כל העיתונים חוץ מ"ידיעות אחרונות" חוגגים את ההישג העיתונאי של יונית לוי, שריאיינה את נשיא ארה"ב ברק אובמה אתמול בערוץ 2. "התשובה לבקשות לראיונות מהתקשורת הישראלית היתה שלילית לרוב, או שהן נערמו ללא תשובה כלשהי באיזו מגירה [...]", כותבת נטשה מוזגוביה ב"הארץ".

"מעולם לא ניתן הסבר רשמי לכך", היא מוסיפה, "אך ברצף המשברים והמשברונים שהעיבו על מערכת היחסים בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו מאז שראש ממשלת ישראל הקים את הקואליציה שלו, יש להניח שפשוט לא נמצא מרווח זמן רגוע שבו לנשיא אובמה היתה גם סיבה להתראיין, וגם היה לו נוח לדבר על יחסים עם ישראל בלי שאלות עוקצניות מדי על מידת האמון שהוא נותן בנתניהו, ההתנחלויות, המו"מ התקוע ואיראן".

כל עיתון מבליט מתוך הראיון את המסר המתאים לתפיסת עולמו או מתכתב עם העולם הפנימי והפחדים הקמאיים שלו (במלים אחרות: הנשיא האמריקאי מצליח להשחיל בדבריו מסר המתאים לעולמו הפנימי של כל עיתון. רק את העיתון הנפוץ ביותר במדינה – פיספס).

"אובמה: אפשר להשיג שלום בין ישראל לפלסטינים בקדנציה הראשונה שלי" היא הכותרת הראשית של "הארץ", שתקוות גוזמה כאלו מתיישבות היטב עם הקו המערכתי שלו. "אין לכם ממה לחשוש" היא הכותרת הראשית של "מעריב", מאדריכלי תודעת המצור הישראלית ועיתון שחוזר בשנה האחרונה לכור מחצבתו בימין המדיני הישראלי. "אובמה: אתם חושדים בי בגלל שמי – חוסיין", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמשלבת היטב בין היומרה שלו להיות עיתון חדשות ישראלי לכל דבר (כולל תודעת המצור וההשמדה) ובין החינמוניות העממית שבבסיס מהותו.

"נתניהו על הארכת ההקפאה: 'עשינו כבר מספיק'", נכתב בכותרת לדיווח קצר של אורלי אזולאי וסמדר פרי בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות". "רה"מ רמז בניו-יורק כי הקפאת הבנייה לא תוארך, וקרא לקיים שיחות ישירות", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו: ניתן להגיע להסכם שלום בתוך שנה" היא כותרת הידיעה של כתבי "הארץ" המודפסת בעמ' 2 של העיתון. "גם ביתר המפגש המשיך נתניהו במסרים מתונים ביותר", נכתב בידיעה על מפגש של ראש הממשלה עם חברי המועצה ליחסי חוץ בניו-יורק.

"החתול והשמנת" היא לשון ההפניה לטורו של בן כספית במוסף לשבת של "מעריב", המלווה באיור של נתניהו ואובמה חבוקים ומזיעים. "מה עומד מאחורי החיוכים של נתניהו ואובמה?", שואל כספית, ועונה: "שיקולים פוליטיים". שער המוסף המדיני של "ישראל היום" מעוטר בתמונה צ'רצ'יליאנית של אובמה ונתניהו פוסעים יחדיו במשעול כלשהו, עם הכותרת "יצא מחוזק".

"'המרגלת הלוהטת' חוזרת לרוסיה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", היחיד שמקדיש בשער מקום לגירוי היצרים הפתטי שהתחבב השבוע על עורכי העיתונים.

די, מספיק

האם ב"ידיעות אחרונות" התחרפנו מכך ש"מעריב" ניכס לעצמו את "צעדת שליט" וגנב את כתר הבכורה בפרק האחרון של הפסטיבל שאורגן לטובתו של החייל החטוף? ענייני השעה נדחקים משער העיתון, המוקדש כמעט כולו, יחד עם רובו של המוסף לשבת, לסיקור הצעדה (דווקא נחום ברנע נמצא השבוע בדרום-אפריקה).

"אדוני ראש הממשלה, די, מספיק" היא הכותרת הראשית של העיתון, והמלים "די, מספיק" בה מודגשות, מוגדלות וצבועות באדום. "'4 שנים של גיהנום הן יותר מדי' – זעקה אביבה שליט אמש בירושלים, בעצרת שסיימה מסע של 12 ימים ו-240 קילומטר", נכתב בכותרת המשנה. "אתמול הקימו בני המשפחה מאהל שבו יישארו 'עד שגלעד יחזור הביתה'".

הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת גם היא כולה לצעדה, ומתפרסמים בה דיווח חדשותי לכאורה, טור של אוהד ("מעריץ", כפי שנכתב בקרדיט) של המשפחה, ידיעת כיתוב תמונה על תמיכת שר הפנים אלי ישי, תמליל "נאומה המלא של אמו של גלעד", וברצועה התחתונה שבצד שמאל: פרסומת לחנות משקפיים, סוכנות תיירות, מודעה עצמית וידיעת כיתוב תמונה עם הכותרת "לא לעסקה עם השטן" ("לצד אלפי הצועדים שהפגינו למען שחרורו של גלעד, היו גם אחרים").

זה לא אומר שב"מעריב" החליטו לוותר על הצעדה המניבה סרטי זהב. "לא בלי גלעד" היא הכותרת הראשית של העיתון (אחת מהן), המודפסת מתחת לתצלום של אביבה שליט ובתו של הנווט הנעדר רון ארד ("יחד במאבק: יובל ארד ואביבה שליט"). שתי כותרות טורים מודפסות על השער: "הם ניצחו" של חן קוטס-בר ו"מלכודת הקלישאות" של עפר שלח. על הכותרת השנייה אין מה להוסיף, על הראשונה יש לומר כי היא מתמצתת את הכשל המוסרי והרגשי שבהתנהלות "מעריב" סביב הצעדה: משפחת שליט לא ניצחה. תשאלו את משפחת שליט.

ברוך הבא

תמונתו של עימאד מורנייה שוב מודפסת היום לרוחב דפי עיתון. שוב, אותה תמונה מהפעם היחידה שהצטלם, כנראה, עם מדי הצבא, המשקפיים חסרי המסגרת, הזקן ששיבה זרקה בו והפנים התפוחות. ושוב, העילה היא אותה עילה: אזהרה של המטה ללוחמה בטרור מפני חטיפה של ישראלים בחו"ל "כנקמה על חיסולו של עימאד מורנייה". יום השנה לחיסול (שלוש שנים) יחול רק בפברואר 2011. העילה לאזהרה הפעם היא התבטאות של נסראללה, שמגיעה היישר לשערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" באדיבות המטה האמור.

הטבעת הכלכלה

"בסוף שנות השבעים נקלעה נורבגיה למשבר והיתה על סף פשיטת יד. לא תאמינו, אבל זה קרה בגלל גילוי מצבורי נפט סמוך לחופיה. דבר דומה קרה בהולנד, שם ההכנסות שזרמו ממציאת שדה גז בסוף שנות החמישים פגעו קשות בתעשייה", פותח רותם סלע את כתבתו ב"עסקים שישי", ובה ראיון עם ראש קרן הנפט הנורבגית, מרטין סקנק.

"'ישנן כמה בעיות שהנפט עשוי לגרום ברמה המאקרו-כלכלית', מצטט סלע את סקנק, "והראשונה היא שהשינויים התכופים במחירו מובילים לשונות רבה בהכנסות המתקבלות ממנו. כאשר אתה מעוניין להשתמש בכספי הנפט למימון מוסדות כדוגמת בתי-חולים, בתי-ספר ומוצרים ציבוריים נוספים, אתה לא יכול להסתמך על זרם הכנסות כה מתעתע. הבעיה השנייה היא שהנפט הוא בסופו של דבר משאב מתכלה, ולפיכך מדינה הנסמכת על הכנסות מנפט לאורך זמן עשויה למצוא את עצמה מול שוקת שבורה ברגע שהמשאבים הללו ייגמרו.

"הבעיה השלישית, הקרויה 'המחלה ההולנדית', קשורה בהשפעות האפשריות של הכנסות ממשאבי טבע על מגזרים יצרניים אחרים בכלכלה, אשר הינם מוטי יצוא. את המושג טבע המגזין 'אקונומיסט', אשר ביקש לאתר את התהליכים שהובילו להצטמקות המגזר התעשייתי בהולנד בעקבות מציאת שדה גז בסוף שנות החמישים. במקרה ההולנדי הובילה מציאת הגז לעלייה משמעותית ביצוא של המדינה – דבר שהעלה את שער המטבע ופגע ברמת התחרותיות של מגזרים יצרניים אחרים".

סלע מסכם את הדברים כך: "יש לציין כי באופן עקרוני אין הבדל בין גז, נפט או משאב טבעי אחר אשר מצוי במדינה בכמויות גדולות; בסופו של דבר הסכנה היא אותה סכנה: הטבעת הכלכלה בכספים שאינם קשורים לפרודוקטיביות של תושביה יכולה להביא לניוון כלכלי".

