הדלקת נרות חנוכה, אתמול (צילום: שוקי טאוסיג)

אסון התרחש אתמול, והוא נמשך גם היום

"40 הרוגים באוטובוס שנלכד בשריפה שמשתוללת בכרמל", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ" פרטים על האסון שאירע אתמול בצפון הארץ. "אסון לאומי", מוסר "ישראל היום" את ההגדרה של ראש הממשלה לאירוע. "מלכודת אש" ו"הר המוות", מוסרות הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (בהתאמה) את תמצית התגובה הרגשית שאמורה להתעורר אצל מי שנתקל באסון לאומי כשהיא מתורגמת לדימוי מעולם הספרות הזולה (במקרה של "מעריב", מהכריכה האחורית שלה).

שערי העיתונים מוקדשים כולם לסיקור השריפה. ב"הארץ" התמונה הראשית היא של האוטובוס השרוף המופיעה על שערי כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים על השער תצלום של מכונית וניידת לכודות על אותו כביש בוער, תוך ציון כי "הקצין שהיה בניידת עדיין נעדר". "ישראל היום" דוחס לתוך השער, נוסף לתמונות האוטובוס השרוף והמכוניות הלכודות, גם תצלום של נצ"מ אהובה תומר "דקות לפני שנפגעה". התצלומים מודפסים זה על גבי זה.

גם ב"מעריב" מדפיסים כמה תמונות על השער, על רקע תמונה מרכזית של להבות ענק. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה על חלק התוכן של השער תמונה אחת בלבד, שתוארה לעיל, של הצלם רוני סופר. סופר נכח ליד האוטובוס השרוף ואף מילט שלושה מיושביו, צילומיו ועדותו מופיעים ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" הם נבלעים על השער, ב"ידיעות" הם מודגשים וממלאים אותו – "עדות מצולמת: רגעי האימה ליד האוטובוס הבוער". ב"הארץ" התמונה היחידה, נוסף לזו של האוטובוס, היא של עמודי עשן מיתמרים מעל לכרמל עם הכיתוב "תמונה של השריפה שצילם הטייס" ומעל לכותרת "טייס התריע על השריפה בשעה 11:14 – אך דבר לא נעשה במשך כחצי שעה".

הכותרת הזו של "הארץ" יוצאת דופן: בעוד היא חוזרת לאחור ומשחזרת מציאות טרום-אסונית, של "שריפה" לפני שהיא נהיית "אסון לאומי", העיתונים האחרים מנסים לשחזר את אסון יום אתמול כזוועה שמתרחשת עכשיו ממש: "למטה: ניצב-משנה אהובה תומר, דקות לפני שנפצעה"; "אני לכודה בתוך האש, תצילו אותי"; "השריפה הגדולה בתולדות המדינה עדיין משתוללת"; "פתאום הגיע כדור אש ענק. האוטובוס ניסה לעשות פרסה, אבל האש לכדה אותו במהירות. ראיתי אנשים קופצים מהאוטובוס לתוך הלהבות"; "מראה מתוך התופת".

"שריפה שפרצה אתמול ליד עוספייה התפשטה במהרה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". "40 צוערים בקורס קצינים של שירות בתי-הסוהר נספו כשהיו בדרכם לפינוי כלא דמון. שירותי הכיבוי: ייקח ימים לכבות את השריפה. 12 אלף תושבים פונו מבתיהם. עשרות בתים בקיבוץ בית-אורן נשרפו. כ-20 מטוסי סיוע יגיעו לישראל. בפצועים: מפקדת תחנת המשטרה בחיפה. נתניהו: נכריז על יום אבל לאומי".

