ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו במטוס אל-על בדרכם ללונדון (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
בפתח-תקווה תלמידים שחורים נשארים בחוץ
זו הכותרת השנייה בחשיבותה היום על שער "הארץ". מדובר בהמשך המעקב של אור קשתי אחר גילויי גזענות נגד העולים מאתיופיה.
ובינתיים, במזרח התיכון
גל האלימות שהמציאו הטבלואידים, הסקנדל השבדי שהציתו אותם טבלואידים וליבו הפירומנים מהממשלה, אקורד הסיום לסאגת דודו טופז – כל אלה דחו מראש סדר היום את הסכסוך הישראלי-ערבי ואת המאמצים לפותרו.
השבוע, יחד עם הצהרות על התנעה מחודשת של המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, הסכסוך מזדחל חזרה לכיוונן של הכותרות הראשיות. בדרך הוא משאיר עקבות שחורים.
כך, למשל, כותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" היא "פסימיות זהירה"; כותרת הגג: "ראש הממשלה נחת אתמול בבריטניה. מקורביו מנמיכים ציפיות וטוענים: אין סיכוי לפריצת דרך". פסימיות היא תמיד הדרך הבטוחה יותר לחזות את העתיד. יש דברים שלא צריך חזאי בשבילם, למשל ש"ידיעות אחרונות" יגיע יום אחד למצב שבו דיווח בשער שלו על פציעת חייל צה"ל כתוצאה מתקרית אש בגבול הדרומי ילווה בתצלום חתיכה בביקיני. היום הזה הגיע הבוקר.
ב"מעריב" גם האמריקאים, שב"ידיעות אחרונות" מביעים אופטימיות זהירה, פסימיים. "אמש גם האמריקאים הודו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של מיה בנגל, "לא צפויה פריצת דרך, אבל הפערים מצטמצמים". כפי שנכתב בקרדיט לבנגל, היא נמצאת כעת על המטוס יחד עם פמליית ראש הממשלה. האם המקורות שלה בארה"ב נמצאים איתה בקשר גם שם? אולי.
ב"ישראל היום" מקדישים לביקור הממלכתי את הכותרת הראשית: "נתניהו: לא נקבל מגבלה על ירושלים"; "לקראת פגישת רה"מ עם השליח מיטשל מחר בלונדון: ארה"ב הודיעה על 'הסכמה קרובה' לחידוש המו"מ עם הפלסטינים".
לעומת הסכסוך, סוגיית שליט נמצאת בכותרות כבר שבועות ארוכים, בגלל רמזים שונים לחידושו והתקדמותו של המשא-ומתן לשחרורו ובגלל המשך פעילותם של המשפחה ושל גופים אחרים המעוניינים לקדם את עסקת חילופי השבויים. הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא "עסקת שליט: סיכוי להתגמשות בעמדות החמאס".
הזמרת נינט טייב מתכוננת לראיון טלוויזיה בדבר תמיכתה בקמפיין לשחרור החייל החטוף גלעד שליט (צילום: פלאש 90)
העיתונים מדווחים על ביטול ביקורי משפחותיהם של האסירים הבטחוניים בבתי-הכלא הדרים ושקמה. לפי אלי לוי ב"מעריב", הסיבה לביטול אינה החלטת ממשלה (שטרם נקבעה, למרות כל המלל שנשפך בעניין), אלא החלטה נקודתית של השב"ס, שהעדיף שלא להתעמת עם מאות פעילים למען שחרור שליט שאיימו לבוא ולחסום בגופם את האוטובוסים של קרובי המשפחה.
