בכיר חמאס מחמוד א-זהאר מדבר אל עיתונאים במהלך הפגנה לשחרור אסירים פלסטינים העצורים בישראל, שנערכה אתמול בעזה (צילום: מוסטפה חסונא)

צפירות וקריאות

על שער "הארץ", מתחת לקפל, מודפס תצלום של הצועדים בצעדת שליט בשולי נתיבי איילון תחת הכותרת "אלפים צעדו באיילון למען שליט: הנהגים צפרו לאות הזדהות". את התמונה לא מלווה ידיעה, אלא כיתוב תמונה (אור קשתי) שבו חוזרת הקביעה: "למרות שיבושי התנועה, המכוניות שחלפו ליד מסלול הצעדה גילו סבלנות וצפרו מדי פעם לאות הזדהות". אני לא מפקפק בעדותו של קשתי, רק הייתי שמח אם היה מסביר כיצד נשמעת צפירת הזדהות ובמה היא נבדלת מצפירה של חוסר סבלנות.

ב"ידיעות אחרונות" מוקדשים לצעדה מקום צנוע על השער ודיווח בכפולה השנייה של העיתון. בידיעה נכתב כי "הכביש היה עמוס בפקקים הרגילים של תחילת השבוע, אבל הנהגים לא התעצבנו. במקום זאת הם שלפו את הטלפונים הסלולריים וצילמו את הצועדים, כמו ביקשו לומר, 'גם אנחנו היינו שם איתם'". אם מדובר בפקקים רגילים, מדוע שהנהגים יתעצבנו? כך או כך, הידיעה נחתמת בשמותיהם של "הסלבריטאים שהבטיחו שיבואו לצעוד הבוקר".

ב"ישראל היום" מציעים פתרון לחידה של "ידיעות אחרונות": "'זו הפעם הראשונה שאני לא שומע תלונות'", מצטטת כתבת העיתון נצחיה יעקב את שאולי ארנון, "שנסע באטיות בשיירה המשתרכת לתל-אביב". "ביום רגיל עם עומס", הוא אומר לה, "היינו מקטרים".

את שער "מעריב" מלווה גם היום איור של סרט צהוב (שאגב, כלל אינו דומה לסרט המצ'וקמק שחולק עם גליונות "מעריב" בשבוע שעבר), והכותרת הראשית שלו מוקדשת לצעדת שליט: "פקק תמיכה". "הצעדה לשחרור גלעד שליט הגיעה לתל-אביב והתקבלה באהבה", נכתב בכותרת המשנה. "לצועדים הצטרפו 12 אלף איש, בהם רונה רמון, ואפילו הנהגים שנתקעו בעומסי התנועה הגיבו בקריאות עידוד". קריאות עידוד זה כבר סימן מובחן יותר מצפירות תמיכה.

ובינתיים, בעזה

גם בעזה התקיים מפגן הקשור לעסקת שליט. ב"ישראל היום" מדווח עליו כשווה לזה שהתרחש בתל-אביב: "בתל-אביב קראו לממשלה: 'תוותרו'; בעזה הפגנה-מטעם: 'לא לוותר'". לצד התמונה (הגדולה יותר) של הצועדים בנתיבי איילון צירפו עורכי "ישראל היום" תצלום של בכירי חמאס בעצרת בעזה. כותרת הכפולה הפותחת של העיתון היא "גלעד, בין שתי הפגנות".

העצרת בעזה מוזכרת גם בידיעת כיתוב תמונה בכפולת העמודים שמקדיש "ידיעות אחרונות" לצעדת שליט. בתצלום נראית ילדה עטוית רעלה צבעונית מסוג כלשהו, המחזיקה בידה שלט בעברית: "8,000 אסירים פלסטינאים עד מתי". כותרת הכיתוב היא "גם בעזה צועדים".

הפגנת חמאס מאוזכרת בקיצור נמרץ בעמודים הפנימיים ב"הארץ". לא מצאתי לה זכר ב"מעריב".

"הארץ" מתגייס

על הסיבוב הנוכחי של פסטיבל שליט ניצח "מעריב" (הצעדה, כפי שנחשפה לראשונה ב"מעריב", והסרט הצהוב, כפי שחולק בלעדית ב"מעריב", ותודה לספונסרים) וניגן כינור שני "ידיעות אחרונות" (הילד של העיתון של המדינה), אולם המנצח האמיתי היה "הארץ", שניסה לטפל בנושא רגיש ורגשני בלי לוותר על מותר האדם מן הבהמה (הכוונה לשכל, לא ליכולת לגייס חסויות מסחריות).