כותרת המשנה אינה מסתיימת במלים "יום אבל לאומי", אלא בהפניה ל"עדכונים באתר 'הארץ'". גם ב"ידיעות אחרונות" מודפסת על השער הפניה בולטת לאתר האינטרנט ynet. ב"מעריב" וב"ישראל היום" (שלו אין ממילא אתר אינטרנט עצמאי) לא מפנים את הקוראים למדיה המתחרה בעיתונות המודפסת. באתרי האינטרנט מדווחים על פרטים חדשים (פצוע מת מפצעיו, האש מלחכת את פאתי חיפה), אולם בעיקר מספקים למי שמעוניין בכך תחושת שותפות חיה יותר בחוויית האבל הלאומי, באמצעות היכולת לספק גם שידורי וידיאו לצד הטקסטים, ולהביא גם את אלו וגם את אלו ב"זמן אמת" וב"שידור חי". מה יכולים להציע העיתונים?

במאמר "טרור, שידור חי והאונטולוגיה של הטלוויזיה" (בספר המאמרים "פחד מוות") מצטט נועם יורן את כתב הערוץ הראשון איתי רפופורט, המאזכר את סיקור תקופת הפיגועים, תקופה של אבל לאומי מתמשך: "אני מבקש סליחה על זה שברגע שבו נשברו חייכם לרסיסים, התייצבתי אצלכם באמצע הסלון, לפתע פתאום, עם מצלמה, פנס גדול וציוד סאונד. אני מצטער, כי ניצלתי את חולשתכם, את חוסר האונים שלכם, את המצוקה האיומה שבה הייתם. לא יכולתי להסביר לכם איך בתוך סיר הלחץ של מהדורת חדשות אין זמן לחכות, גם לא למחר. מחר כבר יהיו חדשות אחרות, משפחות אחרות. אתם באסון הנורא, אני בסיפור העיתונאי שלי, והדבר האחרון שהייתם צריכים זה את צוות הצילום אצלכם בסלון. אני מקווה שתבינו שלא היתה לי ברירה" (הדברים של רפופורט מובאים במקור בספר "מהדורה מיוחדת" של דוד ויצטום).

"חשוב לקרוא את הציטוט הזה לא דרך ההתחסדות 'אני אדם כמוכם אבל התפקיד המקצועי שלי הוא להיות שמוק'; או אולי כן, בתנאי שנבין עד הסוף את מבנה הרוע הטמון ב'מקצועיות'", כותב על כך יורן, "הרוע הזה שמאפשר להשוות, גם לאחר מעשה, בין 'המצוקה האיומה שבה הייתם' לבין 'סיר הלחץ של מהדורת החדשות'. הרוע הזה, לפחות אותו חלק ממנו שמעורר סלידה אמיתית, טמון בסופו של דבר בנוכחותו של ה'משך' הטלוויזיוני העיוור".

ועוד כותב יורן: "האידיאולוגיה של שידור חי ככפיפות מלאה למציאות [...] מסתירה מובן אחר של 'שידור חי'. היא מסתירה את האופן המטופש שבו טלוויזיה היא תמיד שידור חי, ללא שום קשר למציאות חיצונית: הטלוויזיה כשידור חי במובן זה שהיא, ורק היא, מראה בכל רגע 'מה יש בטלוויזיה'.

"[...] הדיאלקטיקה הזאת של השידור החי מוקצנת בזמן פיגוע. כאן הכפיפות למציאות החיצונית מגיעה לכאורה לשיא. אבל השיא הזה מסתיר את מובנו השני של השידור החי: רואים בלי קשר ל'מה שרואים' – כדברי ויצטום, האירוע נגמר לפני שהחל השידור – רואים כטקס חברתי של 'היות שם'. במובן המטופש הזה של השידור החי טמון גם הרוע של המקצועיות הטלוויזיונית, של הכתב המתפרץ לביתה של משפחה שנפגעה מטרור.

"[...] שידור חי אינו כפיפות למציאות. לא רק. הוא גם האופן שבו המציאות מתעכלת לתוך השטף הטלוויזיוני; האופן שבו המציאות עצמה כפופה למושג הריק של שידור חי – עכשיו זה מעניין אותנו, מחר כבר לא. מה שנשאר קיים ועומד לאורך השינוי הקיצוני והגחמני הזה הוא ה'עכשיו'. התוכן איננו משנה: הבכי של אלה או הבכי של אחרים. מה שמשנה הוא שנראה מה שיש 'עכשיו'. כל הרוע הזה והציניות של הטלוויזיה כמדיום מקופלים ב'עכשיו' העיוור הזה".

