האלוף יואב גלנט, 20.07.09 (צילום: משה שי)

חווילה בג'ונגל

אלף המלים שהדפיס אתמול עיתון "הארץ" בראש עמוד השער (תצלום ביתו של האלוף יואב גלנט) מודפסות היום בראש עמודי השער של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". שלוש מתוך אלף המלים שהתצלום הזה שווה: "טעם", "רע", "מגלומניה". מלה רביעית: "אשם". גם אם לא בפלישה לשטח ציבורי, גם אם לא בהטעיה, גם אם לא בפשעי מלחמה במהלך מבצע עופרת-יצוקה. אשם במשהו, זו התחושה שעולה מהמראה.

"מצודת יואב", קוראת כותרת התצלום של בית גלנט ב"מעריב". "השטחים, החברים והשקרים", קוראת הכותרת הראשית של העיתון. בראש השער, בגופן שגם ביממה האחרונה הספיק לגדול במידה מרשימה, הכותרת "בעקבות תחקיר 'מעריב'".

"אחוזה מגלומנית", קוראת כותרת לטור ב"מעריב" מאת רותי סיני. "משהו בין ארמון של שיח' סעודי להסיינדה דרום-אמריקאית, עם ניחוח של מצודה צלבנית", היא כותבת (קצת לפני שהיא מציינת כי "על טעם רע לא פוסלים אדם מלשמש מנהיג").

"כמו טירה מעטירה מאלף לילה ולילה", כותב יוסי שריד ב"הארץ". "שילוב מופתי של התבצרות והתגאות גם יחד; של ארכיטקטורה צלבנית וקסמי הלבנט", מספר שריד על דעתה המקצועית של מבקרת הארכיטקטורה בעיתון, אסתר זנדברג. "ארמון מפואר הבנוי בסגנון של חמאם מזרח-תיכוני (טורקי?)", מגדיר את הבית סבר פלוצקר בטורו המתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

"בפעם הראשונה שראיתי את התמונה של הבית מצילום אוויר בלי לדעת של מי הוא ומה הוא הייתי בטוח שהתגלה קבר של שיח' [...] זו אדריכלות מוסלמית קדומה", מצוטט האדריכל ישראל גודוביץ' בידיעה מאת עופר פטרסבורג המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות". על-פי ידיעה זו, השווי המוערך של בית גלנט הוא כשבעה מיליון שקל.

"מהווילה הזאת אין דרך מילוט", קוראת כותרת בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". תחתיה מספקים אריק מירובסקי ורז סמולסקי את חוות דעתם המקצועית על המגרש והמבנה שהוקם עליו. "יש משהו מטעה בחזות הווילה הגדולה", הם כותבים. "בערכים של היום, הנחלה של גלנט מוערכת על-ידי אנשי נדל"ן מהסביבה בחמישה–שבעה מיליון שקל. כשנרכש השטח בסביבות 1991, שוויו היה כמה עשרות אלפי דולרים.

"[...] לדברי כמה מאנשי המקצוע עימם שוחחנו, עלויות הבנייה של בית כזה גבוהות בהרבה יותר, גם במונחי שנות ה-90. אז איך עונים על השאלה הכי מדוברת היום – 'מהיכן היה לו את הכסף לבנות את האחוזה הזאת?'. אפשר גם כך: הוא פשוט עשה עסקה מצוינת. את הכסף שחסך על השטח השקיע בבנייה – גלנט רכש את הנחלה כחמש שנים לפני ששוק הנדל"ן גילה את המושבים ואת הפוטנציאל הגדול הגלום בהם".

גלנטריזם

העיתונים מתבצרים ומתגאים הבוקר אף הם בכל הקשור לעמדותיהם כלפי גלנט, ביתו ויושרו הציבורי. "מעריב" יוצא מגדרו כדי לבקר את הרמטכ"ל המיועד. במשרדי העיתון עלה ריח של סיכוי לסיכול המינוי, ומעל דפיו ניכר מאמץ מובהק להפוך את השורה התחתונה של בן כספית ("יואב גלנט לא יכול להיות רמטכ"ל") למציאות.