לפי דני ברנר ב"ישראל היום", שב"ס דווקא כן יבטל ביקורים בכלל בתי-הסוהר. כלומר, ברנר אינו כותב כך בידיעה הקטנטונת שהוא חתום עליה בעמ' 3, אלא כך נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה בשער העיתון. יכול להיות שיש כאן השלכה של דעתם של העורכים ב"ישראל היום" בנוגע לסוגיית הביקורים. לא שצריך פליטות פרוידיאניות; הכותרת לידיעה של ברנר היא "בזכות מחאת שליט: בוטלו ביקורי אסירים פלסטינים ליום אחד". האם במערכת "ישראל היום" מכינים סולמות להסתערות על בתי-הסוהר הבטחוניים?
איסור פרסום
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "השופט הנמלט נעצר בפרו" – המביאה את דבר מעצרו של השופט לשעבר דן כהן, היא סקופ בלעדי: "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד המפרסם את דבר המעצר. "מעריב" רק רומז עליו ("פרשת השופט הנמלט דן כהן: התפתחות לילית", כותרת ידיעה קצרה בעמ' 8, שאינה מפרטת מהי ההתפתחות הלילית), ו"הארץ", שרק באחרונה פירסם כתבה נרחבת על מעללי השופט (שנחשד בעבירות חמורות של שוחד), אינו מציין במפורש את דבר המעצר, אלא מספק כותרת קטנה על השער: "התפתחות דרמטית בפרשת השופט בדימוס דן כהן".
מה קורה כאן? כיצד היכו העורכים האמיצים של "ידיעות אחרונות" את עמיתיהם שוק על ירך? התשובה טמונה בדיווחים ב"הארץ" וב"מעריב", המזכירים כי "הפרקליטות צפויה לבקש היום להתיר פרסום פרטים חדשים בפרשה" ("הארץ"). כלומר, "ידיעות אחרונות" הפר לכאורה צו איסור פרסום שהיה מוטל על דבר המעצר.
אם כך, "ידיעות אחרונות" לא היה הראשון להפר את הצו. קדם לו יואב יצחק, שפירסם את דבר המעצר עוד אתמול בלילה (במדור "סדום ועמורה"). אתר "גלובס" מיהר לצטט את אתר news1 ("מחלקה ראשונה") של יצחק. הצו הוסר רק היום בבוקר, אחרי השעה תשע.
האם אכן מדובר בהפרת צו איסור פרסום? מסתבר שלאו דווקא. הצו, שניתן על-ידי השופט חאלד כבוב, תלוי ועומד עוד מסוף 2008. הצו אינו חל על דבר המעצר (שממילא לא יצא אז אל הפועל), אלא על דבר בקשת ההסגרה. ואכן, ב"ידיעות אחרונות", בכותרת על השער ובידיעה בעמ' 6, אין מזכירים את בקשת ההסגרה, אלא את דבר המעצר (על-ידי האינטרפול).
מדוע בחרו בעיתונים האחרים לפרש בצורה מחמירה את הצו? אתמול ב-23:10 נשלח הצו ממשרד המשפטים למערכות העיתונים. ייתכן שהמשלוח בילבל את העורכים – בעוד שהמשרד ביקש, כנראה, להבהיר כי עניין ההסגרה עודנו אסור לפרסום, העורכים הבינו שמדובר באיסור גם על דבר המעצר, אף שבמסמך שנשלח לא היה כתוב כך.
מדוע ב"ידיעות אחרונות" לא פירשו את הצו לחומרה כמו בשאר המערכות? אולי בגלל האג'נדה שלהם בדבר הבלותם של צווי איסור הפרסום. הפרשן המשפטי שלהם וידידו של המו"ל, בעז אוקון, כתב לא פעם על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת צווים ועל האופן שבו הם משמשים לכיסוי מחדלים במקום לשמירה על אינטרסים נחוצים. הוא חזר על כך רק לאחרונה, סביב צו איסור הפרסום על הגניבה מלשכתו של הרמטכ"ל.
בינתיים הוסר הצו כליל. משנעצר כהן, הרי אין משמעות לאיסור פרסום על בקשת ההסגרה. הסרת הצו אם כן היא טריוויאלית, ואכן נעשתה הבוקר במהירות. מה הלקח? שאג'נדה לוחמנית טובה לעיתונים.