העיתונים, כמה שלא ינסו, לעולם לא יוכלו להתחרות בעכשוויותה של המדיה המשודרת (באתרי האינטרנט או בערוצי הטלוויזיה), לא משנה כמה ינסו (והם מנסים). לכן, מה שהעיתונים יכולים להציע לנו הבוקר, ובכל בוקר של אסונות לאומיים, הם פחות פרטים, פחות עדכון, פחות תחושות חזקות ומיידיות של השתתפות ישירה וחיה במתרחש, ופחות רוע וציניות המובנים בדי.אן.איי של המדיום המתחרה. זה לא מעט בכלל.

הרווח הזה שנוצר, החלל שמאפשר חוסר היכולת להיות "עכשוויים", מתמלא, או למצער יכול להתמלא, בתכנים שיש בהם ערך מוסף, התבוננות רפלקסיבית ובעיקר – ניסיון לתפוס את התמונה הרחבה, ולא רק ובעיקר את ההלם הרגשי והזוועה. ביום שאתרי האינטרנט (או איך שיקראו לזה כשזה יקרה) יתפסו סופית את מקומם של העיתונים והטלוויזיה, יש לקוות שהכוח הזה של המדיום המודפס, שאין לו "משך" והוא אינו "חי", יישאר כמורשת מתמשכת וחיה.

האסון

פרטי האסון: "על-פי חשד שירותי הכיבוי, השריפה החלה להתפשט באתר לא מורשה לשריפת אשפה ליד עוספייה. היא המשיכה להתפשט ללא הרף גם בלילה, עד לשולי כביש תל-אביב–חיפה (מס' 4)"; "עם זאת, נבדק אם השריפה התפתחה כתוצאה מרשלנות של מטיילים או של תושבים הגרים בסביבה או שמדובר בהצתה"; "דובר שירותי הכבאות בחיפה, רשף חזי לוי, אמר אמש שמכבי האש איבדו לחלוטין שליטה על השריפה והוסיף כי 'אין די חומר כיבוי במדינת ישראל כדי להשתלט על השריפה'"; "בשל הרוחות המתעתעות בכבאים, התמונה אינה נראית אופטימית"; "לראשונה בתולדותיה ביקשה ישראל ממדינות רבות סיוע דחוף למאמצי הכיבוי".

"עם התפשטות האש הוחלט לפנות מבתיהם אלפי תושבים מיישובי הכרמל. בתחילה פונו 55 משפחות מעוספייה וכל תושבי קיבוץ בית-אורן, שעשרות מבתיהם נשרפו כליל"; "בהמשך פונו גם אוניברסיטת חיפה והיישובים עין-הוד, עין-חוד וניר-עציון", "בשעות הערב המאוחרות, בעוד האש ממשיכה להתפשט, פונו 5,000 מתושבי השכונות המזרחיות בטירת הכרמל, כלא 6 הצבאי, כלא הכרמל, קיבוץ החותרים, מלון יערות הכרמל ומושב מגדים".

"40 צוערים בקורס קצינים של שירות בתי-הסוהר נספו אתמול [...], מחקירה ראשונית של נסיבות אירוע האוטובוס עולה כי גזע עץ שקרס על הכביש לכד את האוטובוס בין הלהבות"; "מפקדת משטרת חיפה, סגן-ניצב אהובה תומר, נפצעה אף היא באורח אנוש בשריפה ופונתה לבית-החולים רמב"ם בחיפה"; "בנוסף, קיימת אי-ודאות לגבי גורלם של שני קציני משטרה במחוז הצפון המוגדרים כנעדרים".