מרבית שער העיתון מוקדשת לאלוף, כל התוכן המערכתי עד עמ' 5 (כולל) עוסק בגלנט, בן כספית מפנה את הקוראים לערוץ מיוחד באתר nrg שהוקם לצורך מעקב אחר הפרשה, קלמן ליבסקינד מצטט ממסמך שעליו חתום גלנט ובו הוא מטיף לחשיבות אמירת האמת, שער "מוספשבת" של העיתון אף הוא מוקדש לפרשה, ובתוך המוסף הטקסטים הביקורתיים מאת כספית ("גלנטריזם") וליבסקינד ("יש דרג ויש גלנט") מוגשים בהרחבה. היחיד שמציע אלטרנטיבה מסוימת הוא עפר שלח, שפותח את טורו במלים "הנה ניחוש זהיר: אחרי שיגולגל בזפת ונוצות, יואב גלנט יהיה הרמטכ"ל הבא של צה"ל". גרסת גלנט מובאת ב"מעריב" בקיצור [נועם שרביט], ללא ציטוטים מדברי חבריו ומקורביו.

עיתון "הארץ", שתרם אתמול תרומה משמעותית להרשעת גלנט במה שהתקינות הפוליטית מתעקשת לכנות "מאותגרות ארכיטקטונית", לוקח הבוקר צעד אחד אחורה. הכותרת הראשית היא בכלל ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן" [ניקולס וואט], ולפיה יועצו הקרוב של טוני בלייר אמר כי במשרד החוץ הבריטי חשבו שנתניהו הוא "בולשיטר". כן, המלה הזו מופיעה בכותרת הראשית של עיתון "הארץ" הבוקר.

פרשת גלנט החדשה תופסת את הכפולה הפותחת כשעמוד אחד מהשניים מוקדש לדבר הסניגוריה. עמוס הראל שוחח עם חבריו של גלנט בעמיקם. "ביקור של כמה שעות אתמול במושב המסוכסך אינו מאפשר הכרעה בשאלה מי צודק בוויכוח", כותב הראל. "הוא כן מלמד שבפרשה הזו יש שני צדדים, לא רק 'אלוף שקרן' מול 'שכנים זועמים', ושחברי המושב נחלקים בלהט בין המחנות הנצים".

"לפני כמה חודשים, כשנקבע שגלנט יהיה הרמטכ"ל הבא, אצו רצו כל כלי התקשורת כדי להביא לציבור את קולות הצהלה של השכנים הגאים במושב עמיקם", כותב הבוקר ליבסקינד ב"מוספשבת" של "מעריב". "אלא שבאורח פלא הצליחו כל העיתונים וערוצי הרדיו והטלוויזיה להביא את השמחה האותנטית של אותם שני שכנים. גורי רוזן ואילן שוורצברג. כתבתי כאן אז שלא מדובר במקרה. שוורצברג היה מי שסלל בשביל גלנט את הדרך הלא חוקית לביתו. רוזן, חברו הטוב של האלוף, מתמודד בעצמו עם כתבי אישום על פלישות שלו למקרקעין ציבוריים [...] ככל הנראה בעקבות הביקורת ההיא שלנו, הבינו בסביבתו של גלנט שלא טוב יהיה להשתמש שוב בשניים. במקומם נזרקו השבוע למערכה בני משפחותיהם של השניים".

הראל מצא גם אחרים. הוא מביא ב"הארץ" מדברי אבי שוורצברגר (כך נכתב השם בעיתון זה, לא שוורצברג), אך גם מדברי ארז צוקרמן, שאול סלומון ודוד קומבליס.

"ידיעות אחרונות" נראה הבוקר כעיתון בדילמה בכל הקשור לפרשת גלנט הנוכחית. מצד אחד הפופוליזם הטבוע בו, לטוב ולרע, אינו מאפשר לעורכיו להתעלם ממראה ביתו של גלנט, ומצד אחר, בשנים האחרונות היה זה עיתון הבית של אותה אליטה (אריאל שרון, פורום החווה וכו'), שגלנט הוא יוצא חלציה ומועמדה לרמטכ"ל. מצד שלישי, כמו שבן כספית נוהג להתנסח, התחקיר על גלנט התפרסם בעיתון המתחרה. התוצאה היא סיקור חצוי.

במדור הסאטירה של "ידיעות אחרונות", "אפעס", נכתב: "גלנט תוקף בחריפות את שכניו למושב: 'הם עשו לי נוהל שכן'". בעמודי החדשות האווירה פחות משועשעת.