הריבית יורדת, ואנחנו הראשונים
החלטתו של נגיד בנק ישראל להעלות את הריבית ברבע אחוז היא החדשה הכלכלית של עיתוני היום. ההתלהבות הגדולה של העיתונים היא סביב העובדה שסטנלי פישר הכריז על ההעלאה לפני עמיתיו ברחבי העולם. "חלוץ הריבית" היא הכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב" ("בנק ישראל לא מחכה לעמיתיו מעבר לים"); "הראשון בעולם" היא זו של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ("אחרי התלבטות קשה החליט פישר להיות הנגיד הראשון שמעלה את הריבית"); "פישר הקדים את ברננקי" ב"כלכליסט" ("בנק ישראל הוא הראשון בעולם שהעלה את הריבית מאז המשבר"); "פישר לפני כולם: העלה את הריבית ל-0.75%" ב"דה-מרקר" של "הארץ".
זהו עניין קל ערך, אולם בכל זאת כדאי להתעכב עליו לרגע. מהיכן יודעים כל הכתבים הכלכליים כי בנק ישראל הוא הבנק הראשון להודיע על העלאת ריבית אחרי המשבר? האם כולם כאחד יצאו ובדקו את פעילותו של כל בנק מרכזי בעולם? ייתכן. זה אינו דבר מופרך. ההודעה הרשמית לעיתונות של בנק ישראל לא הבליטה או הזכירה באופן מפורש את עניין הראשוניות. האם נוסף לכך יצאה הודעה בנוסח אחר? גם זו אפשרות סבירה.
אבל גם אם הדיווח על ראשוניות המהלך נשען על מידע בדוק ומאומת, ואינו רק שעתוק של קומוניקט, וגם אם נזכור שלעצם העלאת הריבית יש חשיבות הצהרתית בכך שהיא מצביעה על התאוששות מהמשבר, האם הראשוניות של המהלך, ולא ההשלכות שלו, היא פיסת האינפורמציה החשובה ביותר הקשורה למהלך של בנק ישראל?
הנה למשל "מעריב", היחיד מארבעת היומונים המקדיש את כותרתו הראשית לריבית, בוחר לשים דגש דווקא על תוצאות המהלך: "המשכנתא מזנקת" היא הכותרת שלו. גם המובילים בעיתוני העולם מספקים כותרות מזן אחר. "ישראל מעלה את שערי הריבית בצעד מפתיע" ("פייננשל טיימס") או "בנק ישראל מעלה את שערי הריבית" ("ניו-יורק טיימס"). אפשר מן הסתם למצוא גם דוגמאות אחרות. למשל הכותרת של ה"אל.איי טיימס": "קדימון למהלכי הפד [הבנק המרכזי האמריקאי] ב-2010? בנק ישראל מעלה שערי הריבית". אולם בהקשר האמריקאי עניין הראשוניות משמעותי, משום שהעיתון האמריקאי אינו מתעניין דווקא בכלכלת ישראל, אלא במשמעות המהלך עבור כלכלת ארה"ב.
נגיד בנק ישראל סטנלי פישר (צילום: קובי גדעון)
בקיצור, נדמה שהבחירה של כל העורכים כמעט להתמקד בפרט המסוים הזה, שיש בו אלמנט של תחרות, ועוד תחרות שבה ניצחנו את הגויים (את כולם!), מלמדת משהו על העיתונות כאן. מה היא מלמדת? אולי שערכי עיתונות הספורט גוברים יותר ויותר וכובשים את העיתונות הכללית, וכמובן את זו הכלכלית.