"ראש עיריית חיפה, יונה יהב, אמר אמש: 'כשהגעתי בבוקר הייתי בין הראשונים"; "הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שבא אף הוא לאזור, אמר כי הצבא מגיש את כל הסיוע לכוחות ההצלה"; "נתניהו קטע אתמול בערב את סדר יומו"; "לדבריו, יהיה צורך להכריז על יום אבל לאומי בגלל ממדי האסון" (שער "הארץ").

התמונה הרחבה

"משרד האוצר מחליט שלאזרחי ישראל מספיקה חמישית כמות הכבאים המקובלת בעולם המערבי. ישנם 250 תקנים של כבאים בשירותי הכבאות שלא מאוישים היום, למרות שהם רשומים בספרים, כי משרד האוצר החליט שאין צורך לאייש אותם. כאילו בכך לא די, החליטו באוצר שבשנים הקרובות יקוצצו שירותי הכבאות ב-20 אחוזים נוספים. 80 אלף שריפות מכבים 1,350 כבאי ישראל בשנה, אבל באוצר חושבים שזה יותר מדי. מבחינתם, חלק מהשריפות האלה יכולות להמשיך להשתולל, נקווה רק שלא מדובר בשריפה שתהיה קרובה אליכם.

"המחסור החריף בכוח אדם וציוד ראוי בשירותי הכבאים הם הסיבה שבגללה פתח ארגון הכבאים לפני שלושה שבועות בעיצומים, שילכו ויחריפו כל עוד לא ייענו דרישותינו מהאוצר. אני יודע שזה יכול להישמע מזעזע, אבל האמת היא שצריך להזדעזע מכל יום שחולף, כי בכל יום כזה איננו יכולים להבטיח את בטיחותם של ישראלים רבים שאין להם תחנות כיבוי ליד הבית, או של מאות אלפי ישראלים שגרים בסביבתן של תשע תחנות הכיבוי שיש בהן תקן לכבאי אחד בודד (ואם זה מזכיר לכם את אישוני הכבאי משכונת חיים, תחשבו אם הייתם רוצים שרק הוא יהיה לצדכם בשעת שריפה אמיתית)". רשף בועז רקיע, מפקד צוות כיבוי בתחנת גבעתיים ודובר ארגון הכבאים,במאמר שהתפרסם ב-nrgמעריב ב-10 בספטמבר 2009 וצבר ארבעה טוקבקים. היום מפרסם "מעריב" את הטור שנית.

"גם בסוף-השבוע האחרון הקשיב אורי יפה לדיווחי החדשות, שמע על השריפות המשתוללות ביער ביריה ומכלות שטחים נרחבים בצפון,והתמלא בזעם ובתסכול. בכל פעם שדיווח כזה מפציע לאוויר – ובקיץ הלוהט הנוכחי זה קורה הרבה – הוא מתלבט אם להתקשר לחברו הטוב אהרון אשל (ארול). 'אני יודע בדיוק איך הוא מרגיש', אומר יפה, 'אני חושש שהוא עלול לקבל התקף לב. זה הכל מאהבת הארץ. זה פשוט נורא מה שמעוללים לה. אם הייתי צריך לתת כותרת לכתבה, הייתי הולך על 'זעקי ארץ אהובה''.

"המגה-שרפה בגמלא היתה הקש ששבר – שלא לומר שרף – את גב הגמל. בעקבות האש הגדולה שחרכה את רמת-הגולן ביקש יפה לגולל את מה שהוא מכנה 'החמצה, ואולי הרבה יותר גרוע', שנמשכת כבר 20 שנה. ההחמצה הזאת, לטענתו ולטענת אשל, עולה לנו ברבבות דונמים של יערות שרופים ושמורות טבע מפוחמות, שלא לדבר על סכומי העתק – מספרים שמאחוריהם משתרכים הרבה אפסים – שדרושים לצורך השיקום. יפה ואשל מצוידים ברקורד שמחייב לפחות להקשיב לטענותיהם ברצינות. אורי יפה הוא סוג של מיתוס ישראלי [...].