בלב שער העיתון תצלום אוויר של הבית ומעליו הכותרת "לא שיקרתי", ציטוט מדברי גלנט. סיקור הפרשה נדחק לכפולה השנייה (לאחר סיקור מותה של רעיית נשיא המדינה, סוניה פרס), ושם ניתן למצוא קודם כל פתחון פה לעמדת גלנט, כפי שנמסרה על-ידי פרקליטיו למבקר המדינה, לצד ידיעות המטילות ספק בכשרות מעשיו (שעיקרן פורסם אתמול בהרחבה ב"גלובס"), תצלום נוסף של "אחוזת גלנט" וטור מאת איתן הבר שיוצא דווקא נגד ה"מציצנות" של הציבור, ה"קנאה" שלו וה"רשעות" שלו. לולא היה זה "ידיעות אחרונות", אפשר היה להעלות על הדעת עיתונות הוגנת ומאוזנת מתוך בחירה, ולא מתוך ברירת מחדל.

כמו בבית

ב"ישראל היום" האלוף גלנט יכול להרגיש כמו בבית, משתי בחינות: ראשית, העיתון הזה נראה, לפחות במבט ראשון, כשערורייה אחת גדולה. שנית, זה המקום היחיד הבוקר שמשער הכניסה אליו לא רואים את הבית של גלנט.

תצלום אוויר של בית גלנט אינו מתפרסם בשער "ישראל היום", רק בעמ' 7, וגם זאת מזווית נמוכה יחסית, שכמעט מצליחה להחמיא למבנה. הכותרת הראשית של העיתון היא ציטוט מפי שר הביטחון אהוד ברק ("מעלים ענן אבק כדי לפגוע בגלנט"), שמביא עורך העיתון עמוס רגב מתוך "שיחות סגורות" של ברק עם "מקורביו".

בשיחה של רגב עם ברק באמצעות מקורביו (אגב, במוסף "ישראל השבוע" מתייחס דן מרגלית, כנראה ברצינות גמורה, לשיחה שהיתה לו השבוע עם "בכיר ב'ישראל היום'". יכול להיות שרגב דיבר עם מרגלית ומרגלית עם רגב?), שומע עורך העיתון משותפו הישן-חדש של נתניהו כי "יש שלושה מישורים בפרשת גלנט. האחד – הקרקעות, השני – עניין אמירת האמת, והשלישי – עניין העיתוי".

את שני המישורים הראשונים ברק דוחה, בשלישי הוא דווקא מתמקד: "עיתוי הפרסומים תמוה בעיניו. זה אחד הסממנים של להיות איש ציבור, הוא אומר. יש הרבה סיפורים וטענות שמסתובבים הרבה שנים, ודווקא עכשיו, שלושה שבועות לפני מועד כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל  – פתאום יש מי שמעלה את הכל מחדש. למה דווקא עכשיו?".

זהו סימן שאלה שבוודאי מעורר זעם רב בקרב מתנגדי גלנט, וזאת לאור העובדה שהטענות כלפיו הועלו, שוב ושוב, בשנים האחרונות, וזכו לתהודה מחודשת לפני חודשים אחדים, עם ההכרזה על מינויו הצפוי לרמטכ"ל. "למה רק עכשיו?", שואלים ב"מעריב" את שרי הממשלה ואת ועדת טירקל ואת היועץ המשפטי לממשלה, שכולם העדיפו בחודשים הללו להתעלם מהטענות ולדחות אותן בתקווה שיעבור הזעם ויישכחו ומבקר המדינה לא יידרש לנושא, וגם אם כן, שלא יימצא דבר.

"צריך לבחון את הדברים כמו שהם", כותב רגב בעקבות שיחה עם אותם מקורבים של אהוד ברק, "ולהבדיל בין האפשרות – שהוא אינו מאמין בה – שהיה כאן איזשהו נסיון הטעיה מצד גלנט, לבין המציאות של החיים שבהם אף אחד אינו מושלם. אילו דוד המלך היה מגיש את מועמדותו, אמר ברק למקורבים – ספק אם היו מאשרים אותו בוועדת טירקל".

א-פרופו ארמונו של דוד המלך, העיתונות עדיין לא איתרה את האדריכל שאחראי לבית של גלנט. אולי בשבוע הבא.

