יובל דיסקין, ראש שירות הביטחון הכללי (צילום ארכיון: ליאור מזרחי)

מאחורי הגב של פרלמן

מעצרו של היהודי חיים פרלמן, החשוד שרצח לפחות שני ערבים לפני תריסר שנים, כובש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, למעט "מעריב". הפער בין נסיבות מעצרו של יהודי ובין מהלך מעצרם של אזרחים לא-יהודים, שביצע השב"כ לאחרונה, בולט ומביא לפער ניכר גם בין סיקור מעצרו לסיקור מעצרם של הלא-יהודים.

עוד לפני המעצר הספיק פרלמן, שחש כי ימיו כאזרח חופשי ספורים, להעניק ראיונות לערוצי הטלוויזיה המרכזיים (ודוק: לא לעיתוני הדפוס). אתמול, לאחר שצו איסור פרסום בעניינו הוסר בזריזות מפתיעה, שודרו דבריו במהדורות החדשות המרכזיות, והציבור הישראלי זכה לשמוע את גרסתו לאירועים, שמגיעה הבוקר גם לכל העיתונים: השב"כ ניסה לגרום לו להודות, תמורת כסף, בביצוע עבירות שלא ביצע, ומנסה כעת להתנקם בו לאחר שהקליט את אחד מסוכניו משדל אותו לרצוח את השיח' ראאד סלאח. גם הבוקר, בעיתונים, בולטת הרב-קוליות היחסית שבה מסוקרת הפרשה.

כרגיל, בעיתון "ישראל היום" נתונה הכותרת הראשית בין מרכאות ונקראת כציטוט – "גויס לשב"כ אחרי שרצח 3 ערבים". מיהו הדובר? אין דובר, אך העמדה, וגם זה הרגל של העיתון, היא עמדת גורמי אכיפת החוק. העיתון מקדיש לנושא את מרבית כפולת העמודים הפותחת. "בסיפור הזה יש כמה צדדים", כותבות אפרת פורשר ולילך שובל בפתח הידיעה המרכזית על הפרשה, ומגישות את הגרסאות השונות, זו לצד זו.

בטור פרשנות נלווה מפקפק דן מרגלית בגרסתו של פרלמן ומכנה אותה "מבולבלת". "דבריו נראים הזויים מעט", כותב מרגלית, "אבל אפילו הם נכונים, ואפילו סוכני השב"כ העמידו אותו במבחן בהציעם לו לחסל את ראאד סלאח – עדיין ליבת העניין אינה הפיתוי מטעם חוקריו, אלא האפשרות שביצע שלושה מעשי רצח, לפחות [...] אם אכן יתברר כי פרלמן הוא הרוצח – וזה מצריך הוכחה – כי אז תעלה מאליה השאלה מדוע עבריינים אלה נתפסים לאחר זמן כה רב".

"במידה רבה, זו שאלה של משאבים", עונה עמוס הראל לתהייה של מרגלית במסגרת מאמר פרשנות המתפרסם ב"הארץ". "אבל קיים גם פער משמעותי ביכולת החקירה. חשוד פלסטיני נותר אנונימי עד להודאה, לכתב האישום ולהסרת צו איסור הפרסום מהפרשה. חשוד יהודי מגיע לחקירת שב"כ עם 'גב' לא מבוטל מימין – מערך תומך של פעילים, פרקליטים ואנשים המיומנים במגע עם כלי התקשורת – המשקיע מאמץ כדי לחלצו מהפרשה בשלום. בתמיכה כזו, הסיכויים שיעמוד בחקירה ולא יישבר לרוב גדולים יותר".

הסיקור של "הארץ" הוא המקיף והמעניין ביותר, בפער ניכר לעומת העיתונים האחרים. הכותרת הראשית, "השב"כ עצר פעיל ימין קיצוני בחשד שרצח שני פלסטינים בירושלים", מובילה לידיעה מאת חיים לוינסון ועמוס הראל שבה מדווח כי "עם מעצרו של פרלמן התבצע חיפוש בביתו ונלקחו ממנו מחשבים, דיסק און-קי, וכן הקלטות ותמלילים שהחזיק פרלמן משיחות שביצע בחודשים האחרונים". עוד מצוין, בין היתר, כי "לאחר מעצרו של פרלמן בליל שלישי, הוציא 'אדם', ראש צוות חוקרים בשב"כ, צו האוסר עליו לפגוש את עורך-דינו למשך שלושה ימים". כמו כן מדווח בידיעה כי השב"כ עירער על הכוונה להעביר את הדיון מבית-משפט השלום בפתח-תקווה לבית-המשפט בירושלים. "בית-המשפט בפתח-תקווה", נכתב, "נחשב לנוח יותר לשב"כ מאשר בית-המשפט בירושלים, ואין זו הפעם הראשונה שהשב"כ מבקש להעביר דיונים שנקבעו בירושלים לפתח-תקווה".