סיבוב ונסיקה

גיא רולניק מתייחס בטורו ב"דה-מרקר ויק" לאמירה של נתניהו כי האינטרנט בישראל זז במהירות של "טרקטור סובייטי": "לפני שבודקים את הדרך שבה בוחר נתניהו להאיץ את האינטרנט בישראל, כדאי לבדוק מדוע האינטרנט בארץ כה אטי. [...] לשם כך כדאי אולי לחזור חמש שנים אחורה, למסיבת עיתונאים אחרת שבה גזר נתניהו את הסרט בהפרטת בזק. 30.6% מהחברה נמכרו ב-4.3 מיליארד שקל לידי קבוצת משקיעים בראשות קרן איפקס, חיים סבן ומורי ארקין. נתניהו, מלך ההפרטות, היה נרגש במיוחד ואמר בין השאר: 'ההפרטה תיטיב עם כל אזרחי המדינה. אמנם ההפרטה הזו תיטיב עם כל אזרח, אבל יש בה משהו אחר, זוהי הבעת אמון בכלכלת ישראל'.

"איך קרה שחמש שנים לאחר ההפרטה של בזק – החברה השולטת ברוב תשתיות האינטרנט המהיר בישראל, חברה עשירה ונזילה שההפרטה שלה נחשבת לאחת העסקות המרשימות ביותר שביצעה קרן איפקס הבינלאומית בחמש השנים האחרונות – והאינטרנט בישראל, אליבא דאדריכל ההפרטה, הוא 'טרקטור סובייטי'?

"ראו זה פלא", כותב רולניק, "כשבזק היתה עסק ממשלתי, האינטרנט היה מהיר – ואילו בשנים האחרונות הוא נהפך לטרקטור סובייטי", ומסכם: "ראשי הסקטור העסקי, אלה המכנים עצמם 'ראשי המשק', אוהבים לכנות בכינויי הגנאי 'סוציאליסט' או 'קומוניסט' את כל מי שמבקש לייצר תחרות ותנאים הוגנים יותר במגרש המשחקים, המאפשרים לכשרוניים לנצח. אבל הציבור אינו טיפש, ובהדרגה מחלחלת אצלו ההכרה שהדבר הכי קרוב לשלטון סובייטי הוא שלטון של עשר קבוצות עסקיות גדולות".

"פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, חושב שאנחנו מנהלים את המלחמות הלא נכונות. לא רק בכלכלה", נכתב על שער המוסף השבועי של "דה-מרקר", "דה-מרקר ויק". הסיומת "לא רק בכלכלה" מתיישבת היטב עם נושאיהן של שתי הכותרות האחרות על השער: "21 ק"מ, 31 שחיינים, 9 שעות. עמי גינזבורג צלח את הכנרת לאורך" ו"תיאטרון הבימה – העלילה מסתבכת". נראה שכסף זה ממש לא כל הסיפור. וכן, העלילה מסתבכת. או לפחות מתחילה להתיישר.

ונסיקה

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "המירוץ לחלל: 1.5 מיליארד שקל בחמש שנים". כותרת המשנה, לצד הכיתוב "בלעדי", קוראת: "נתניהו ופרס דוחפים לאישור תוכנית חלל לאומית. בימים אלה הונחה על שולחנם תוכנית שעשויה להשתלב כבר בתקציב הקרוב, וכוללת השקעה ממשלתית של 300 מיליון שקל בשנה למשך חמש שנים. הציפייה: ההשקעה תייצר הכנסות של לפחות 10 מיליארד דולר בשנה. ישראל, שהצטרפה למירוץ החלל לפני 30 שנה, היא אחת משמונה מדינות בעולם המסוגלות לשגר לוויינים" (אורה קורן).

פוטושופ

"בגיל 41 רוב השחקניות בהוליווד כבר נמצאות במרחק קמט וחצי מפנסיה, אבל איילת זורר רק הגיעה לשכונה", נכתב בכותרת המשנה לראיון עם השחקנית במוסף "7 לילות", שצילומה על שער המוסף, ועל שער העיתון, נראה כאילו הוחלק, יושר וגוהץ בתוכנת עריכה גרפית. או שזורר באמת רק עכשיו הגיעה.

ענייני תקשורת

"שידורי המונדיאל שהעביר ערוץ 1 בטכנולוגיית HD בהצלחה גדולה הפכו אותו מהערוץ שכולם נהנים להספיד למלך הבצה. עם שריקת הסיום של המונדיאל נראה אם הערוץ יהיה מסוגל לספק את הסחורה גם אחרי שהזיקוקים יתפוגגו. בינתיים, מתברר, הערוצים המסחריים לא מסוגלים להדביק את הפער", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של חני יודל ב"עסקים שישי".

