(צילום: Matthew Stewart, רשיון cc)

חרם חרם תרדוף

"בוטלה אזהרת המסע לטורקיה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". כותרת המשנה: "אם מישהו מתגעגע ל'הכל כלול': המטה ללוחמה בטרור נתן אור ירוק. מייעץ: אל תיכנסו לוויכוחים פוליטיים עם הטורקים" (עצה טובה שראוי להמליץ עליה גם לשוהים בתחומי הארץ). "טורקיה כבר לא מסוכנת", קובעת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (לכותרת לא מצורפת אזהרה בסגנון "כותרת זו אינה בגדר המלצה ו/או נטילת אחריות משפטית). גם ב"מעריב" הכותרת הראשית (אחת משתיים) עוסקת בענייני נופש: "חוזרים לטורקיה" ("אין הפגנות ואין מודיעין על פעולות טרור", נכתב בכותרת המשנה).

"עכשיו ארדואן צריך אותנו" היא כותרת מאמר של מרדכי קידר שתמציתו מובאת על שער "ישראל היום". בניגוד למה שאפשר להבין מהכותרת, מאמרו של קידר קובע כי ארדואן כלל אינו זקוק לנו, הנופשים הישראלים, אלא מעוניין בהנמכה זמנית של הלהבות בחזית המדינית שפתח מול ישראל, כדי להרפות את הלחץ האמריקאי והאירופי עליו בעניינים אחרים.

"בסוכנויות הנסיעות לא מתרגשים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת, "'זה לא ישנה דבר, השנה טורקיה מוחרמת'". "עם זאת, נכתב בתוככי אחת הידיעות בעניין ב"ידיעות אחרונות", "בסוכנויות הנסיעות יש מי שחושב שלמרות הסרת אזהרת המסע, עדיין מוקדם לחזור לשגרה. מנכ"ל חברת השטיח-המעופף, איל קשדן, אמר אתמול כי הטיסות לטורקיה לא הופסקו בשל אזהרת מסע, אלא בגלל חרם צרכנים שנבע מסיבות פוליטיות".

"סערה בקמפוס" היא אחת הכותרות על שער "מעריב", "טענות: מרצה מוערך באוניברסיטה העברית פוטר בגלל דעותיו הימניות", נכתב בהפניה לכתבתה של אפרת זמר-ברונפמן על מחאת סטודנטים נגד פיטוריו של רן ברץ מהחוג לפילוסופיה יוונית.

"זה חופש אקדמי?", שואלת כותרת מאמר של פרופ' אשר מעוז, המתפרסם במדור הדעות של "הארץ". מעוז מספק שורה של דוגמאות לאירועים שהצד השווה בכולם הוא, לדבריו, "היומרה לטעון שהם חוסים תחת כנפיו של החופש האקדמי", בעוד ש"המכנה המשותף שלהם הוא שאין להם דבר וחצי דבר עם חופש אקדמי.

"היומרה לעטות את הביקורת הפוליטית במחלצות אקדמיות סופה שהיא מקצצת בזכות לבקר – כאילו מי שאינו נהנה מחופש אקדמי אל לו להשמיע את דעותיו", כותב מעוז. "[...] כדי להבטיח את החתירה לאמת שומה על איש האקדמיה שלא לדכא דעות של האחר, עמית או תלמיד, שכן החופש האקדמי חל גם עליהם. [...] התופעה שפוגעת יותר מכל בחופש האקדמי הינה החרם האקדמי. נשק זה – גם אם המטיפים לו מכוונים אותו כלפי מדיניות הממשלה – פוגע פגיעה אנושה דווקא בחופש לחקור ולהתפתח, זאת משום שהוא מנתק את החוקר הן ממקורות המימון למחקריו והן משיג ושיח עם עמיתיו, שהוא כה חשוב במחקר האקדמי. לא ניתן אף להתעלם מכך כי דווקא מי שקורא לחרם לא ייפגע ממנו. הוא נהנה משני העולמות – גם מן הזכויות כחבר האוניברסיטה המוחרמת וגם מכך שעליו לא יחול החרם שהוא מטיף לו".