אימהות למען חיילים

"למה היית צריכה להעלות את ההצעה הזו? מה לך ולעניין?", שואל יהודה נוריאל את ח"כ פאינה קירשנבאום, יוזמת ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת ארגוני השמאל, בראיון שהוא עורך עימה ומתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אתה יודע איך זה התחיל?", היא משיבה לו, "זה קרה בערב שראיתי בטלוויזיה 'עובדה' של אילנה דיין על עופרת-יצוקה. דיברו שם חיילים על מה שעובר עליהם, ואני חשבתי על הילד הזה, שמאשימים שהוא הרג מישהו. לא יכולתי להירדם אחרי התוכנית הזו. חשבתי שאני צריכה להקים בכנסת שדולת אמהות למען החיילים".

הכתבה בתוכנית "עובדה" שקירשנבאום מתייחסת אליה הוכנה על-ידי עמרי אסנהיים ושודרה לפני ארבעה שבועות בדיוק. ב"הארץ" קידמו את שידור הכתבה בידיעה נטולת קרדיט המדגישה את פקודות הירי הכוללניות שניתנו לחיילים. "אני זוכר שנאמר, 'גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace, אתם יורים'", צוטט בעיתון "הארץ" אחד החיילים שדיברו בעילום שם עם "עובדה". בעקבות הידיעה של "הארץ" נכתב כאן ערב שידור הכתבה: "על רקע זה [פרשת סרן ר'], ועל רקע התגובות הדורסניות לעדויות קודמות של לוחמים ממבצע עופרת-יצוקה, יהיה מעניין לבחון את מידת הסובלנות של הלוחמים והצופים לכתבה שתשודר הערב ב'עובדה'".

אך בכתבה עצמה הטון היה הפוך. הקורבנות היו החיילים שנחקרים או מועמדים לדין, לא פלסטינים שנהרגו או נפגעו על-פי החשד כתוצאה ממעשיהם. האצבע המאשימה הופנתה כלפי המשטרה הצבאית החוקרת והפרקליטות הצבאית, שמסתמכות על דו"ח גולדסטון ומבקשות להציג תוצאות מרשיעות בפני מבקרי ישראל בחו"ל, לא כלפי מפקדים שחילקו לכאורה הוראות בלתי חוקיות בעליל.

זו דוגמה אחת לדרך שעברה התוכנית "עובדה" (מתבקש להוסיף: והחברה בישראל) מאז שידור הכתבה על סרן ר' ועד היום. דוגמה אחת לאופן שבו נאלצה להתאים את עצמה למה שמצופה כיום מתוכנית תחקירים מרכזית בערוץ הנצפה ביותר בישראל. מידת הסובלנות של כלל הצופים לכתבה היתה רחבה יותר מזו שקידמה את פני התחקיר על סרן ר'. איש לא הגיש תביעה. איש לא הרים קול זעקה נגד התקשורת. מידת הסובלנות של ח"כ קירשנבאום היתה מועטה יותר. בעקבות הכתבה, היא פקעה. כעת היא מובילה את ועדת החקירה הפרלמנטרית שתבדוק את ארגוני השמאל.

על-פי תיאוריית המדרון החלקלק של אנשי השמאל, במוקדם או במאוחר הוועדה תגיע גם לתקשורת. עיתון "הארץ" כבר סומן כמטרה. הבוקר מתפרסמת בו, על פני כפולת עמודים, כתבה מאת עמירה הס המתבססת על עדות חייל גבעתי ששהה לפני שנתיים בשכונת זייתון בעזה, שם נהרגו למעלה מ-26 אזרחים בני משפחה אחת.