"ברוממה עשו את הבלתי ייאמן והצליחו להרים הפקת מונדיאל חיננית. אם הם ימשיכו ככה, אנחנו עוד עלולים לקום בוקר אחד ולגלות שבערוץ 1 עושים טלוויזיה לא רעה בכלל", נכתב בכותרת המשנה לטור של ציפי שמילוביץ בכפולה הפותחת של "7 לילות".

בתחתית המדור "דואר רשום", התופס פינה בקצה השמאלי התחתון של אותה כפולה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", מתחת למכתב התגובה השבועי (הפעם: על הראיון עם שמוליק קראוס), מתפרסמת ההבהרה בת 32 המלים ש"ידיעות" התחייב לה במסגרת הסכם הפשרה עם העיתונאי רביב דרוקר, שטען כי כתבה ב"7 לילות" הוציאה את דיבתו רעה.

המכתב הראשון במדור המכתבים למערכת של "הארץ" הוא של פרופ' דפנה בירנבוים-כרמלי מחיפה, המגיבה לכתבה "להציל את מוחמד אבו-מוסטפה" של קובי בן שמחון, על אודות סרטו של שלומי אלדר העוסק בהצלתה של תינוקת עזתית על-ידי צוות בית-חולים ישראלי. "הצגת הטיפול בתושבי עזה כמחווה הומניטרית רווחת בתקשורת", נכתב בציטוט המודפס בהדגשה, "הטיפול הניתן הוא אכן מעולה, אבל השמטת ההקשר של הכיבוש והשלכותיו על בריאות התושבים גובלת בתעמולה".

"מיברג גייס 25 כותבים, הבטיח 100 דולר לכתבה, 'אבל לפני שבועיים', הוא מספר, 'הודעתי להם שהאתר סובל ממצוקה כלכלית ושייתכן שלא אוכל להמשיך לשלם עבור כתבות. לשמחתי, וגם זה לא מובן מאליו, כולם כתבו לי שימשיכו לכתוב גם בלי תשלום'", כותבת נרי ליבנה במוסף "הארץ" על המגזין המקוון "אחר" של מיברג, בכתבת ראיון עם מיברג המקדם את סרטו התיעודי על העיתונאי אדם ברוך.

ליבנה מזכירה, בסוגריים, כי הצהרתו של מיברג נסתרת על-ידי הפוסט שכתב איתמר שאלתיאל, מהכותבים ב"אחר". "מיברג נאלץ לשלם שתי משכורות למנהלת האתר ולמעצבת הגרפית מכיסו שלו", ממשיכה ליבנה, אולם לא מציינת את הטענות כי גם אנשים הקשורים לצד הטכני של האתר לא קיבלו תשלום, וממשיכה: "עדיין לא הגיע אפילו למכסת אלף המנויים בתשלום שהיתה אולי מאזנת את מצבו הכלכלי של העיתון. 'אבל דווקא בהתחלה נרשמו כ-150 מנויים ושילמו מראש עוד בטרם נפתח האתר'". לפני כן מתארת ליבנה את מעונו של מיברג במיין: אחוזה המשתרעת על פני 25 דונם.

"עשרות השנים שעברו בין 'לול' ל'אחד העם 1' גרמו למעין היפוך אירוני, שאומר הכל", כותב נדב הולנדר בביקורת ב"גלריה" על הדי.וי.די של הסדרה "אחד העם 1": "במערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין כולם בזו לכולם, אבל עשו זאת בעודם נכנסים לארץ ישראל כדי ליצור כאן את קיבוץ הגלויות המשוגע הזה. בשנות האלפיים, כולם בזים לכולם בעודם מנסים לברוח מהבניין, המיקרוקוסמוס הישראלי".

"האם ישראל יכולה ללמוד מהסיפור משהו על הסברה?", שואל עדו אברהמי במוסף "הארץ" את גריגורי לוי, שספרו "Shut Up, I'm Talking", על חוויותיו ככותב נאומים לראשי ממשלות ישראלים, זכה למאות אלפי "מעריצים" בפייסבוק. "בעיקר שממשלות יכולות להשקיע סכומי עתק ולהשתמש באסטרטגיות מתוחכמות כדי להעביר את המסר הרצוי להן", הוא עונה, "אבל בסופו של דבר, שטף המידע הוא כה חזק, עד שנדמה שמה שתופס הוא כמעט אקראי".