שר החוץ אביגדור ליברמן (צילום: דוד ועקנין)

המאבק

"ההכרעה בתיק ליברמן – בעוד שבועיים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", סקופ של דן מרגלית ומרדכי גילת. "היועמ"ש המשפטי יהודה וינשטיין יכנס בסוף החודש את גורמי אכיפת החוק ל-3 ימים של דיון מרתוני, עד שיוחלט אם להעמיד לדין את יו"ר ישראל-ביתנו", נכתב בכותרת המשנה על השער. עוד בכותרת: "ראש עיריית בת-ים לחיאני, החשוד בפלילים, מתפקד לקדימה".

"אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף מה מניע את ליברמן ומדוע חשוב לו כל-כך להוציא לישראל שם רע בעולם, אולי התיק הפלילי שמחכה לו, אולי הסקרים המחמיאים", כותב נחום ברנע בטורו השבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בפסקה המוקדשת לפרופ' רפי ולדן, סגן מנהל המרכז הרפואי שיבא וחבר הנהלת הארגון רופאים לזכויות אדם. "אבל בדבר אחד אני בטוח", ממשיך ברנע, "בין ולדן לליברמן, הפטריוט הוא ולדן".

כתבת השער של המוסף מוקדשת לשר החוץ של ישראל, אותו אביגדור ליברמן. מתחת להפניה "קטינים מתוודים: ככה התחלנו לעסוק בזנות", מודפס תצלום גדול של פניו של ליברמן לצד ציטוט מהראיון ("מיוחד") שערך איתו שמעון שיפר: "אני מודע לאפשרות שיתנקמו בי. לשמאל יש קשרים בפרקליטות". כותרת המשנה: "'זה הראיון הכי חשוב בחיים שלי', אומר אביגדור ליברמן אחרי הסערה שחולל השבוע, ומצהיר שהוא מוכן לשלם כל מחיר כדי ללכת עם האמת שלו".

לאור הכותרת הראשית של "ישראל היום", ניתן לנסח מחדש את כותרת המשנה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": "'זה הראיון הכי חשוב בחיים שלי', אומר אביגדור ליברמן לפני הסערה שתתחולל עוד שבועיים, עת תחליט הפרקליטות אם להעמידו לדין".

"הו הא מי זה בא", נכתב בכותרת הראשית של "מוספשבת" של "מעריב", שעל שערו ויז'ואל אחד בודד: איור של ליברמן עם עיניים של רוצח. "כך נראית ישראל בשבוע שבו אביגדור ליברמן מתחפש לראש הממשלה", נכתב בכותרת המשנה, מעל לשורת הפניות לטקסטים השונים במוסף. זהו השבוע השני ברציפות שהמוסף לשבת של "מעריב" מפגין שער לא פטריוטי בעליל. "המתנה הגדולה ביותר שהעניק הימין לשמאל הקיצוני", מכנה בן דרור ימיני בטורו את ועדת החקירה הפרלמנטרית שיזמה ישראל-ביתנו נגד ארגוני השמאל.

"ליברמן הוא הקרנף האולטימטיבי", נכתב בכותרת ראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב עם השר מהליכוד מיכאל איתן. "הוא נוקט טקטיקה של ליבוי יצרים והסתה ומציג עימות לא רק מול השמאל, אלא גם מול הימין והמרכז, כדי לבדל את עצמו ולהשיג עוד קולות'. השר מיכאל איתן מפחד ששר החוץ עוד עלול להצליח", נכתב בכותרת המשנה. "נכון שקיימים ארגוני שמאל שמימונם מגיע מאויבים במאמץ לשלול מישראל את זכות קיומה – אך את המאבק נגדם ראוי לנהל מחוץ לכנסת ולא בחקירה של פוליטיקאים", נכתב בכותרת המשנה לטורו של יעקב עמידרור בפתח המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום".

"חוקרי המשטרה יספרו לכם שמשך הזמן הדרוש לאיתור מקורות המימון של ארגוני השמאל הוא פסיק לעומת שנות החקירה שנדרשו לגילוי מקורות המימון של ליברמן", כותב עידו באום ב"דה-מרקר". "מי לא חתם?" היא הכותרת הראשית של המקומון מבית "מעריב", "זמן חולון–בת-ים". "עובדי עיריית בת-ים טוענים: התבקשנו להתפקד למפלגת קדימה והוחתמנו על טפסים בזמן העבודה", נכתב בכותרת המשנה לתחקיר של רגב גולדמן. "במפלגה מדווחים ששלומי לחיאני ניהל לאחרונה מפקד חברים גדול של '800 טפסים'".