ועוד כותרות מעמודי החדשות בגליון יום שישי של "הארץ": בג"ץ התיר למדינה להמשיך להפעיל את מתקן הכליאה 1391, "מהסודיים בישראל"; "הממשלה מכרה 120 דירות לאלון-מורה – ללא מכרז"; "פלסטינים יכולים לעבוד בישראל בקטיף תותים מגיל 28, בפרדס מגיל 35"; וכן: "מונומנט הזיכרון הפלסטיני יהפוך לשכונת יוקרה – מינהל מקרקעי ישראל מתכנן פרויקט רחב היקף בכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא, השוכן בכניסה הראשית לירושלים. התוכנית מחייבת אמנם לשמר את הבתים, אך ביניהם ייבנו 212 יחידות דיור". אולי אחרי הטיפול ב"הארץ" תגיע הוועדה גם ל"עובדה". יהיה להם שם לפחות טיעון טוב אחד להגנתם.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מיד לאחר הראיון עם קירשנבאום מאמר מאת אריק כרמון, מרדכי (מוטה) קרמניצר וידידיה צ. שטרן, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל-שותף של אתר זה). "סכנה אמיתית. כאן ועכשיו", קוראת כותרת מאמרם, המבקש להתריע מפני ההתקפה על הדמוקרטיה הישראלית ונחתם בקריאה להתגייס למאבק למען הגנה על המשטר הדמוקרטי בישראל.

"כדאי לשים לב ליישור הקו של רוב התקשורת בגיבוי אנשי אקדמיה ידועים מראש ובשיתוף פעולה עם פוליטיקאים מהשמאל – נגד ועדת החקירה לארגוני השמאל", כותב דרור אידר במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "ישור הקו הכמעט טוטלי צריך לעורר כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו. אין גבול לצביעות. חבורה שהתרגלה לאחוז במוקדי הכוח רואה כיצד הם נשמטים מידיה. בתגובה היא בועטת בחמת זעם במתקוממים ומציירת מציאות בצבעים מאיימים, כלומר בצבעיה. שכן מי שחתום על סתימת פיות משך שנות דור היה דווקא השמאל".

החיבור בין השכבה האינטלקטואלית לעם

"לפני פחות משנה, רגע לפני נסיעה היסטורית ללוב, ישבתי בפאב ברחוב לפאייט שבמרכז טוניס עם חברים מקומיים", כותב רפרם חדד בעמוד האחורי של "חלק ב'" ב"הארץ". הנסיעה ההיסטורית ללוב עלתה לחדד ביוקר, אך הוא לא מרחיב עליה בכתיבה. מאמרו מוקדש לטוניסיה, שאותה הוא מכיר הרבה יותר מאשר את לוב, ולמהפכה שהתחוללה בה.

"מאיה, עורכת-דין ומהדמויות שהניעו את המהפכה הנוכחית", נזכר חדד, "חזרה על המשפט שנאמר ביותר מדי שולחנות בתי-קפה, שזה רק עניין של זמן עד שהציבור ייצא להפגין. וכולם ענו את התשובה הנדושה גם היא: אין חיבור מספיק בין השכבה האינטלקטואלית לעם. [...] המראה של טוניסאים עומדים וצוהלים, ולרגליהם פוסטרים של בן-עלי, קרועים, היה מרגש ומשונה מאוד: המערב תמך באופן מסורתי בדיקטטורה החילונית של בן-עלי. התמיכה הזאת באה גם על חשבון השאיפות הלאומיות של הטוניסאים.

"אך למרות הגב המערבי וסתימת הפיות הפוליטית המקומית, הם החליטו לצאת לרחוב בצעד אמיץ ומעורר השראה. העובדה העיקרית שבולטת במהפכה האחרונה היא שהעם הטוניסאי הוא אחד מהעמים היחידים שהתקומם בכוחות עצמו מול שלטון דיקטטורי. העם היה צריך להתגבר על הפחד התמידי מהשלטון, וגם מהמוסכמה המערבית לפיה טוניסיה היא מדינה מתקדמת, גם במחיר דיכוי חופש הביטוי".

במוסף "השבוע" של "הארץ" משוחח אנשיל פפר עם סופיאן בל-חאק, בלוגר בן 28, שתירגם לערבית ולצרפתית מסמכים שהודלפו לאתר ויקיליקס ועסקו בשלטון המושחת של טוניסיה. "את התרגומים העלה בל-חאק לפייסבוק בחשבון שפתח תחת שמו הבדוי, קאלושה, ובתוך שבוע קראו אותו 170 אלף גולשים", כותב פפר. לרשויות בטוניסיה לקח חודש להוריד את העמוד של בל-חאק, הוא עצמו נעצר בשבוע שעבר. בזכות עמוד שהעלתה אשתו לפייסבוק, ובו דווח על דבר מעצרו, הוא שוחרר כעבור שלושה ימים בלבד.