ועוד ב"הארץ", תומר זרחין מספק תיבה המוקדשת להסרת צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה. "צמצום צו איסור הפרסום על פרשת פרלמן על-ידי סגנית נשיאת בית-משפט השלום בפתח-תקווה, השופטת ליה לב-און, היכה אתמול בתדהמה את אנשי המשטרה והשב"כ", כותב זרחין. "הם לא ציפו כי השופטת לב-און תתיר לפרסם את שמו של פרלמן ואת החשדות נגדו רק שעות אחרי מעצרו".

על-פי הדיווח של זרחין, השופטת החליטה לחרוג ממנהג קודמיה ולהתחשב במציאות שבה פועל בית-המשפט, הנדרש לאסור פרסום מידע שחלקו ממילא מופץ באינטרנט. "לנוכח המציאות בה נמצאת אני", מצטט זרחין מהחלטתה, החליטה השופטת לב-און לצמצם את היקף הצו ולהתיר את פרסום שמו של החשוד והחשדות נגדו. כתוצאה מכך ביקש השב"כ להסיר את הצו לחלוטין, כדי שיוכל להשיב לטענות החשוד. "עיתונאי שנכח באולם", כותב זרחין, "אמר אתמול כי אנשי המשטרה לא ציפו להחלטה של השופטת לב-און בשלב מוקדם כל-כך ו'נראו המומים'".

אגב, גם התצלום של פרלמן המופיע בכל העיתונים, למעט "מעריב", צולם על-ידי צלם "הארץ" מוטי קמחי.

ספקנות בריאה

ב"ידיעות אחרונות" מתפרש סיקור הפרשה על פני כשני עמודים וחצי. ידיעה קצרה יחסית של שלושה כתבים [צבי זינגר, קוני שקד וירון דורון] מסכמת את עיקרי הפרשה, ידיעה אחרת מוקדשת לנרצחים, וידיעה שלישית מביאה את גרסת פרלמן, באמצעות פרקליטו והראיונות ששודרו אמש במהדורות החדשות בטלוויזיה.

ב"מעריב" הסיקור הדל ביותר של הפרשה. ההפניה לדיווח נדחקת לפינה התחתונה של שער העיתון. "חיים פרלמן, מחבל או סוכן", קוראת הכותרת בשער העיתון, כשהמלה "או" נטויה על צדה, בעיצוב כמעט משעשע. העיתון מגלה ספקנות בריאה בגרסת השב"כ, ספקנות שאינה מאפיינת את העיתונות הישראלית כשהיא מדווחת על חשדות שב"כ כלפי ערבים (ושמאלנים).

הדיווח על הפרשה מתחיל רק בעמ' 8 של העיתון, ושם הוא גם נגמר. כותרת הגג קוראת "הותר לפרסום: המשטרה והשב"כ עצרו עוד 'מחבל יהודי'", והשורה הפותחת את הידיעה הראשית שואלת, "האם נתפס עוד 'מחבל יהודי?'". לא ברור אם הביטוי "מחבל יהודי" מונח בין מרכאות מפני שטרם אומת החשד באשר לפרלמן, או מפני שיש קושי עקרוני לקבל את העובדה שגם יהודים יכולים לבצע מעשי חבלה. שתי ידיעות קצרות יחסית מופיעות בעמוד ושתיהן מוקדשות בעיקר לגרסתו של פרלמן.

לאור סיקור פרשת פרלמן, וההשוואה המתבקשת לפרשות בטחוניות קודמות, הנה כמה טיפים לנחקרי שב"כ בעתיד: 1. היו יהודים. 2. אבל לא שמאלנים. 3. התראיינו מראש לתקשורת, אבל אל תזנחו את העיתונות המודפסת (עם עדיפות ל"ידיעות אחרונות").

ובינתיים, בכפולה הפותחת של "מעריב"

כאמור, הכותרת הראשית של "מעריב" אינה נוגעת לחשדות נגד פרלמן. היא מפנה את תשומת לב הקוראים לתחקיר מאת קלמן ליבסקינד, שחלקו הראשון מתפרסם במוסף "סופשבוע". "מפסידים את הנגב", קוראת הכותרת. התחקיר עוסק ב"התנהלות השערורייתית של מדינת ישראל" המובילה "לאובדן של שטחי ענק בנגב לטובת הבדואים". עיקרי הדברים מופיעים הבוקר בעמודי החדשות של העיתון.