זינוק בעלייה

"ריביות המשכנתה השקליות וצמודות המדד מסתירות את מלוא תמונת המצב העגומה. מה יקרה אם בנק ישראל יחליט בתוך שנה להעלות את הריבית הבסיסית באחוז? התוצאה תהיה ששיעורי ההחזר על המשכנתאות יזנקו במאות שקלים לחודש. רכישת דירה ברמת המחירים הנוכחית משולה כמעט להתאבדות פיננסית", כתב לפני שבוע יהודה שרוני ב"מעריב" תחת הכותרת "הכתובת על הקיר".

היום מגיעה הבשורה, באמצעות בנק ישראל, גם לכותרת הראשית של "ממון": "זהירות, משכנתה מסוכנת". "למעלה מ-50% מהמשכנתאות בישראל צמודות לריבית במשק, שעשויה לעלות דרמטית בשנים הקרובות", נכתב בכותרת המשנה, "בבנק ישראל מזהירים: ההחזר החודשי של אלפי ישראלים עלול לזנק – ולא כולם יעמדו בזה".

כותרת הטור של סבר פלוצקר היא "זכרונות מדאיגים מאמריקה", והוא משווה את ההתנהלות של הבנקים בישראל – המוכרים, לדבריו, משכנתאות בסדרי גודל גבוהים הרבה יותר מאלו שהם מצהירים עליהם (ביחס לנתוני הלווים) – לזו של הבנקים בארצות-הברית, לפני משבר הסאב-פריים שהתפתח למשבר עולמי שהשפעתו, שנתיים אחרי, עדיין מורגשת.

שעת ריכוז

"ילדינו יוכלו להסתדר רק אם יעברו דרך אחת מ-5 משפחות" הוא הציטוט הפתטי והמוגזם שנבחר לכותרת הראשית של "דה-מרקר". "האם הריכוזיות היא בעיה של הרגולטורים – או של כולנו?", שואלת כותרת המשנה. "קובעי מדיניות בעבר ובהווה, חוקרים ומשפטנים משוכנעים: הכוח שבידי המשפחות הגדולות משבש את ההתפתחות החברתית, הפוליטית והכלכלית של המשק הישראלי" (אורה קורן).

מי הם הבכירים הבחירים שתמונותיהם מעטרות את השער? דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים; חנוך ליבנה, יו"ר ועד הפקידים בבנק הבינלאומי; דידי לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וחיים אורון, חבר-כנסת ממרצ. רשימת שמות שתשאיר אתכם עם פה פעור רק אם יש לכם בעיה בלסת.

ארבעת הכוכבים החדשים של "דה-מרקר" זכו לכבוש את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של העיתון משום שהשתתפו אתמול בכנס של המכללה החברתית-כלכלית שעסק בריכוזיות. כלומר – ב"ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה". גם כפולת העמודים הבאה, אחרי כפולת פרסומת, מוקדשת לאיום הריכוזיות: "המשפחות השולטות במשק הן כמו תמנון רב-זרועות", מאווררת הכותרת דימוי אהוב מעולם האיומים הריכוזיים.

"במחקרו על המשפחות השולטות במשק והסכנה בריכוזיות שהן מייצרות טוען קונסטנטין קוסנקו מבנק ישראל כי הבעלויות הצולבות בין המשפחות מעצימות את הריכוזיות משום שפוטנציאל התיאום ביניהן גדל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, שגם עליה חתומה קורן, ובה מרואיינים גם המשפטן עמיר ליכט והסוציולוג אורי רם. מן הכתבה משתמע כי שלושת הדוברים אמרו את שלהם באותו כנס של המכללה הכלכלית-חברתית.

עמיר ליכט ואורי רם הם מן הסתם אנשים יקרים ובעלי מקצוע משובחים. המכללה הכלכלית-חברתית היא מיזם חינוכי חשוב וראוי לציון. מסר, אורון, שטרום וליבנה היו או עדיין משרתי ציבור מכובדים. האם גם ההתמסרות של "דה-מרקר" היום לכל אלה היא שירות לציבור? הנפח שמעניק "דה-מרקר" לכנס האמור אינו תואם או קשור למידת החשיבות היחסית של הדוברים ושל דבריהם. כל הדמויות הנזכרות הן בגדר סטטיסטים, ניצבים, במערכה הגדולה שמנהל העיתון נגד הדמון הראשי שלו בחודשים האחרונים: הריכוזיות.