מה הן בכל זאת המשמעויות של העלאת הריבית? "פישר מישראל מעלה את הריבית, מסכן ההתאוששות תלוית הייצוא", נכתב בכותרת שנותן "בלומברג" לעניין. ואכן, ב"הארץ" נכתב: "ההודעה התקבלה בזעם במגזר העסקי. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, אמר כי 'הנגיד היה צריך לקבל החלטה שתביא בחשבון את האינטרס של כל הציבור. העלאת ריבית, כשישראל הראשונה לבצעה, עלולה לפגוע באופן בלתי מידתי בייצוא" (והנה שיעור חשוב שלמדנו ממר לין: "היצואנים" = "כל הציבור". נדמה לי שלפחות היבואנים לא יסכימו למשוואה הזו).
פשרה, נוק אאוט או ניצחון בנקודות?
אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על האופן שבו מיסגר "הארץ" את ההחלטות שנפלו לאחרונה במינויי שופטים לעליון ולבית-הדין לעבודה. "הארץ" הביא את דעת שני הצדדים – נשיאת בית-המשפט ביניש מצד אחד ושר המשפטים נאמן מהצד השני, המייצגים שני זרמים ביחס למערכת המשפט, שכל אחד מהם סבור כי ההחלטה היא ניצחון שלו – וקבע כי מדובר בפשרה. "נראה, אם כן", כתב פרסיקו, "כי עצם המסגור של הפרשה ב'הארץ' כפשרה הוא פשרה בפני עצמה".
היום נראה ש"הארץ" נוטה פחות להתפשר. ההפסד, קובעים שם, הוא של שני הצדדים. כותרת על שער העיתון פוסקת: "המסורת שנשברה: מבחן הכוח של ביניש והמירוץ לנשיאות העליון"; "מינוים של השופטים עמית והנדל לבית-המשפט העליון היישר מבית-המשפט המחוזי מסמל את היחלשות מעמדם של ביניש ושר המשפטים".
להבות אחרונות?
מה עם הסקנדל השבדי? "ידיעות אחרונות" מקדיש לסוגיה ידיעת שלהוב יצרים קצרה בעמ' 2. רוני שקד חוזר מהשומרון ומדווח על קבוצת מילואימניקים שהודיעה כי בכוונתה להגיש תביעת דיבה נגד "אפטון בלאדט". כפי שנכתב כאן, כתבת השטנה של דניאל בוסטרום כתובה כך שלא תהיה חשופה לתביעת דיבה. למשל, בניגוד למה שנאמר שוב ושוב – גם על-ידי סגן שר החוץ שלנו דני איילון, מהפירומנים הראשיים של התבערה הזו – הכתבה כן כוללת תגובה של צה"ל. הבלוג "חיי עם הבלונדה בצפון הרחוק" מציע תרגום מלא של הכתבה, כפי שהתפרסמה ב-17 באוגוסט ב"אפטון בלאדט". מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו.
בעמ' 6 ב"מעריב" מובא מידע מעניין ביותר הנוגע לסכסוך שיצרה ישראל עם שבדיה. מסתבר שהביקור המתוכנן של שר החוץ השבדי – זה שהעיתונים טענו כי שר החוץ ליברמן מאיים לבטלו, ולשכת שר החוץ הוציאה מכתב זועם שטען כי להד"ם – בכלל לא היה מתוכנן. כך לפחות טוענים במשרד החוץ השבדי. בעמוד הדעות של "הארץ" מובאת קריקטורה של עמוס בידרמן שבה נראה שר החוץ שלנו כשהוא אוחז בידו פטיש גדול ואומר, "לא ביטלתי את ביקורו של שר החוץ השבדי!! להפך, שיבוא!!".
עוד מצטטים ב"מעריב" את לנה מלין, כתבת בכירה ב"אפטון בלאדט", שכתבה: "אינני מאמינה שבנימין נתניהו קורא את העיתון [...] להתקפה הישראלית על שבדיה יש כנראה סיבות אחרות מהמאמר, אולי קשורות לכך ששבדיה היא הנשיאה התורנית של האיחוד-האירופי".