בכפולה הפותחת של "מעריב" מתפרסמות חמש ידיעות על חמישה נושאים שונים, בחירה שאינה מאפיינת את הטבלואידים הישראליים. בין היתר מדווח כי טרם נמצא יושב-ראש לוועדת האו"ם לחקירת המשט הטורקי [אלי ברדנשטיין]; כי חוק הדורש ביצוע משאל העם בטרם החלטה על נסיגה מרמת-הגולן או מזרח ירושלים אושר בקריאה שנייה ושלישית [אריק בנדר]; וכי האלוף במיל' גיורא איילנד יוצא להגנת הרמטכ"ל ומדגיש כי הוא זה שעמד מאחורי חשיפת המכתב ששיגר רב-אלוף גבי אשכנזי לשר הביטחון אהוד ברק ובו התריע מפני השתלטות צבאית על המשט הטורי [אמיר בוחבוט].

הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת עוסקת במה שיכול היה להיות הסיפור הגדול של השבוע, אבל הסתיים כמעט בלא כלום – המשט הלובי. אמיר בוחבוט, אלי ברדנשטיין ועמית כהן מדווחים כי הספינה, שאיימה לפרוץ את המצור הימי על רצועת עזה, הגיעה לנמל אל-עריש במצרים. טרם הובררו די הצורך הסיבות לשינוי ביעד הספינה, אם היתה זו פעילות דיפלומטית או האיום בפעולה צבאית, אך בידיעה מדווח כי "ספינות הטילים של חיל הים הפליגו במרחק של קילומטר מהספינה הלובית, ואתמול סמוך לשעת הצהריים הפעילו לוחמה אלקטרונית כדי לשבש אפשרות של פרובוקציות מצד הפעילים על הסיפון".

ועוד בכפולה הפותחת של "מעריב", ידיעה מאת עמית כהן המדווח כי על-פי "גורמים מצריים", מצבו הבריאותי של נשיא מצרים "תקין" וכי אין אמת בידיעות כי הוא מתכוון לקבל טיפול רפואי בחו"ל ובשל כך ביטל את פגישתו עם בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. על-פי הידיעה, ביטול הפגישה עם נתניהו הוסבר ב"חשש שישראל תתקוף את הספינה הלובית, דבר שיביך את מובארכ".

במדור הרכילות של "כלכליסט" [רון גרנות] פן אחר של ביטול פגישת נתניהו-מובארכ. הטיסה של נתניהו למצרים, מדווח, אמורה היתה להתבצע במטוסו הפרטי של אודי אנג'ל. "המטוס, מתוצרת גאלף-סטרים, מושכר תמורת 5,000 דולר לשעה – ומכיוון שאורך הטיסה כשעה וחצי לכל כיוון, אנג'ל היה אמור לשלשל לכיסו למעלה מ-15 אלף דולר לפחות".

עוד מוזכר כי נתניהו כבר עשה שימוש במטוס של אנג'ל בחודש מאי האחרון, כשטס בו לקהיר. מטעם לשכת ראש הממשלה מתפרסמת תגובה שבה יש התייחסות לעלות הטיסה ("משרד רוה"מ העביר לחברת הנסיעות, על-פי הנוהל המקובל, הגדרת צורך למטוס קטן, בין היתר מתוך כוונה להוזיל משמעותית את עלויות הביקור"), אבל לא לעצם העובדה כי ראש הממשלה עושה שימוש במטוס פרטי של איל הון מקומי.

זוטות

בעמ' 19 של "ידיעות אחרונות" ידיעת תצלום מאת איתמר אייכנר תחת הכותרת "טל ברודי על המפה". בתצלום [ללא קרדיט] נראה ברודי לוחץ את ידו של שר החוץ אביגדור ליברמן. תמצית הידיעה: טל ברודי, שהפך בעבר ל"מעין שגריר", הופך כעת ל"שגריר 'אמיתי'".

הנה ציטוט מהכיתוב: "טל ברודי הפך למעין שגריר של ישראל כבר לאחר הניצחון ההיסטורי על צסק"א מוסקבה ב-1977, כאשר בסוף המשחק הכריז את המשפט הבלתי נשכח: 'אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה. לא רק בספורט, בהכל'. כעת, כמה עשרות שנים אחרי, הופך ברודי לשגריר 'אמיתי'. שר החוץ אביגדור ליברמן מינה אותו לשגריר של רצון טוב מטעם מדינת ישראל כדי שיסייע בפעילויות הסברה ברחבי העולם".

בעמ' 7 של "הארץ" מדווח יהונתן ליס כי הכנסת אישרה בקריאה טרומית הצעת חוק הקובעת קנס של 30 אלף שקל למי שייזום או יעודד "הטלת חרם על יחידים, מפעלים, חברות וארגונים בכל שטחי מדינת ישראל – כולל הגדה המערבית".