יש משהו מעודד בתפנית המסוימת באופיו של "דה-מרקר" ובסוג המטרות שאליהן הוא רותם לאחרונה את האנרגיה העצומה שלו ליצירת קמפיינים ציבוריים. אבל ביום כמו זה, נראה כאילו הדמון עלה לאנשי העיתון לראש. כשבעיה אחת, חמורה ככל שתהיה, הופכת לחזות הכל, משהו כאן מקולקל. כשהבעיה זוכה לטיפול מגמתי במובהק, וסיקורה מתמקד כמעט אך ורק, ובאופן מודגש ובוטה, בפן אחד שלה, נבקע סדק בשיקול הדעת של המסקרים.

העבר הקרוב של מדינת ישראל מכיל לא קמפיין אחד ולא שניים שקראו בלהט חד-ממדי לשינוי מהפכני בתחום זה או אחר. האש הזו שרפה לא אחת את האוהל. קחו, למשל, את שינוי שיטת הממשל. נכון, מהלכים גדולים, מקיפים, זקוקים ללהט גדול שיניע אותם – אבל הלהט הזה נוטה לעוור מלחקור ולהתבונן בפרטים שאינם מתיישבים עם החזון המהפכני. ריכוזיות היא, ככל הנראה, לא ברכה גדולה, גם לא בעיתון.

העולם החדש

כתבת השער של המוסף "גלריה" ב"הארץ" היא ראיון עם עליזה ציגלר, מי שהיתה העורכת הראשית של ההוצאה ידיעות-ספרים, עזבה את תפקידה לפני חמש שנים וכעת חוזרת כדי לייסד סדרה חדשה של ספרי מקור. "העולם החדש שהמו"לות נקלעה אליו לא התאים לי", מסבירה ציגלר למיה סלע את נסיבות פרישתה. "כשבאתי ל'ידיעות אחרונות' עוד לא היה שם כלום כמעט. דובי איכנוולד ואני הקמנו בעצם הוצאה חדשה. בימים הרחוקים ההם ההחלטות על הוצאת ספרים היו לפי טיב הספר, לא היו שיקולים אחרים. להפך, נאמר לי במפורש, את לא באת לפה לעשות לנו כסף, את זה אנחנו יודעים לעשות לבד, תעשי מה שאת מבינה, תביאי לנו איכות, זה היה המנדט שלי. בשנתיים-שלוש האחרונות לעבודתי שם זה קצת השתנה".

סיפורים מפוברקים

הביקורת של העיתונאי וההיסטוריון תום שגב על הספר "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה" של בני מוריס, שהתפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ" לפני שבועיים, מניבה שלושה מכתבי תגובה המתפרסמים היום במדור המכתבים של המוסף. המגיבים אינם מרוצים מביקורתו של שגב:

"שגב וגם מוריס מציגים את הפלסטינים מגישה קורבנית בעיקרה", כותב אברהם זהר, מחבר הספר "פלמ"ח" (יחד עם מאיר פעיל). "זו גישה נכונה באשר להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים. אך ניתוח היסטורי צבאי אובייקטיבי מגלה כי בחלקה הראשון של המלחמה תרמו הכוחות הפלסטיניים והכוחות של המתנדבים מארצות ערב, ובראשם 'צבא ההצלה', תרומה רבת ערך להחלשת כוח העמידה של הכוח הצבאי היהודי".

"תום שגב מתרעם על בני מוריס על שהוא אינו מגדיר כטבח את אירועי דיר-יאסין", כותב פרופ' יעקב אמיר. "ב-1988 שידר ה-BBC סדרה תיעודית, 'ישראל והערבים', בה הופיע חזאם נוסייבה, שהיה עורך ב'שירות השידור של פלסטינה (א"י)' בשפה הערבית ב-1948. הוא סיפר שאחרי הקרב בדיר-יאסין הוא נפגש עם חוסיין חאלידי, מההנהגה הפלסטינית, שאמר לו לשדר שהיהודים ביצעו מעשי זוועה נוראיים למרות שזה לא היה נכון, וזאת כדי לעודד את הארצות הערביות לפלוש למדינה היהודית העתידה לקום. ואכן, הוא שידר שורה של סיפורים מפוברקים, על ילדים שנרצחו, נשים בהיריון שנאנסו וכדומה.