אתמול, עם פרסום מובלט בעמודי החדשות של טור מסוגת "זעקתה של אם", צפו ועלו אל פני השטח הכוחות התבוסתניים במערכת "הארץ", אלה הקוראים להיסחף עם הזרם הפופולרי ולגייס את הדיווח העיתונאי למטרות אידיאולוגיות שנויות במחלוקת. היום מקבלת גישה זו ביטוי בנקודת התורפה של העיתון: מאמר המערכת. הטקסט הלא חתום, המבקש לייצג את עמדת העיתון, סובל פעמים רבות מפגיעתה של הדעה – רצוי בוטה – המופגנת בו, הדוחקת נימוקים ענייניים, טענות רציניות ודיון מושכל.

כותרת המאמר היום היא "די לתירוץ הבטחוני", והוא קורא לנתניהו לקיים עסקה לשחרור שליט בכל מחיר שדורש חמאס (ישוחרר "לאלתר", קורא המאמר, על משקל "שליט עכשיו", והנה תמצית השבר של השמאל הישראלי: במקום שלום יסתפק בשליט). נתניהו, קובע "הארץ", מתרץ את עיכוב העסקה בכך ששחרור אסירים מסוימים שדורש חמאס יאיים על שלומם של אזרחי ישראל ויכונן תשתית טרור חדשה.

טיעון זה הוא "תירוץ", קובע "הארץ", משום שאלוף פיקוד מרכז אמר ל"הארץ" לפני חודש וחצי כי "צה"ל יכול להתגבר על זה". לפי "הארץ", "אפשר להסתפק" בדבריו של האלוף כנגד ה"תירוץ" של נתניהו. אבל "הארץ" אינו מסתפק בכך וקובע עוד כי הטיעון, כלומר התירוץ, של נתניהו בכלל אינו צבאי אלא פוליטי, כלומר, נתניהו מסרב לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בעסקה. אגב אורחא קובע "הארץ" כי "יכולתו של צה"ל להתמודד עם 40 או 400 מחבלים איננה שנויה במחלוקת", כלומר גם דבריו של אלוף הפיקוד למעשה מיותרים.

הדמגוגיה שעוטפת את המאמר נעשית מגוחכת במיוחד על רקע ההאשמה בפוליטיזציה של מקרה שליט. לא רק משום שהטיעונים נגד עסקת חילופי שבויים מורכבים יותר מהתמונה הפשטנית שמציג "הארץ" (למשל ההשפעה ההרסנית שיכולה להיות להם על שלטון פתח בגדה), אלא שגם את הטיעון היחיד שאיתו מנסה "הארץ" להתמודד הוא מציג באופן פשטני ומוטעה.

נתניהו, ומי שטענו טיעון דומה, מעולם לא אמר כי צה"ל יפשוט מדים ורגליים אם ישוחררו כך וכך אסירים כאלה וכאלה. יכולתו של צה"ל להתמודד עם 40 או 400 מחבלים אכן אינה שנויה במחלוקת, כל עוד פירושה של התמודדות זו הוא המשך קיומה של מדינת ישראל. אולם אם ההתמודדות פירושה מניעת רציחתם וקטיעת אבריהם של גברים, נשים וילדים ישראלים על-ידי מחבלים, הרי שברי כי אין דרך "להתמודד" עם כך.

"הארץ" בוחר שלא להתמודד עם המשוואה הכואבת, האמיתית, שמציבה עסקת שליט: הצלת חייו של ישראלי אחד מול פגיעה אפשרית בחייהם של רבים אחרים. מתנגדי העסקה מציגים את פתרון המשוואות של חילופי שבויים קודמים, על ההשלכות הרות האסון שהיו להם – לשיטתם – על חייהם והפסקת חייהם של ישראלים רבים, רבים יותר מאלה שהעסקה היטיבה עימם. "הארץ", בבימה היוקרתית ביותר של מאמר דעה שיש לו, בוחר לטאטא זאת מתחת לשטיח.

לא ניתן, ולא צריך, להתחמק מהתחושה כי "הארץ" אינו עושה זאת רק מחמת רשלנות מחשבתית (שכאמור, מאפיינת לא פעם את מאמרי המערכת), אלא בגלל הטיה אידיאולוגית. למעשה מאמר המערכת הוא המשך ישיר, צבוע בצבעי הסוואה סנטימנטליים, של המאמר המודפס לשמאלו (האירוניה) בעמוד הדעות – "ואם ישוחררו אלפי אסירים" של גדעון לוי.