אחד ועוד אחד

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסם ראיון שערכה גלי גינת עם אמנון נדב, יו"ר מועצת הרשות השנייה, ובתו אילאיל נדב, מפיקה ראשית ברדיו אקו 99, הנתונה לפיקוח הרשות השנייה. אחד מהשניים אמור היה להתפטר מתפקידו מרגע שנדב החל לכהן בתפקידו, כדי למנוע ניגוד עניינים. הבת אילאיל אף שלחה מכתב לוועדת שפניץ, שנדרשה לאשר את מינוי נדב, ובו הודיעה כי היא מתפטרת מתפקידה. בהמשך חזרה בה והתחייבה להתפטר רק אם אביה ימונה לתפקיד. גם זה לא קרה, והשניים מבקשים להסביר מדוע.

"בראיון משותף הם חושפים את הסיפור הכואב שמאחורי התקנות הנוקשות: התאונה שהרגה את אהובה של אילאיל, הדיכאון העמוק שאליו שקעה, ומקום העבודה שהציל את חייה", לשון כותרת המשנה לכתבה. הסיפור בקיצור: בן זוגה של הבת נהרג לפני כעשור בתאונה, והיא נכנסה לדיכאון קשה. רק בעזרת העבודה שמצאה ברדיו, נחלצה מהדיכאון.

"נכון, הבטחתי", אומרת הבת, "אחרי זמן מה עשיתי אחד ועוד אחד, ופתאום לא יכולתי לעזוב. הרדיו היה גלגל ההצלה שלי בתקופה כל-כך קשה עם כל מה שעברתי [...] וחוץ מזה – לאן אני אלך? הרי חוץ מקול-ישראל, כל התחנות שייכות לרשות השנייה. אז כן, אמרתי, 'לא רוצה, אני מתחרטת'".

על-פי גינת, "ההאשמות לפיהן הוא ובתו בעצם הונו את הוועדה שמאשרת את המינויים מעמידות את נדב על הרגליים האחוריות". היא מצטטת מדברי נדב: "פתאום כל הרמיזות כאילו חטאתי ופשעתי וניסיתי להסתיר את הנושא – זה מקומם, כל המשפטיזציה הזאת. נכון, יש חוקים, אבל היא עובדת שם כבר תשע שנים, זה לא שכרגע היא התחילה".

מהראיון עולה, בין היתר, האופן שבו הגיעה נדב מלכתחילה לעבודה בתחנת הרדיו: "'היינו מיואשים. ואז מאחד הספרים שקראנו, או שאולי זה היה אחד המטפלים – הבנו שעבודה מספקת יכולה לגרום לה לצאת מהבית ולהכיר אנשים', מספר נדב, 'ואז ג'ודי ניר-מוזס אמרה שיש לה חברה שבבעלותה תחנת רדיו, ומפה לשם היא התחילה לעבוד ואחרי חודשיים היא השתלבה לכל דבר ועניין'".

ענייני תקשורת

ועוד במוסף "סופשבוע", ראיון נרחב [טל אריאל-אמיר] עם אלי בין, מנכ"ל מד"א ומטרה מתמשכת של התחקירן מרדכי גילת. על-פי הראיון, בין הגיש השבוע, יחד עם עובדים אחרים במד"א, תביעת לשון הרע "נגד מכפישיו", וזאת בעקבות "מסע הכפשות מכוון ומגמתי". לא מצוין נגד מי בדיוק הוגשה התביעה.

"במשך שנים האמנתי שאני לא צריך להילחם על שמי", מצוטט בין. "עכשיו אני פנוי יותר ויש לי זמן להילחם [...] הכריזו עלי מלחמה, אז עכשיו אני יוצא למלחמת ג'יהאד. אלחם עד טיפת דמי האחרונה ואתמודד עם כל טענה. אני לא מתכוון לוותר לאף אחד או להפסיד בקרב הזה. מי שמאמין לא מפחד, ואני מאמין באמת שלי. כדאי שהמכפישים יידעו, מחכות לי שנים רבות על כיסא המנכ"ל, ואני אפרוש אחרי שאותם עובדים ייצאו לפנסיה".

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי נראה שחברי-הכנסת יתנגדו לסעיף בחוק ההסדרים הקובע העלאה בשיעור אגרת הטלוויזיה. "ביטול העלאת האגרה יעמיד שאלות באשר לגודל מימון הרפורמה המתוכננת בשידור הציבורי", הוא כותב.

ועוד מדווח אברבך כי ערוץ 9 בוחן כניסה למכרז על ערוץ הטלוויזיה הייעודי הערבי.

יובל יועז מדווח ב"גלובס" כי "בג"ץ יבחן מחדש את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הבית ברחוב כרמיה". ההחלטה על כך התקבלה אתמול, במסגרת עתירה שהגיש העיתונאי יואב יצחק.

במוסף "דה-מרקר ויק" מתפרסמת כתבה מאת צבי זרחיה, על המחיר הכלכלי שמשלמים עיתונאים המחליטים לרוץ לכנסת.