"נוסייבה אמר בראיון ל-BBC שהסיפורים המפוברקים על מעשי הטבח בדיר-יאסין היו שגיאה הרת אסון, כיוון שהפלסטינים ברחו בהמוניהם אחרי ששמעו על מעשי הזוועה. מסתבר שלא רק בני מוריס סבור שלא היה טבח בדיר-יאסין. גם פלסטינים סבורים כך".

"יותר מ-60 שנים לאחר הקמתה, ישראל חזקה מספיק כדי להתמודד עם שאלות מתוך עברה, ובהן סוגיית הפליטים הפלסטינים", כותב יהושע עמישב מראשון-לציון. "ספרו האחרון, ומחקריו באופן כללי, של בני מוריס הם נדבך חשוב בתהליך הבחינה העצמית הזה. יחד עם זאת, מוריס מאזן בשנים האחרונות את פרסומיו הראשונים והוא נוטה לחלק בין הצדדים את האחריות למה שקרה באזורנו לפני ובעת הולדתה של המדינה היהודית.

"מביקורתו החמוצה של תום שגב [...[ אני מבין שאין הוא שבע רצון ממגמה זו. כך לדוגמה קובע שגב כי מוריס 'מלקט בשקידה כל קריאה ערבית ל'ג'יהאד נגד היהודים', כאילו שהן היו מצרך נדיר, בעוד עשרות ציטוטים מוכיחים כי מדינות ערב הסובבות את מדינת ישראל שאך קמה אכן זממו לחסלה בלי כחל ושרק".

א"י מלינסקי-טוורסקי מאנטוורפן כותב: "מוריס עשה כברת דרך ארוכה מאז ימיו כאביר ההיסטוריונים ה'חדשים' אשר בעיקרון גינו והאשימו את הציונות והמדינה. תום שגב מוכיח את מוריס על אי-אובייקטיביות – אבל אין היסטוריה אובייקטיבית. [...] שגב כועס על מוריס, לדעתי, על שלא כתב את הספר של תום שגב. ובהתאם לאג'נדה של תום שגב – העניין הקובע בהיסטוריה של מלחמת השחרור הוא דווקא גורלם של הערבים.

"אל ישכח תום כי איך שלא יהיה – הערבים היו התוקפנים, ובתור כאלה הם נושאים באחריות למה שהתרחש כתוצאה מתוקפנותם, גם אם הדברים לא נעימים. שגב רוצה לשכנע אותנו כי ערביי הארץ, אלה שגורשו, היו כבשים חפות מפשע [...] שגב מתעלם ממאורעות 1921, 1929 ו-1936. כאילו שמדינות ערב פלשו הנה רק בגלל גירוש הפלסטינים; והיכן שהערבים ניצחו – כגון בגוש עציון – הם הראו את 'חולשתם' ועדינותם בטבח אכזרי שצה"ל לא ביצע מעולם אפילו חלק קטן ממנו".

במוסף עצמו כותב ד"ר בעז נוימן על הספר "צעדות המוות, 1944–1945" של דניאל בלטמן (באותן צעדות מנוסה כפויות של שרידי מחנות קורבנות הנאצים נהרגו כרבע מיליון איש). "קשה לחדש במחקר ההיסטורי העוסק בשואת היהודים, ועל אחת כמה וכמה בזה העוסק בתופעה הנאצית", כותב נוימן. "[...] עם זאת, לעתים נדירות רואה אור מחקר פורץ דרך שאינו רק מספר היסטוריה חדשה ומציע פרשנות אחרת להיסטוריה מוכרת, אלא בעל פוטנציאל לשנות את האופן שבו אנו מבינים היסטוריה זו.