לוי כותב בפשטות: האסירים הבטחוניים, אותם פלסטינים המוחזקים בבתי-סוהר בישראל שחמאס דורש את שחרורם, הם בסך-הכל מיידי אבנים, זורקי בקבוקי תבערה וסכינאים (כלומר, בריות שאינן מסוכנות לציבור), שבכלל יושבים בכלא מפני שנשפטו על-ידי מתנחלים, ושפשעם היחיד היה שהם לוחמי חופש ("לחמו בצדק בכיבוש") ושיש לשחרר את כולם, ולא רק אלף מהם. אלה דברים נכוחים, ברורים ואמיצים, גם אם מופקרים ומופרכים (ולוי עצמו מודה בכך).

אם "הארץ" מעוניין להמשיך לקיים מוסד של "מאמר מערכת" (שערכו אינו ברור ממילא), כדאי שיוותר על התירוץ הבטחוני ויחשוף את דעותיו כפי שהן, ללא כחל, שרק והתפתלויות. אולי גם עם חתימה.

מינימום שלילי

רותי סיני מקבלת היום מקום של כבוד על שער "מעריב". תחת הכותרת "תעודת עניות" היא מפרשנת את אחת משלוש החדשות שתופסות את שער העיתון: "קברו את המינימום" (הכותרת), "בלחץ נתניהו ושטייניץ: שרי הממשלה הפכו את החלטתם מלפני כחודש, ושכרם של מיליון עובדים לא יעלה". "כנראה שהממשלה שלנו חושבת שאין דבר כזה להיות עני מדי", כותבת סיני.

כותרת המשנה של הכתבה בכפולת העמודים 4–5 ב"מעריב" היא "מכבש הלחצים שהפעיל נתניהו על הקואליציה הצליח: שרי הממשלה התנגדו לאשר תוספת של 750 שקלים לישראלים שמרוויחים משכורות נמוכות. רק בחודש שעבר החליטו אותם שרים לא להגביל את שכר הבכירים במשק".

ב"ישראל היום" הגישה למהלך של ראש הממשלה שונה. הכותרת הראשית של העיתון היא "במקום העלאת שכר: 'מס הכנסה שלילי'". כותרת המשנה היא: "נתניהו, שר האוצר שטייניץ והנגיד פישר: העלאת שכר המינימום תביא לאבטלה. 'מפעלים יעברו מרווח להפסד'. האוצר התחייב: תוכנית מס הכנסה שלילי תורחב לכל הארץ ותפצה את המשתכרים שכר מינימום".

עוד בכותרות

הכותרת הראשית של "הארץ" היא "נתניהו ממריא לפגישה עם אובמה לאחר שסיכל את חוק ההקפאה"; "בפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב שתיערך מחר יידונו התקדמות התהליך המדיני עם הפלסטינים והגרעין הישראלי. בדיקת 'הארץ': לפחות 2,700 יחידות מתוכננות להיבנות בגדה מיד עם תום ההקפאה".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "ברק פוגע בבטחון המדינה", המובאת במרכאות לצד תמונתו של שר התמ"ת בנימין בן-אליעזר. כותרת המשנה: "פואד: שר הביטחון הדליף פגישתי עם שר החוץ הטורקי. ברק מכחיש". טור פרשנות של סימה קדמון שתמציתו מובאת על השער מוכתר בכותרת "המעוז האחרון" ונטען בו כי "המעוז האחרון של ברק נפל".

מהנעשה בארצנו

הכפולה הפותחת של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לכתבה חשובה של יאיר אלטמן. עורכי המוסף לא הסתפקו בטרוניות הכלליות שהעיתונות, ובמיוחד "ידיעות אחרונות", נוהגת לשגר כלפי הציבור החרדי, והם מספקים מידע על דרך הפעולה האלימה של קבוצה – או קבוצות – המתנגדות לרשות העתיקות.

אנשי הרשות מספרים על התנכלויות שונות ובעיקר משונות – מנעילתם בתוך הבית וחבלה ברכבם, דרך השלכת פגרים על המפתן ועד הטרדות טלפוניות בלתי פוסקות. אותם חרדים פוגעים גם באתרי העתיקות עצמם: "בחלק מהמקרים הרצון להרס ולנקמה גרם להם עצמם לחלל מערות קבורה עתיקות", מעיד ד"ר גדעון אבני, "במקום שבו יהודים נקברו הם ציירו צלבי קרס".

במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדשת כפולת העמודים 8–9 למדור אופנה של ליטל רוזנשטיין, והיום: "גברים". "לרובנו יש איזשהו עצם נערץ בגופנו", נכתב בטקסט המלווה צילומי סנדלים המכסים את רובה של הכפולה, "כזה שתמיד נטפח, נחשוף ונתגאה בו. פטיש כפות הרגליים הוא ללא ספק אחד הנפוצים – הוא תמיד באופנה ואף אחד אינו מתבייש להודות בו. לבעלי החולשה לכפות רגליים יש העדפה ומוקד משיכה מסוים – יש המעדיפים את האזור הקדמי העליון, שכולל את הבהונות והציפורניים, אחרים מעדיפים את האזור התחתון, שכולל את העקב, ואילו יש כאלה שישימו דגש על גודל מסוים, צורה, גוון וריח".

גרמניה זה כאן

סקרים אינם מדד אמין. איך אני יודע? כתוב ב"ידיעות אחרונות". "מהפך: גרמניה היא ברזיל החדשה" נכתב בכותרת על שער העיתון, לצד הכיתוב "אמש: סקר 'ידיעות אחרונות' ומינה צמח/דחף". כותרת המשנה היא "למרות משקעי העבר: זינוק באהדה לנבחרת הגרמנית".

עד כמה זינקה האהדה? "כשליש מהישראלים רוצים לראות את נבחרת גרמניה מניפה את הגביע", נכתב בכותרת הגג על שער מוסף הספורט של העיתון ("הכדורגל המלהיב של גרמניה עושה את שלו"). שליש מהישראלים זה די הרבה – בערך שני מיליון. פששש. באמת הרבה.

כאמור, יש לכך סיבה, כפי שנכתב גם בכותרת המשנה לראשית ("גרמניה המרענן הרשמי של הקיץ") על שער המוסף "24 שעות": "היא משחקת את הכדורגל הכי יפה במונדיאל ונחשבת לידידה הגדולה של ישראל באירופה. אבל למרות זאת קשה למצוא ישראלים שאוהדים את נבחרת גרמניה. מצאנו אותם". רגע, איך קשה? שני מיליון, חביבי – הושט היד וגע בם. אז זהו, סקרים לא אומרים כלום. אמרנו לכם.

ואם כבר, ציטוט מטור המצורף לכתבה הראשית של "24 שעות" (דני ספקטור), ובו כותב יועז הנדל את "המדריך לאוהד המתחיל": "ובדיוק פה נמצאת הבעיה הכי גדולה שלנו, כישראלים שמסתכלים דרך משקפיים פוליטיים על המונדיאל: לכל המדינות יש נקודה שחורה, ולחלק יש עבר שחור לחלוטין. אנחנו, האוהדים המבולבלים, צריכים להחליט את מה לשכוח וממה להתעלם". בקיצור, אם חשבתי שיש משהו מטופש יותר מאנשים שצופים בכדורגל סתם כך להנאתם – התבדיתי.

גבינה ירוקה

"כך נקנתה תנובה בזיל הזול" היא הכותרת הראשית של "גלובס". כותרת המשנה: "השווי בהצעת שמיר - 1.9 מיליארד דולר - גבוה כמעט פי 2 משווי תנובה בעסקת המכירה רק לפני שלוש שנים. ההצעה ממחישה עד כמה הצליחה זהבית כהן מאייפקס לשכנע את אריק רייכמן לרכוש את תנובה בנזיד עדשים, על חשבון המושבים והקיבוצים. כהן תסרב להצעת שמיר".

ב"דה מרקר" הכותרת הראשית היא "רווח של פי 3.5 לרוכשי תנובה" וכותרת המשנה היא: "שנתיים וחצי חלפו מאז נאבקו כמה מושבניקים וקיבוצניקים במנכ"ל תנובה אריק רייכמן. הם טענו שהוא מוכר את תנובה שלהם בזול. אתמול, במסגרת מאבק שליטה בין השותפים בתנובה, הציע מאיר שמיר לקרן איפקס לרכוש את חלקה במחיר שמשקף תשואה חלומית. שמיר ואיפקס השקיעו בתנובה 313 מיליון דולר – ועתה שוות מניותיהם יותר ממיליארד דולר".

ואילו ב"כלכליסט" הכותרת הראשית היא "אייפקס תסרב למכירת תנובה", כותרת הגג היא "מאיר שמיר מציע לאייפקס להרוויח פי 3.5 על השקעתה בענקית המזון" וכותרת המשנה היא "מבטח שמיר העבירה הצעה רשמית לרכוש את חלקה של שותפתה בתנובה, אייפקס ישראל (56%) תמורת 604 מיליון יורו. אייפקס ישראל דחתה בעבר הצעה דומה של מבטח".