"[...] הכול התחיל, מספר יפה, בסוף שנות השמונים, כשנסע לטיול פרטי בפרובנס. 'הייתי באביניון ונשבה רוח דרומית חזקה. פרצה שרפה בשדה חיטה, וראיתי את האש רצה במהירות אדירה. בתוך דקות עלו לאוויר מטוסי הריסוס האמפיביים, כל אחד עם 6,000 ליטר מים. המטוסים ירדו למלא מים בים ועלו ל-50 גיחות לפחות. הם הציבו בפני האש חומת מים, ושם זה נגמר'. כשחזר הביתה היה יפה, אז עדיין קברניט פעיל באל-על, חדור רצון להביא מטוסים כאלה לישראל. [...] 'בכל המדינות המפותחות באגן הים התיכון יש מטוסים כאלה. ביוון עומדים בסלוניקי ארבעה מטוסים ובכל אי שניים. אז רק אנחנו חכמים וכולם טיפשים?'.

"אלא שהתובנות המקצועיות הללו לא סייעו ליפה ולחבריו להבקיע דרך ללבם של מקבלי ההחלטות. הוא ואשל משחזרים בתסכול קרוב לשני עשורים של פגישות, מכתבים, הפצרות ונסיונות לרתום כמעט כל בעל תפקיד רלבנטי במסדרונות השלטון, משרים דרך מנכ"לים ופקידים, פעילות ענפה שהסתכמה באפס תוצאות. יפה: 'היחס שקיבלנו נע בין התעלמות בנוסח 'עשו טובה, עזבו אותנו', ובין שאלות על גבול השחיתות כמו 'מה ייצא מזה לשר שלי?'. אחרי כל פגישה הבטיחו שיחזרו אלינו, אבל זה לא קרה. מעולם לא הוצגו בפנינו נימוקים מקצועיים. ההרגשה שלנו היא שמדינת ישראל פשוט לא מעוניינת לכבות שריפות'. כרגיל, הכול מתחיל ובעיקר נגמר בכסף" (מתוך כתבה של אביב לביא ב"מעריב", 14.6.10).

"הציבור הופתע, אבל מי שעוקב אחרי מצבם של שירותי כיבוי האש יודע שלא קרה כאן שום דבר בלתי צפוי", כותב היום לביא ב"מעריב". "הרגע הזה, לעזאזל, היה מוכרח להגיע", הוא פותח את הטור. "מדובר בזרוע הצלה לאומית שעובדת בתנאים של להקת חובבים במתנ"ס", הוא כותב. "מדובר בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש לא רק בגלל מצבם העלוב של שירותי הכיבוי, אלא גם מפני שישראל עולה בלהבות כבר יותר מחצי שנה. במהלך הקיץ הארוך, החם והיבש שמסרב להסתיים, נשרפו מאות אלפי דונמים טבעיים".

"מבקר המדינה קבע כי 'מערך הכבאות בישראל חסר מערכת מרכזית של פיקוד ושליטה'. היה זה אחד הממצאים העיקריים של בדיקת תפקודם של שירותי הכבאות בצפון המותקף במלחמה בלבנון בקיץ 2006", כותב הבוקר אמיר אורן בטור ב"הארץ". "בדו"ח מבקר המדינה מ-2007 מוקדש פרק נוקב למערך הכיבוי. בישראל יש פחות כבאים ופחות רכבי כיבוי מהתקן, כמו גם מחסור חמור באתרים למילוי מים. 40 מרכזים למילוי מים תוכננו, אך רק שניים הוקמו. הנימוק: קשיים תקציביים".

"הנזק מהשריפה עד כה נאמד בעשרות מיליוני שקלים", נכתב בכותרת ידיעה של עמירם כהן ונועם בר ב"הארץ". "יידרשו בין עשרים לארבעים שנים כדי שנוף הכרמל ישוקם ויחזור למצבו הקודם", כותרת ידיעה שלצפריר רינת, הידיעה המרכזית באותו עמוד.