לא וירוס, מיקרוב
משה ארנס מגיב בעמוד הדעות של "הארץ" למתקפה התקשורתית על משה יעלון. "כעת, לאחר תום חגיגת הנזיפות והגינויים בתקשורת בעקבות דבריו של משה יעלון בכינוס של תומכי פייגלין, הגיעה השעה לבחון ברצינות את התקרית שגרמה למהומה כה גדולה בזירה הפוליטית [...] בעוד שרבים אולי לא יאהבו את הכינוי שהצמיד יעלון לשלום-עכשיו, אין כל הפתעה בדבריו. הליכוד והנהגתו מתנגדים לתנועה זו, בדיוק כשם שתנועה זו מתנגדת לליכוד. זאת ועוד, הריגול של שלום-עכשיו אחר תנועת ההתנחלות והעברת המידע שהיא מלקטת לידידים ולאויבים בחו"ל מעוררים סלידה. והעובדה שהיא זוכה במימון לפעולות אלה מארגונים זרים גובלת בחוסר לגיטימיות. לכן, אל יתפלאו חברי שלום-עכשיו אם הליכוד סבור שפעולותיהם אינן משרתות את האינטרסים של ישראל".
וב"גלובס" מתייחס עודד טירה לכינוי "דגנרל" שסימה קדמון זיכתה בו את יעלון. "הקביעה באם פוליטיקאי הוא 'דגנרט', שוטה או לא חכם לא נכללת בסמכות העיתונאי והעורך", כותב טירה. "הם יכולים להביא את אמירת הפוליטיקאי ולתקוף אותה עניינית, אבל לא לנהוג כמנהג האליטות המזויפות הקובעות את מצבו הנפשי או את רמת האיי.קיו שלו. אף אחד לא מושלם ומטבע הדברים גם בוגי אינו מושלם, אבל בוגי הוא אדם הנושא באמתחתו 'תעודות' ובהן עמידתו האיתנה למען המדינה שבה העיתונאי והעורך פועלים בחופשיות".
השנה המופלאה שהיתה לרוק הישראלי
"רשימות מהסוג הזה מתפרסמות בדרך כלל בגליון יום כיפור", כותב היום בן שלו ב"גלריה". "המבקר מודה שטעה בביקורתו על אלבום זה או אחר, או מתנצל על שלא שם לב ליצירות שהיה ראוי לשים אליהן לב, ומקווה שקוראיו ימחלו לו. אבל האימייל שהתקבל לאחרונה מחובבת שרופה של מוזיקה ישראלית מחייב להקדים את ההכאה על חטא בכמה שבועות".
ענייני תקשורת
"אל תשברו את המראה", מבקש יואל מרקוס בטור ב"הארץ" שעוסק בהאשמות האחרונות נגד התקשורת (אשמה בפשעיהם של בניזרי, טופז). מרקוס עומד על נקודה מעניינת: "שימו לב שעבריינים מקצועיים, חברי כנופיות אלימים ורוצחים, לא מאשימים את התקשורת. הם מספיק הגונים לדעת מי עשה מה".
"הרגולציה בישראל היא כמו רולטה", טוענת כותרת ב"גלובס". גד פרץ מתייחס להחלטה האחרונה בדבר מניעת המיזוג בין בזק לחברת הלוויין. "חוסר הוודאות שיוצרת ההחלטה מקשה על ניתוח המהלכים הצפויים של השחקנים המעורבים".
ועוד מ"גלובס", כתבה של ספיר פרץ על "בלוגרים בשירות מנהלי שיווק": "תרבות הבלוגרים המשגשגת אותרה על-ידי החברות המסחריות, והפכה במהרה לאחת הפלטפורמות המובילות להעברת מסרים שיווקיים. כל זאת במסווה של מתנסים תמימים המעבירים את חווייתם האישית והבלתי אמצעית לחבריהם הגולשים. איך פועלת תעשיית הבלוגרים, כיצד מאתרות החברות את הבלוגרים המתאימים, ומה התמורה לחוות דעת אוהדת".