העיתונות הכלכלית החדשה, זו שפרצה כאן עם "דה מרקר" (בעקבות שינויים עמוקים בכלכלה ובחברה שאיפשרו זאת), שינתה את "גלובס" והביאה להקמתו של "כלכליסט", התאפיינה בגישה שונה מזו שהיתה נהוגה עד אז כלפי עניינים כלכליים: לא עוד הסתכלות מקרו והתמקדות בתהליכים ממשלתיים, אלא גישה סיפורית והעדפה מספרית (מספרים גדולים, אם אפשר עגולים).

אחרי המשבר הכלכלי של 2008, עברה העיתונות הכלכלית החדשה שינוי נוסף, כשנקודת המגוז של "הסיפור" התקרבה מעט אל הקורא (העני) והתרחקה מהמסוקר (העשיר). "כלכליסט" לא התעדכן בשינוי הזה, לפחות בהשוואה ל"גלובס" ובוודאי בהשוואה ל"דה מרקר", ששוב מוביל את המגמה. כך בעוד "כלכליסט" מתמקד בסיפור "הישן", של קרב בין חברות עסקיות ("אייפקס תסרב"), "גלובס" ו"דה מרקר" מתמקדים בסיפור "החדש", ההפסד של "האנשים הקטנים", "הקיבוצניקים והמושבניקים", שהתברר כי מכרו את חברתם "בנזיד עדשים".

גישה זו של "כלכליסט" לא נובעת דווקא מכך שראשיו אינם מעודכנים, אלא מגישתם הכללית, ה"אנטי פופוליסטית", כפי שהיא מתבטאת למשל בכתבה מפורטת ומעמיקה של גילעד נס המשתרעת על פני כפולת העמודים 4-5 ומקודמת על שער העיתון, במסגרתה צולל "כלכליסט" לנבכי רפורמת הקישוריות, שהעיתונים המתחרים מתייחסים אליה בדרך כלל בביקורתיות פחותה.

איזו דרך לספר את הסיפור העיתונאי-כלכלי עדיפה? מי אמר שבכלל צריך לספר סיפור? ומי באמת פופוליסט? ומה רע בפופוליזם? על כך בפרקים הבאים. אגב, הכותרת (הצדדית) המתייחסת לעניין תנובה על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא "מאיר שמיר לוחץ על אייפקס: תמכרי לי את תנובה".

ענייני תקשורת

אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "עובד זר התלונן במשטרה: נמרודי היכה אותי".

הערה קטנונית: שלום ירושלמי כותב במדור הדעות של "מעריב" על הרב יאשיהו פינטו, שהוא "ראש הגשר שיכול לחבר [בין דתיים לחילונים] לטובת יהדות נטולת פניות וחפה מאינטרסים", ומדמה אותו לבעש"ט: "איפה המנהיג הדתי המאחד בין כולם, הממתן, האנטי-עדתי, הלא סקטוריאלי, ושאינו מיסטיקן? איפה המנהיג שבורח מהפוליטיקה הדתית, כי הפוליטיקה הדתית מבריחה את הציבור מהדת? איפה הבעל שם טוב מודל 2010, אבי תורת החסידות שנפטר לפני 200 שנה בדיוק?".

מעבר לכך שלקרוא לבעש"ט "לא מיסטיקן" מעיד על חוסר היכרות עם החומר הנלמד, הרי שהבעש"ט נפטר ב-1760 או ב-1759, ובכל מקרה לא ב-1810, עת מלאו 110 להיוולדו.

באחת הפסקאות הקודמות כתבתי ששלושה עניינים תפסו את שטח שער "מעריב". לא מדויק. היה גם עניין רביעי. מעל לידיעות האחרות, צמוד ללוגו, הודפסה הכותרת "המרגלת נחשפת". לצד תצלום של "אנה צ'פמן, המרגלת הרוסית שנעצרה בארצות-הברית ומסעירה את העולם", מבטיח "מעריב" לקוראיו תמונות עירום ש"פירסם עיתון בבריטניה". עמ' 19 כולו מוקדש ל"גילויים חדשים על החשודה בריגול". הגילויים, רובם ככולם, נסובים סביב העובדה שצ'פמן קיימה יחסי מין.

ל"ידיעה" מצורפים שלושה תצלומים של צ'פמן, באחד מהם היא לבושה תחתונים בלבד וידיה מסתירות את שדיה. כקורא "מעריב" הרגשתי מרומה: בשער נכתב "תמונות עירום", אך בטן חשופה אינה נחשבת, מחוץ למאה-שערים, ל"עירום". האם עורך חדשות החוץ של "מעריב" בונה על כך שלקוראיו יהיה קשה לכתוב מכתב תלונה ביד אחת?