"מישהו באוצר ערך חשבון קר, שהתעלם רק מסעיף קטן אחד: המחיר בחיי אדם", כותב אורן, שבוחר להתעלם מההקשר של המציאות שעליה הוא מדווח, הווה אומר, שיקולי חלוקת תקציב המדינה: האם ההחלטה שלא להגדיל את תקציב הכבאות נקשרה בהחלטה שלא לצמצם את סל התרופות או להגביל בניית חדרי מיון? האם סעיף שירותי הכבאות הוא היחיד בתקציב המדינה הנקשר בסעיף הקטן האחד של חיי אדם?

"ההתעלמות ממגפת השריפות נבעה מהזלזול התהומי שמפגינה ההנהגה הפוליטית כלפי ערכי הטבע. שריפה של שמורת טבע לא נחשבת אצלנו לאסון, אבל בהשאלה מהמשפט הנורא ההוא, אתמול למדנו שבמקום שבו נשרפים עצים, נשרפים גם אנשים", כותב לביא.

"עד לפני כעשור, למטוסי הריסוס האזרחיים, המסוגלים להתיז כמות מוגבלת בלבד של חומר כימי נגד שריפות, הצטרפו גם מסוקי תובלה מדגם יסעור של חיל האוויר, שהיו מצוידים במכלים גדולים של מים שמילאו המסוקים מהים והפילו על הדליקה. חיל האוויר החליט להפסיק את פעילות כיבוי השריפות לאחר שנמצא שעשן השריפות הסמיך גורם נזק למנועי הסילון של המסוקים הכבדים והמיושנים של החיל. בחיל האוויר הדגישו אמש שהשתתפות בכיבוי שריפות לא הוגדרה מעולם כחלק מתפקידיו" (מתוך הידיעה המרכזית ב"הארץ").

"ייתכן שאפשר היה למנוע את התפשטות השריפה בכרמל", כותבים אילן ליאור וזוהר בלומנקרנץ' היום ב"הארץ", "מדריך טיסה טוען כי זיהה את השריפה בתחילתה והתריע בפני שירותי הכבאות, אך לדבריו רק כעבור יותר משעתיים עלה לאוויר מטוס כיבוי ראשון. [...] רכבי כיבוי לא הגיעו למוקד השריפה במשך לפחות חצי שעה מהרגע שדיווח עליה. [...] גם כעבור חצי שעה השריפה היתה מצומצמת בהיקפה וניתן היה להשתלט עליה בקלות ובמהירות".

"המערכת הממונה על שירותי הכיבוי קרסה: שר הפנים אלי ישי, שהכבאים כפופים לו, נעלם אתמול מכלי התקשורת, וכמוהו גם נציב הכבאות וההצלה שמעון רומח. שניהם, כמובן, המועמדים הברורים להדחה בעקבות האסון" כותב אלוף בן בטור על שער "הארץ" (מעניין כיצד ההופעה בתקשורת הופכת אבן בוחן יחידה להתנהלות ראויה בזמן אירוע, ולא, נניח, עיסוק בטיפול באירוע עצמו).

"אחר הצהריים התפתח אסון הטבע, שהמשיך להיות מסוקר בצורה יחסית מנומנמת לקטסטרופה של ממש" (אביעד פוהורילס, "מעריב").

"למחדל יש אבא", כותרת טור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "הקטסטרופה של אתמול היא רק דוגמה לחוסר האונים שממנו סובל מערך החירום של מדינת ישראל. החוליה הכי רעועה בתוכו היא מערך הכבאות. [...] למחדל הזה יש אבא. והאיש הזה נעלם אתמול מעיני הציבור ולא במקרה. הוא מכיר בדיוק את מצבו העגום של מערך הכיבוי. קוראים לו אלי ישי והוא שר הפנים האחראי, מיניסטריאלית, למחדל. [...] לפני כחצי שנה קיבל השר אלי ישי לידיו את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על שירותי הכבאות. [...] בעקבות טיוטת הדו"ח [...] החליטה הממשלה להזרים, באופן מיידי, כמה עשרות מיליוני שקלים כדי לשפר את מערך הכבאות הקורס. איפה הכסף? איפה הציוד? תשאלו את הביורוקרטים".