בעניין אוצרות הטבע והסופר-טנקר

"בנושא תמלוגי הגז בנימין נתניהו קוצר מחמאות על ספין הספינים", כותב פרופ' אורי רם במכתב למערכת "הארץ". "נמצא פתרון 'מאוזן' ו'הגון' – 7 מיליון תושבי מדינת ישראל יקבלו 50% מהתמלוגים, ואחד יצחק תשובה יקבל 50%. נאה – כל 'צד' מקבל חצי מאוצרות הטבע הלאומיים. מרססים עלינו מהסופר-טנקר, ואנחנו מברכים על הגשם. כך מבנים שיח ציבורי מוטה מלכתחילה, וכך מגיעים ל'פשרה סבירה'. לא פשרה ולא סבירה".

לפני למעלה מחצי שנה היה עמיר בן-דוד חתום על כותרת ראשית במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" אשר קראה: "ועכשיו: תשובה יחפש גם נפט". בידיעה בישר בן-דוד כי יצחק תשובה מתכנן לבצע קידוח לחיפוש נפט, וזאת במסגרת הקידוח לווייתן.

כך נכתב כאן על הידיעה ההיא: "בידיעה אין אף מלה על הסכנה לסביבה מקידוחים שכאלה. תיקון: יש משפט אחד בעניין. 'כיום יש אסדות רבות פנויות בעקבות האיסור שהטיל הנשיא אובמה על קידוחים במפרץ מקסיקו לאחר הדליפה מהאסדה של BP'. זהו. בכך מוצה הנושא. מה דולף? כמה דולף? למה גורמת הדליפה? נקווה שהעיתונות הישראלית לא תיאלץ להידרש לנושא רק בעקבות אסון".

הבוקר מתפרסמת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה מאת בן-דוד על האפשרות שתוך כדי הניסיון לחלץ את אוצרות הטבע ממעמקי הים, יתחולל באזורנו אסון אקולוגי.

"המשרד להגנת הסביבה כבר הודע שאם תתרחש דליפת נפט – אין לו כלים לטפל בה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "ומשרד התשתיות? מציע לסמוך על החברה האמריקאית, המבצעת את הקידוח באתר לווייתן. מקסימום מישהו במשרד ראש הממשלה שוב יקיש בגוגל 'סופר-טנקר'".

ענייני תקשורת

ב"גלובס" מדווח, ללא קרדיט, כי הפרקליטות עדיין שוקלת להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו ואת עיתונו, "בחשד להחזקת מסמכים בטחוניים סודיים בלא רשות".

יובל יועז משיב ב"גלובס" לביקורת שמתח חבר השופטים של משה קצב על עבודת התקשורת הישראלית. "השופטים מתייחסים לכותרות 'המשטרה: הנשיא קצב אנס' (כותרת ראשית ב'ידיעות אחרונות', 16.10.2006); ו'המשטרה: קצב אנס שתי נשים כנשיא וכשר התיירות' ('מעריב', 16.10.2006)", כותב יועז.

"אך אילו הם היו בודקים, היו מגלים שלא מדובר בחריצת דין תקשורתית או בהדלפה מגמתית של צוות החקירה. יום קודם לכן, ב-15 באוקטובר, סיימה המשטרה את חקירתה והעבירה את סיכום החקירה לפרקליטות. על-פי הנחיות היועץ המשפטי, על המשטרה לפרסם הודעה לעיתונות ובה תמצית הממצאים. העיתונות, שלא במפתיע, פירסמה את המלצות המשטרה בכותרות הראשיות. מישהו חושב שראוי לפעול אחרת?".

שחר סמוחה מביא במוסף "הארץ" את סיפורו של ג'וואו סילבה, צלם ה"ניו-יורק טיימס", שנפצע קשה במהלך עבודתו באפגניסטן, ומרחיב את הדיון לסיפורם של צלמי עיתונות באזורי מלחמה בכלל. עוד על נושא זה, כאן.

אמנון דנקנר, לאחר שחזר בשבוע שעבר לפרסם סיפור בדיוני במדורו שב"מוספשבת" של "מעריב", שב השבוע לפרסם טור פובליציסטי, שהפעם אינו מוקדש לסיבות שבעטיין החליט לפרסם טור פובליציסטי, אלא פשוט לאהוד ברק.