הצעת חוק בצרפת, אם תעבור, עשויה לחולל מהפכות דומות ברחבי העולם".

"האוהדים החדשים הרבה יותר מתוחכמים בזכות הרשתות החברתיות ובלוגים על כדורגל שעוסקים בדברים כגון 'מינוף', 'שקיפות' ו'ניהול תקין'", כותב אוריאל דסקל ב"כלכליסט".

"איפשהו, אני מרגישה שזו דרכו של משרד החינוך להכין אותנו לחופש הגדול, בדומה לרופא שמכין אותך לסרטן סופני. קודם תקבל את החרא במנות קטנות, ואז תרצה למות באמת", כותבת גאיה קורן במדור הדעות הפותח את המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ומוקדש לחופשת הלימודים הקרובה ("מוצדק או סיוט להורים?"). ממתי מותר לכתוב "חרא", סתם כך, במרכז העיתונות המרכזית, בלי שהעורך יתערב? מעכשיו. אולי עוד קודם.