"מחדל", כותב בן כספית ב"מעריב", "לא של ממשלת נתניהו. של ממשלות ישראל. של כולנו".

"המלה 'מלחמה' אינה מופרזת" (פתיח לדיווח ב"ידיעות אחרונות"). עוד כותב בן ב"הארץ": "אתמול התברר שישראל לא ערוכה למלחמה או לאירוע טרור המוני, שיגרמו נפגעים רבים בעורף. במצב כזה, מוטב שישראל לא למלחמה נגד איראן". "בישראל נהוג לזהות עם המושג 'ביטחון' רק מה שקשור בשמירת הגבולות לנוכח האיומים מבחוץ", כותב לביא ב"מעריב".

עוד חדשות

"ההמלצה לאישום: מעשה מגונה בכוח", נכתב בכותרת ידיעה של נועם שרביט, אבי אשכנזי ויובל גורן ב"מעריב". כותרת הגג: "ניצחון לאורלי אינס: מח"ש החליטה להעמיד לדין את ניצב אורי בר-לב". "עם זאת", נכתב בידיעה, "החוקרים סבורים כי אין די ראיות להאשים את בר-לב באינוס של המתלוננת מ'".

"שבע שנים אחרי רצח הנערה שקד שלחוב: בית-המשפט הרשיע את הרוצחים", כותרת גג לידיעה ב"מעריב". הכותרת היא "צדק מאוחר". בכותרת ידיעה אחרת באותו עמוד נכתב "עכשיו זה רשמי: חלוץ בקדימה".

"דיווח: חיזבאללה כרה מנהרות בכל לבנון ומילכד אותן – כהכנה למלחמה עם ישראל", כותרת ידיעה של אבי יששכרוף המצטט ב"הארץ" עיתון כווייתי. "אסאנג' מסתתר בבריטניה והמשטרה יודעת איפה", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ". מוספי העיתונים עוסקים בהרחבה בוויקיליקס, בג'וליאן אסאנג' ובכל מה שקשור אליהם, אולם השריפה בכרמל מנשבת את אתר ההדלפות מדפי החדשות.

ענייני תקשורת

גם היום מתפרסמות בעיתונים מודעות התנצלות של חברת סלקום "על התקלה החמורה שאירעה ברשת" שלשום. "אנו מצדיעים לכם", נכתב במודעה, המודפסת היום בעיתונים, מטבע הדברים, צמודה לתצלומים מאזור האסון בכרמל. במודעה נכתב כי לקוחות החברה יזוכו על שיחות וסמסים בתוך הארץ שנערכו בתקופה שבין ה-25 לנובמבר ל-1 בדצמבר.

"החברה תפצה את לקוחותיה על השעות שבהן קרסה הרשת. 'אין מתימטיקה לפיצוי, זה כמו לחשב כמה אתה אוהב', אמר מנכ"ל סלקום", מצטטת, ספק בסרקזם, ספק לא, כותרת משנה ב"הארץ" את הממבו-ג'מבו התאגידי המזויף של עמוס שפירא. "הפיצוי ללקוחות יעלה לסלקום 50–70 מיליון שקל", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר", "סך הפיצוי – פחות מ-1% מהכנסותיה השנתיות של החברה".

בעמוד האחורי של "מעריב" מתפרסמת ידיעה על נהג מונית הדומה לפוליטיקאי צחי הנגבי. כותרת המשנה לראשית על שער "ישראל שישבת" היא "מחר ייפתחו דלתות בית 'האח הגדול'. יובל בן-עמי היה גם באודישן וגם בפיילוט וחזר כדי לספר". לא רק בצה"ל משתמשים במחשב כדי לחבר כותרות.