"[...] עוצמת הספר טמונה לא רק בהיקף ההיסטורי שהוא מציע, אלא גם בתובנות המהפכניות בנושא המחקר. בלטמן אינו הראשון שחוקר את צעדות המוות, אולם קודמיו התייחסו לשלב זה כשולי יחסית לתהליכים הקודמים של הג'נוסייד הנאצי. [...] לטענת בלטמן, עם צעדות המוות מאמצע 1944 נפתח פרק חדש בתולדות הג'נוסייד הנאצי. [...] לא היה זה טיהור אתני, חיסול על רקע גזעי, מאבק או נקמה פוליטית. [...] מהרגע שיצאו האסירים את המחנות הם עברו למימד אחר, לא מוגדר, שבו לא ברורה יותר מסגרת המערכת, מי האחראי, מי המפקד, מהן פקודותיו ועוד. אפילו לרוצחים עצמם לא היה ברור האם מטרת צעדות המוות היא חיסול כל הצועדים, חלקם או אף אחד מהם.

"[...] אם כן, את מי בעצם רצחו בצעדות המוות אם לא קבוצה אתנית, גזעית, פוליטית או אחרת? בשלהי 1944, לפי בלטמן, הופיעה דמות קורבן חדשה במסגרת שלב חדש של הג'נוסייד הגרמני-נאצי – לא דמותו של המפגר, ההומוסקסואל, הפולני, השבוי הסובייטי, הצועני או היהודי, אלא דמות השייכת לקולקטיב המדומיין בתור 'איום דמוני'. האסירים שצעדו סומנו כ'דמוניים', שטניים, משום שהגרמנים הורגלו לראותם מאחורי גדרות התיל (כלומר, לא לראותם) ולפתע הם מגיחים מחוצה להם. והרצח, בהתאמה, בשלב חדש זה, לא נבע עוד מתוך מוטיבציה אתנית, גזעית, פוליטית או אחרת, אלא שהיה זה רצח 'ניהיליסטי, מקומי ונעדר יד מכוונת'".

נראית די זוועה

"'כוכב נולד' הפכה לפרומו אחד ארוך לכל שאר התוכניות של קשת", מתלוננת נטע חוטר במגזין הבידור "רייטינג". "[...] נדמה שזאת מפלצת שאת זרועות התמנון שלה כבר אי-אפשר לעצור. 'כוכב', ממש כמו 'האח הגדול' בעונה שעברה, חסרת ערך בפני עצמה. היא רק שטח פרסום לשאר תוכניות הזכיינית. בסופו של דבר הצופים מפסידים, כי הם נתקעים עם הפסקת פרומואים אחת ארוכה. גם התוכנית לא יוצאת נשכרת, כי היא עוברת פיצולים ועינויים ונראית די זוועה. כשחושבים על זה, רק קשת מרוויחה כאן, כרגיל", מסכמת עיתונאית "רייטינג".

הטור של חוטר מתפרסם בכפולת העמודים 8–9, עמודי התוכן הראשונים בגיליון (חוץ מהטור הפותח). אחריהם, עד עמ' 24, מופיעות רק פרסומות ותמונות רכילות מלוות בכיתובים. בצילום על השער, המפנה לכתבה המרכזית בגיליון, מופיעים שלושה משתתפים בתוכנית "כוכב נולד".

"אלבר קאמי, שהשנה מציינים בכל העולם 50 שנים למותו, נאבק כל חייו בקולוניאליזם, בטוטליטריזם ובטרור המהפכני, ונחשב לאחד היחידים מבין האינטלקטואלים הצרפתים שעמד איתן נגד רוח הזמן", פותחת חניתה עשתאי במוסף "ספרים" של "הארץ" את רשימתה על הספר " Avec Camus: Comment resister a l'air du temps" שכתב חברו של קאמי, ז'אן דניאל, מייסד השבועון הצרפתי "נובל אובזרבטור". לפי דניאל, כותבת עשתאי, "אישיותו של אלבר קאמי נבעה בראש וראשונה מהיותו עיתונאי בעל מוסר לא ייאמן. האתיקה העיתונאית היתה חיונית לעמידותו נוכח 'הרפתקאות האמת' של תקופתו.