שכונת גילה

"האם גילה קצב באמת מאמינה בחפותו של בעלה או שהיא מתפוצצת מבפנים ונשארת רק למען שלמות המשפחה?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער מוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום". הכותרת עצמה, "תעלומת גילה", מדויקת: הכתבים נצחיה יעקב וגדי גולן, למרות מאמציהם והציטוטים הרבים שהם מביאים מהמוני מקורבים ומרוחקים אנונימיים, לא מצליחים לענות על השאלה ששואלת הכותרת. ובצדק. גילה קצב היא היחידה היודעת את התשובה, ומן הסתם – גם היא לא.

אבל הכתבה של יעקב וגולן כן מצליחה לשרטט דיוקן של סביבתה של משפחת קצב, ובכך לספק כמה תובנות מאלפות על שועי ארץ, שוביניזם ופרימיטיביות באופן כללי. "גילה היא אשה חזקה, משכילה [...] היא לא עקרת בית מדרום הארץ שלא מבינה כלום בחיים שלה. מנסים למקם אותה בסטריאוטיפ מאוד מסוים", מספק "עו"ד בכיר וחבר המשפחה" ציטוט סטריאוטיפי, ומוסיף, אחרי שהוא מוסר כי קצב ורעייתו לא מחזיקים ידיים, מתחבקים בפרהסיה או קוראים זה לזה בשמות חיבה, "אבל אפשר, בפרטים הקטנים, לראות את הזוגיות החזקה שלהם. היא אלופה בבישול הפרסי ולמדה להכין אותו בדיוק איך שמשה אוהב. משה מצדו משוויץ ומעיד עליה שהיא 'מומחית לא קטנה לכדורגל'". גם וגם.

"עכשיו, כשהבן שלי מתבייש לתלות כביסה, כי זה לא גברי, אבל רוצה טלפון נייד, אני אומרת לו: 'אם אתה מתעקש לחיות בעולם הישן, אתה לא צריך נייד", מצטט יגאל סרנה את ואפא טיארה בכתבה במוסף "7 ימים" על פמיניסיטיות ערביות בישראל. ראוויה אבו-רביעה, מנהלת המחלקה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח, אומרת לסרנה שהיא חשה כמי שלכודה בארץ עם "ברית גברים. גבר יהודי וגבר ערבי מדכאים אותי ודברים נסגרים בין שוטרים לשיח'ים. אשה שבורחת מהשבט מוחזרת לחסות השיח', ואת יכולה למצוא עצמך בין חייל במחסום לבין אחיך. אז איפה תתחילי את המרד? זהו קרב סיזיפי שלעולם אין בו ניצחון מלא".

"בשבוע שעבר פורסם כאן קטע שבחן את השאלה מתי הופכת אשה לאובייקט מיני. הקטע כלל התייחסות לפוליטיקאית אחת, בלי ששמה הוזכר", כותב היום נחום ברנע בסוף טורו השבועי, "ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה) זיהתה בקטע הזה את עצמה. סיפרתי שם איך ביום הפריימריז, כאשר התחרתה במאות מועמדות ומועמדים, הופיעה דווקא תמונה שלה בעמוד הראשון של 'מעריב'. עד כמה שזכרתי, התמונה הציגה אותה כאובייקט מיני. לאחר הפרסום ראיתי את התמונה, ונוכחתי שטעיתי: יש אובייקט. אין מיני. מאז אני מתייסר בשאלה איך זה קרה לי, האם אני שוביניסט מודחק או שהדרך השערורייתית שבה נכנסה יחימוביץ' לפוליטיקה קיבעה אותה כך במוחי. כך או כך, טעיתי, אני מצטער על הטעות".

"הנה עוד גרסה אפשרית למה שקרה בין משה קצב לא' ממשרד התיירות: קצב חשק בא'. הוא טיפח אותה וקירב אותה. בהתחלה בדיבורים, בהמשך בליטופים ונגיעות. א' לא היתה הבחורה היחידה בלשכה. היו עוד. אלא שהיא, לפי התנהגותה, נראתה מראש כמי שתשתף פעולה. מהעדויות של מי שעבדו לצדה עלה שהיא כירכרה סביב לקצב והקפידה לפתוח כפתור בחולצה לפני שהגיע ולמרוח ליפסטיק לפני שנכנסה אליו. קצב, שהבין מההתנהגות הזו שלה שיש לו אישור להתקדם, ניסה.