"קאמי החל את דרכו העיתונאית במחצית שנות השלושים ככתב בעיתונים 'אלז'ר רפובליקן' ואחר-כך ב'פראנס סואר'. כאשר הצטרף לתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני ערך וניהל בין השנים 1944–1947 את עיתון המחתרת 'קומבה' ('מאבק'). מאוחר יותר כתב ב'ל'אקספרס'. דניאל כותב כי היתה זו מעורבותו של קאמי בהוצאת העיתון היומי 'קומבה' שעוררה אצלו תשוקה לעיתונאות. קאמי אמר לו כי 'אפשר להצדיק את מקצוע העיתונות רק אם מקיימים שלושה עקרונות: צדק, כבוד ואושר'".

כיפת קרטון

"חסרה הבוקר בכל העיתונים פרשנות ביקורתית, כמו זו שהשמיע לא פעם ולא פעמיים ראובן פדהצור מעל דפי 'הארץ'", כתב כאן אתמול אורן פרסיקו ביחס לסיקור הבולט שניתן בעיתונים לפרויקט טילי היירוט כיפת-ברזל, שנועד לתת מענה לאיום הרקטי מצד חיזבאללה וחמאס (ובכלל) על ישראל.

היום ב"הארץ" נענים לבקשת הקהל. "מבלי להמעיט מההישג הטכנולוגי המרשים של מהנדסי רפא"ל, החשש הוא שמערכת הביטחון נוטעת בציבור אשליות", כותב פדהצור בעמוד המאמרים של "הארץ", תחת הכותרת "אין להשלות את שדרות".

גם מאמר המערכת מתייחס לכיפת-ברזל בביקורתיות: "תוכנית אי-הפריסה של הסוללות זכאית לכינוי 'נרות חנוכה'. המשגרים, הרקטות, המכ"ם וקרונות הפיקוד של כיפת-ברזל יהיו לתצוגה אך לא לשימוש. החלטה זו תמוהה. היא משדרת ספקנות של הממשלה וצה"ל בכוחה של כיפת-ברזל לעבור מהטלוויזיה אל המציאות המאובקת [...] לא ברור אם יורי הקטיושה והקסאם, שצפו בסרטוני הניסויים, מאמינים למראה עיניהם, אבל כרגע ברור למדי שמי שאמור להצטייד בכיפת-ברזל ולהפעילה עדיין אינו מאמין בה".

ענייני תקשורת

"בזק חותכת מחירי הגלישה באינטרנט" היא הכותרת הראשית של "גלובס". גד פרץ מדווח כי "בזק הודיעה היום על הפחתת מחירי הגלישה באינטרנט בחבילות הגבוהות (15 מגה ומעלה) בשיעורים שבין 20% ל-50%". פרץ רואה בכך מהלך חשוב ועדות ליעילותו של "שרביט התחרות".

ב"כלכליסט" מדווח על כך גילעד נס: "יש לציין כי מכיוון שתשתית האינטרנט של בזק פועלת באמצעות תשתית הטלפוניה, הזמנת חיבור אינטרנט מצריכה גם קו טלפון, שבגינו יידרש הלקוח להוסיף תשלום חודשי בהיקף של 25–56 שקל [...] עוד יודגש כי השוני המהותי בתמחור החדש הוא בעיקר ללקוחות קיימים של בזק שמעוניינים לשדרג את מהירויות הגלישה. לקוחות חדשים של בזק זוכים ממילא למבצעים הכוללים תשלום מופחת בגין חודשי החיבור הראשונים, ולפיכך בתחשיב שנתי עומדים התשלומים החודשיים על מחירים דומים לאלו המוצעים מהיום ללקוחות קיימים".

במלים אחרות, מה שהשתנה במדינות המחירים של בזק הוא ההודעה לעיתונות שהוציאה החברה. האם גם ידיעה אחרת שמתפרסמת היום ב"גלובס" – "עתירה: לחקור את שוקן ונמרודי על פרסום מודעות מין בעיתוניהם" – הגיעה למערכת באמצעות הודעה לעיתונות? מה שבטוח, כיתוב התמונה "תרומה לסחר בנשים" מתחת לצילום של עמוס שוקן, הבעלים של המתחרה "דה-מרקר", הוא פרי שיקולים עריכתיים עצמאיים.

"יותר מין וקללות צפויים בטלוויזיה האמריקאית, לאחר שהמועצה הפדרלית לתקשורת חויבה לשנות את הכללים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של רותה קופפר ב"גלריה".