"כשהדברים הגיעו עד כדי קיום יחסים של ממש, היא נסוגה ואמרה 'די'. קצב המופתע, שלפי עדותה לא הגיע לסיפוקו, ניסה פעם נוספת, וכשנתקל בעוד 'לא', הפסיק. כשהיחסים בין השניים התקררו ובעיקר אחרי שפוטרה, החלה א' להסתכל אחורה על מה שעברה בעיניים אחרות. עכשיו, כשכעסה עליו, כל מה שעד אתמול נטלה בו חלק מרצון נראה פתאום, בהסתכלות רטרואקטיבית, כמו הטרדה. הטרדה, זה מה שסיפרה שעבר עליה במהלך השנים. סיפור האונס לא יצא מפיה מעולם. עד לחקירה".

כך, בהצעה לגרסה אלטרנטיבית לזו של בית-המשפט, שהרשיע את נשיא המדינה לשעבר משה קצב באונס ומעשים מגונים, פותח קלמן ליבסקינד את כתבתו ב"מוספשבת" של "מעריב", המוקדשת ל"תהיות על הכרעת הדין במשפטו של קצב מבלי לקבוע אם הוא אשם או זכאי".

עוד כותרות

"הפרה של הסטטוס-קוו: הכותל הקטן נפתח למתפללים יהודים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "לראשונה מאז 1967, ביצעה הרשות לפיתוח ירושלים עבודות בנייה באתר קדוש בלב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה", מדווח עקיבא אלדר על ההתפתחויות בעיר הקדושה למוסלמים.

עוד כותרת על שער "הארץ": "חרירי מדלג בין מנהיגים בניסיון להצלת שלטונו". "נסראללה לחרירי: 'אתה גמור'", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "לבנון: העולם מנסה להרגיע, חיזבאללה מלבה את האש", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "'אין לך מה לחפש בלבנון', משפיל מנכ"ל חיזבאללה את ראש הממשלה השוהה בחו"ל לאחר שממשלתו קרסה". "לא ברור אם יחזור בקרוב לביירות", מסכמת הכותרת.

"למרות הקיטורים על המצב, חגיגת קניות", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המתייחסת ל"נתוני האוצר לסיכום שנת 2010" ("יותר מכוניות, יותר מכשירי חשמל ואפילו יותר סיגריות"). "העשירים מתעשרים מהר יותר", נכתב בכותרת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" בעמ' 22 ב"דה-מרקר".

"3 חולי שפעת נלחמים על חייהם", נכתב באותיות ענק בכותרת הראשית של "מעריב", לצד הלוגו הצהוב "המחלה משתוללת". "הנגיף לא עוצר", נכתב בכותרת המשנה. במעלה העמוד כותרת המפנה למוסף התרבות: "נרקוד נשכח".

אסטרטגיה וטקטיקה

גם היום מוקדשים עמודים רבים בגליון "דה-מרקר" לכנס שערך העיתון, "ישראל 2021". "מההמלצות עולה: ישראל נהנית מתוכניות רבות – אך חסרה כלי מדידה וכושר ביצוע שיוכלו לחולל קפיצת מדרגה במשק", כך מסתיימת כותרת המשנה לראשית על שער העיתון. וכך היא מתחילה: "סיעור המוחות הציבורי הגדול ביותר בישראל, בהשתתפות אלפי אנשי מקצוע מתחומי הכלכלה, החינוך, התכנון ארוך הטווח והממשל, הסתיים אמש בירושלים". משמע, לפעמים צריך אדם לייגע את מוחו במאמץ אדיר כדי להגיע למסקנה שיגיעת המוח אינה הדבר שעולמו חסר.

השמאל החדש

"הטרנד החדש בהפגנות הניאו-נאציות נוגע ישירות לישראל", כותב אלדד בק בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שעניינה השתלטות של כנופיה נאצית על כפר גרמני. "ניאו-נאצים מגיעים להפגנות כשהם עוטים כאפיות פלסטיניות. בעבר זה היה סימן היכר מובהק לפעילי השמאל הרדיקלי. אולם הנאצים, במאמץ לקבל לגיטימציה בקרב שכבות נרחבות יותר באוכלוסייה הגרמנית, גילו שהאנטי-ישראליות היא מתכון בטוח להגברת פופולריות" (בעמוד הסמוך מודפסת פרסומת למכונית תחת הכותרת "שלמות גרמנית בהישג ידך").

עוד בענייני לבוש ופוליטיקה: "חברי הקרן החדשה לישראל חיפשו דרך אופנתית להפיץ את הנושאים שבהם עוסקת התנועה החברתית בקרב הקהל הצעיר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שחר אטואן המשתרעת על פני עמוד שלם במוסף "גלריה" של "הארץ". "רצינו ליצור חולצות מחאה שהן לא החולצות הרגילות עם הסמלים הלקוניים והסיסמאות הזועמות, אלא כאלה שאנשים ישמחו ללבוש במשך היום ולא רק בהפגנות", מצוטטת מנהלת הפרויקט, דנית גוטפריד, בטיזר ("גריין", לפי הצעת האקדמיה ללשון).

את העמוד מעטרים שלושה תצלומי אופנה של דוגמנים, כנראה חובבים (אחד מהם, אם איני טועה, הוא העיתונאי והמוזיקאי דרור פויר), לבושים בחולצות של פרויקט Democra-T. מאחר שהמדגמנים לובשים בגדים גם מעל החולצות, קשה להבחין בחולצות עצמן, אולם ניתן להבחין כי על אחת מהן כתוב "לא נסתום את הפה". הכתבה עצמה נפתחת במלים "במקום לשלוח מכתבים נזעמים, ליזום החתמת עצומות או לארגן הפגנות סוערות". אגב – אני לא מתבדח – באמת יש כתבה כזו היום ב"הארץ".

הספין

"חתמנו בלב כבד על ההקלות לתמר, אולי נכנענו לספין", אומר הממונה על התקציבים באוצר, אודי ניסן, בראיון לאבי בר-אלי ב"דה-מרקר". עוד באותו גיליון מדווח בר-אלי: "השר גלעד ארדן דורש להכניס לחוק הנפט מענה לשיקולים סביבתיים, להחיל את התקינה הסביבתית על אסדות הקידוח ואף למנות נציג ממשרדו במועצת הנפט".

ענייני תקשורת

"בכתבה 'כולם שונאים את כולם' (מוסף 'הארץ', 17.12.10) עורך אלון עידן סקירה מקיפה של השנאה בארץ על כל סוגיה ומאפייניה", כותב יוסי רזי מרחובות במכתב למערכת המתפרסם היום במוסף "הארץ", "ואולם לאורך כל הכתבה נוצר הרושם שהכותב יושב נצור בתוך מצודת הבועה התל-אביבית ומשם צופה אל מחוצה לה, אל כל המקיפים והתוקפים אותה בתחומי הפוליטיקה, הדת, הספורט והתקשורת הכתובה והאינטרנטית. ונשאלת השאלה האם בתוך המצודה הזאת אין כאלה ששונאים אף הם את כל המקיפים אותה".

רזי הוא, כאמור, מרחובות, ולכן לא נחשף למקומון התל-אביבי מבית "הארץ", "העיר", שנסגר לאחרונה. עורך "העיר" האחרון היה אלון עידן, אותו אלון עידן שאחרי סגירת "העיר" השתלב ב"הארץ". אחד הגליונות האחרונים של "העיר" בעריכת עידן, בסוף ספמטבר 2010, הוקדש לפרויקט עיתונאי מיוחד, תחת הכותרת "האדם השנוא עלינו ביותר". מה בפרויקט? אנשי "העיר", בצירוף עוד גברים אשכנזים מתל-אביב, בוחרים את, ובכן, האדם השנוא עליהם ביותר. בשבוע הבא: עורך מוסף "הארץ" כותב נגד חדירה לפרטיותם של אקסהיביציוניסטים טלוויזיוניים. אה, בעצם, גם זה כבר היה.

"העונה הנוכחית של 'רוקדים עם' התאפיינה במגוון רחב של שערוריות. את רובן, עושה רושם, פימפמה התוכנית עצמה", נכתב ב"תרבות מעריב" בכותרת בוקסה המלווה את כתבת השער המוקדשת לשערורייה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". עושה רושם שמצליח לה.

"קלינט איסטווד מסרב להתפנות", לשון הכותרת שעורכי מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" בחרו בה כדי להפנות מהשער לכתבה (סתמית למדי) על סרט חדש של השחקן והבמאי המוערך בן ה-80. עם רמה כזו, כשאתם תהיו בני 80, כנראה לא תעשו שום דבר שיתפוס את תשומת הלב של מישהו כדי שיכתוב עליכם שאתם מסרבים להתפגר.

"אנחנו גם וגם", פותח יאיר לפיד את טורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "אנחנו גם וגם", הוא חוזר וכותב בטור המוקדש לרשימת מכולת של קלישאות מכל תחומי החיים "הישראליים" (אנחנו גם לא אוהבים לתת טיפ וגם אוהבים שישרתו אותנו, אנחנו גם כועסים על הטורקים וגם פוחדים מהם, גם עצבניים וגם גומלי חסדים וכך הלאה והלאה והלאה). הפואנטה של הטור המייגע: "אנחנו יודעים גם שנצטרך להחליט". במה לפיד מתלבט? נראה שהתשובה ברורה: להמשיך להעמיד פנים שלא אכפת לו ושהוא בחור ספורטיבי, או להוריד את הקומיקס הגאוני הזה מהקיר שלו בפייסבוק.